איזה בזבוז...

מאת הרב שי שמעון כהן - צפת

הפרשה שלנו מוזרה! בפרשה שלנו (וגם בפרשה הקודמת בעצם) בסך הכל חוזרים על פרשיות תרומה ותצווה. למי שכבר שכח, בפרשיות תרומה ותצווה, משה קיבל מה' את ההנחיות, כיצד לבנות את המשכן, ולתפור את בגדי הכהנים. בפרשה שלנו ובפרשה הקודמת, הכל יורד לרמת הביצוע. מתואר כיצד הכל נעשה. רק מכיוון שמשה עשה בדיוק את מה שה' אמר לו, כמעט ואין הבדל בין הפרשיות. אז בשביל מה לכתוב הכל פעמיים? לא יותר פשוט לסיים את פרשת תצווה, בכך שמשה עשה את מה שה' אמר לו?

האמת, שאת אותה שאלה בדיוק (אולי אפילו קצת יותר בעצם), יהיה אפשר לשאול בחומש במדבר, כאשר תוזכר חנוכת המשכן, והקורבנות שהוקרבו אז. כל נשיאי השבטים הביאו את אותו קורבן בדיוק, אך במקום לומר בפשטות שכולם הקריבו אותו דבר, התורה טורחת לחזור 12 פעמים, על כל פרטי ההקרבה. מה הסיבה לזה?

שם מבואר, שהסיבה היא כיוון שלכל נשיא היו כוונות מיוחדות בקורבנו, שלא היו זהות לכוונות הנשיאים האחרים. לחובבי המדרשים נגלה, שבמדרש מתוארות בפרוטרוט מה בדיוק התכווין כל נשיא בהקרבתו. זו הסיבה שהקורבן מוזכר שוב ושוב, כי אי אפשר לומר שהם הקריבו אותו דבר, שכן זה לא נכון. ברובד הפנימי והעמוק, כל נשיא הקריב קורבן בעל משמעות שונה לחלוטין! רק בחיצוניות, הקורבנות היו זהים.

כך גם בעניננו. בעצם, יש כאן שני מישכנות. משכן רוחני, שמורכב מדברי ה' אל משה, ומשכן גשמי שמוזכר בפרשה הנוכחית (והקודמת). המשכן הראשון הוא קדוש ונשגב, ה' בעצמו אומר, משה שומע, משהו למעלה לגמרי מהשגתינ. לעומת זאת, המשכן שבפרשתינו, הוא משכן פיזי לחלוטין, מורכב מעץ ומתכת, משכן שאפשר למשש, לגעת ולחוש.

מובן לכל אחד, שהמשכן שבפרשה שלנו, הוא העיקר. אמנם זהו משכן נחות יחסית לכאורה, אך דווקא הוא עיקר המטרה. כי העיקר אינו רוחניות נטו, אלא דווקא לעשות בפועל ממש!

(לקוטי שיחות א')