הלוואות

מאת הרב שי שמעון כהן - תל ציון

בפרשתינו, אנו לומדים על המצוה להלוות - 'אם כסף תלווה את עמי'. למרות הניסוח, זוהי מצווה לכל דבר - להלוות למי שזקוק לכך. כמו בכל מצווה, גם במצווה זו קיים רובד רוחני עמוק. כי הלואה היא בעצם נתינת כסף לזמן מוגבל, והלווה רשאי להשתמש בכסף כרצונו, אך הוא חייב להחזיר בסוף. כך גם בעניננו - ה' נותן לנו כוחות, ואנו יכולים להשתמש בהם לכל מטרה טובה שתיראה לנו, אך בסופו של דבר עלינו להראות תוצאות. גם אדם שמצבו נחות, ואולי אפילו נכשל בעבירות חמורות, עדיין רשאי הוא ללמוד את דברי התורה העמוקים ביותר - ואדרבא, זה יכול להוציא אותו מהבוץ, ולרומם אותו.

הלוואה זו, נקראת בלשון התורה כסף - 'אם כסף'. המילה כסף מכילה גם משמעות של כיסופים ואהבה, ובעניננו - ה' נותן לנו את כל הכוחות והאפשרויות, כי הוא אוהב אותנו, וחפץ בהצלחתינו!

(לקוטי שיחות א')

משרד המשפטים

מאת הרב שי שמעון כהן - צפת

מבחינת התוכן, פרשתינו היא אחת הפרשיות העמוסות בתורה. כל כך הרבה נושאים בפרשה אחת... ועוד נושאים הלכתיים 'כבדים'! יחד עם זאת, מבט פנימי על ההלכות, יאפשר לנו למצוא עומק נפלא בכל נושא, כמו למשל בנושא הבא:

בין שאר המצוות שבפרשה, אנו מצווים בפרשה שלנו, על השבת אבידה. התורה מציינת לזה ארבעה דוגמאות "על שור על חמור על שה על שלמה". על כך שואלת הגמרא, מדוע מובאות כמה דוגמאות? והיא מתרצת שבכל דוגמא יש איזה תוספת, מלבד הדוגמא של "שה". כי "שה דאבידה קשיא", אכן קשה מדוע נדרשת דוגמא זו, ומהי מוסיפה.

מה המשמעות הפנימית של זה?

אבידה, זהו מצב שהנשמה של היהודי אובדת חלילה. הוא מתפקד כבן אדם, אך היהדות שלו אינה מורגשת. ויש לזה כמה סיבות, או בשפה מדוברת יותר, יש כמה סוגי יצר הרע שעלולים לגרום לזה. "שור" - פראות וכעס. "חמור" - קרירות ואדישות. "שלמה" - בגד, דהיינו בגידה וחוסר אמינות. "שה" - רכרוכיות.

[על יצר הרע "שה", אמר המן הרשע לאחשוורוש - "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". לעם ישראל, יש את הכח להיות מאוחדים כל הזמן עם ה' אחד. אך בפועל, עם זה מפוזר ומפורד. במקום להעריך את המעלות שלנו, רועדים מכל גוי שאומר משהו...]

על כך אומרת הגמרא"שה דאבידה למה לי"? לכאורה, זהו יצר הרע שאינו נורא כל כך. אז היהודי קצת פחדן, מה קרה? והיא משיבה "שה דאבידה קשיא"! אדרבא, זהו היצר הרע הקשה ביותר, כי כשאין ליהודי את התוקף הדרוש, אין לו את היכולת לעמוד מול סביבה עוינת, ולעשות את רצון ה'. וזהו החידוש הגדול, שגם אבידה קשה כל כך אפשר להשיב, כי אין לך דבר העומד בפני התשובה!

(לקוטי שיחות א')

באלף השביעי אין עוד עבודה

הרב מנחם כהן - באר שבע

הקדוש ברוך הוא קבע בתורה, שמי שקונה עבד עברי יעבוד בו רק שש שנים, ובשנה השביעית הוא ייצא לחופשי חינם. הסיבה הפנימית לכך היא, מכיוון שגם בעבודת ה' זה כך. ששת אלפים שנה נמשכת העבודה של בני ישראל, ואילו באלף השביעי כבר יהיה 'מתן שכרם'.

כעת, אנחנו כבר בשנת 5,777 לבריאת העולם, ויש גם תוספת שבת, ואם כן אנחנו כבר ממש בסיום, וכמו שהרבי מלך המשיח אמר כמה פעמים, שהמשיח כבר בפתח, ונשאר רק לסחוב את הגאולה לתוך החדר.

בביאת המשיח עצמו ישנם כמה שלבים ותקופות: בשלב הראשון עדיין תהיה עבודת ה', אבל היא תהיה באופן אחר לגמרי, ללא העלם והסתר, אז תהיה העבודה מתוך גילוי אלוקות ומתוך תענוג, וזה גם כן במובן מסוים התחלה של קבלת שכר.

יתירה מזו: גם היום, מכיוון שאנו מצויים כבר ממש בסיום העבודה של זמן הגלות, אנו זוכים לטעום את התחלת התקופה של תשלום השכר, וכפי שרואים שהיום כבר הרבה יותר קל לעבוד את ה' ולקיים את התורה והמצוות מאשר בדורות עברו (שהיו גזרות ושמדות רח"ל). ולכן כבר עכשיו צריכה להיות העבודה גם בעניינים השייכים לימות המשיח, החל מלימוד התורה בעניני משיח וגאולה ובית המקדש, מתוך מנוחה והתיישבות, שמחה וטוב לבב.

בשלב השני בביאת המשיח, באלף השביעי, תסתיים העבודה, ואז יהיה רק קבלת שכר על העבודה כולה, כנאמר "היום לעשותם, ולמחר לקבל שכרם".

ולכן, רק עכשיו אפשר עוד 'לתפוס', ולעשות עניינים טובים שאפשר לעשותם דווקא בזמן הגלות, כאשר 'היום לעשותם'. וכפי שהרבי הריי"צ אומר שכשהמשיח יבוא יתגעגעו לימי הגלות, שאז היו יכולים לעשות יותר ולא עשו.

זו גם הסיבה לכך שלעתיד לבוא יתקיים "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ויתבטלו כל המונעים ומעכבים לרצון ה' ולתורתו. כי ההשפעה האלוקית הנמשכת לאלו שעוברים על רצון ה', ניתנת היום רק בדרך אגב, כמו אחד שנותן לשונא שלו שלא ברצונו, שנותן לו מאחורי הגב ובשנאה. כך, לדברים המנוגדים לרצון ה' ומצוותיו, הנקראים "תועבת ה' אשר שנא", ההשפעה אליהם אינה באה באופן של גילוי אלוקי, והקב"ה משפיע להם רק 'בלית ברירה' כביכול.

כלומר: אין הכוונה שרוצים בקיומם של מציאות הקליפות, אלא רק שיהיה בחירה חופשית, ולכן אין ברירה וצריך שיהיה קליפות. אבל המטרה היא לא הקליפות אלא רק מה שייצא מהם, שאף על פי כן יעמדו בני ישראל בניסיון, ויעבדו את ה' למרות הכל.

ולכן, כאשר תסתיים העבודה של בני ישראל, יתבטלו ממילא כל הקליפות, כי אין מטרה בעצם מציאותם אלא רק בעבודה שתצמח מכך, ולאחר שתסתיים העבודה יהיה רק שכר לבני ישראל, עד עולמי עד.

מקורות: דרך מצוותיך – טעמי המצוות, מצות דין עבד עברי. מאמר ד"ה 'ואלה המשפטים' תשי"א, התוועדויות תשי"א חלק א עמוד 231 ואילך, ועמוד 242 ואילך. מאמר ד"ה 'ביום עשתי עשר' התשל"א. שיחת שבת פרשת כי תצא ה'תנש"א. יחידות עם הרב מרדכי אליהו ו' חשון תשנ"ב.

הבור הראשון בעולם

הרב מנחם כהן - באר שבע

איסור פתיחת וכריית בור המופיע בפרשתנו, מתבטא היום גם בכל דבר שמניחים ברשות הרבים ויכול לגרום נזק לרבים. העושה כן יהיה חייב לשלם, כנאמר בפסוק (שמות כא, לג-לד): "כי יפתח איש בור, או כי יכרה איש בור ולא יכסנו, ונפל שמה שור או חמור, בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו, והמת יהיה לו".

בספר "באר מים חיים" (לר' חיים בן שלמה מצ'רנוביץ) מופיע ביאור מעניין, הקושר את הפסוק עם הגאולה האמיתית והשלימה. וכך נאמר שם (תוכן): וכי יפתח איש בור - בא הכתוב לרמז על פתיחת הבור הראשון בעולם, הוא הבור העתיד לבוא לכל אדם ליפול שם במותו, ופתיחתו הייתה על ידי אדם הראשון, שבחטא עץ הדעת גרם מיתה לכל באי עולם, ופתח הבור ולא כסהו, ועדיין פיו פתוח ועומד.

או כי יכרה איש בור – הכוונה לכל אדם החוטא ומרבה עבירות בעולם, הנה הוא כורה את הבור עוד ועוד, כי הוא מרבה את כוחות הטומאה והחיצונים בעולם המתאווים ורודפים להפיל את האדם בבורו, בור שחת, כדי שיהנו ממנו במותו, בשליטתם על נשמתו עבור עבירות שבידו.

ונפל שמה שור או חמור – אלו סוגי הנשמות הנופלים ויורדים כתוצאה מעבירות אלו (במקום אחר מובא, כי 'שור' רומז למשיח בן יוסף, שכן יוסף נקרא "בכור שורו" ואילו 'חמור' רומז למשיח בן דוד הנקרא "עני ורוכב על חמור" והעבירות מעכבים ומפילים את שני המשיחים ומונעים מהם להגיע).

בעל הבור ישלם – כלומר, זה שפתח את הבור בראשונה או שכרהו אחר כך, הוא

מוכרח לשלם את הנזק, על ידי שיעשה תשובה שלימה על עונותיו, להשיב את הגזילה אשר גזל, וליחד את אשר הפריד. (ובאמת אומרים חז"ל שאדם הראשון עשה תשובה גדולה וישב בתענית מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו) וכן כל אדם מוכרח לעשות תשובה לבסוף לתקן את אשר עיות.

ואז, אומר הכתוב, כסף - ישיב לבעליו - הנשמה נקראת 'כסף' מפני שהיא כוספת וחומדת לבית אבי' מקור מקום מחצבתה, והיא תיכף במות האדם תשוב למקומה למעלה (לבעליה). כלומר, שלא תישאר הנשמה ח"ו אצל הקליפות והרע בגלל רוב העונות אלא בכוח התשובה היא תחזור מיד לבעליה.

אמנם, הגוף שמת, נשאר לכאורה בקרקע ולא יהיה לו כל תקומה, אך גם זה לא יהיה לנצח, כי יבוא עת קץ הגאולה, שגם הגוף יעמוד להודות לשם ה'. ולזה אמר והמת - יהי' לו, כלומר, שגם הגוף המת יבוא עת שיתחבר אל ה' בזמן תחיית המתים, שהוא "קץ כל מקוה, ותכלית כל תוחלת וסוף כל השמחות".

מקורות: עירובין יח, ב. רמב"ם הלכות נזקי ממון פי"ב וי"ג. ספר באר מים חיים על שמות כא, לג. טעמי המצוות להאריז"ל.

אבות העולם כנגד אבות הנזיקין

הרב מנחם כהן - באר שבע

בפרשת תולדות (כז, לד) מסופר אודות נישואי עשו עם בשמת בת אילון החתי וכיצד הדבר גרם מורת רוח ליצחק ורבקה. החתם סופר בספרו "תורת משה" מביא כי בשמה של אשת עשו זו, נרמזים כל ארבעת אבות הנזיקין השייכים ל"סטרא אחרא" ולצד הטומאה: "בור שור מבעה ותבערה".

כנגד ארבעה אבות נזיקין אלו ישנם ארבעה אבות של קדושה – כנאמר "את זה לעומת זה עשה האלוקים" (קהלת ז, יד) – והם ארבעת רגלי המרכבה העליונה: אברהם יצחק יעקב - ודוד שממנו מגיע מלך המשיח, שגם הוא נחשב לאחד מאבות העולם. (בכך מבאר ה"נועם אלימלך" את המשנה "בתולה נשאת ליום הרביעי", כלומר שנישואי הקב"ה בגאולה יהיו "ליום הרביעי" כשיאיר בעולם אורה של מלכות דוד שהוא הרגל הרביעי שבמרכבה).

ברוח זו מבאר ה"נועם אלימלך" גם את המחלוקת המפורסמת בגמרא בנוגע למשמעותה של השם "מבעה": לדעת רב מבעה זה האדם, ואילו לדעת שמואל מבעה זה השן.

לדעת שניהם ה"מבעה" מסמל את התיקון המלא של אבות הנזיקין בגאולה השלימה, ובפרט של נזקי השור הכולל שלושה סוגי נזקים – קרן, שן ורגל, כמבואר בגמרא, שכנגדם בקדושה יש שלושה סוגי דרכים להבאת הגאולה ולניצחון הקדושה:

קרן השור - מסמל את תקיעת השופר בקרן בזמן הגאולה בכדי לגאול את בני ישראל "תקע בשופר גדול". זוהי ביאת המשיח בעיתה ובזמנה, גם ללא עבודה ומאמץ מיוחד מצידנו, אלא כאשר יגיע הזמן שנקבע מאז ומעולם.

אודות השן נאמר שהיא לעיתים גלויה ולעיתים מכוסה. זהו רמז לגילוי חסדים עליונים מאת הקב"ה שהינם מכוסים ונעלמים בדרך כלל ובכך תבוא הגאולה. על חסדים אלו נאמר "לעושה נפלאות גדולות לבדו – כי לעולם חסדו".

ואילו הרגל רומזת על ההרגל, כלומר, שעל ידי שהאדם מרגיל את עצמו לעשות את רצון ה' ולהתקדש, על ידי זה הוא גורם שהגאולה תבוא מהר יותר, כנאמר "זכו – אחישנה".

לפי זה ניתן לומר שלדעת רב "מבעה זה האדם" כלומר שהכל תלוי בעבודת האדם (ר"ת אדם דוד משיח), והאדם צריך ויכול לפעול את הגאולה. ואילו לדעת שמואל "מבעה זה השן" כלומר שהגאולה תבוא בעיקר מצד חסדי ה' העליונים המכוסים (בדומה למחלוקתם בגמ' בסנהדרין אם הגאולה תלויה דווקא בתשובה (דעת רב) או לא (דעת שמואל)).

מקורות: תורת משה להחת"ס קא, א. בבא קמא ב, א. ג, ב. נועם אלימלך מו, א. ואילך. סנהדרין צז, ב. כתובות ב, א.

מי הדליק את האש?

הרב מנחם כהן - באר שבע

על הפסוק "כי תצא אש ומצאה קוצים... שלם ישלם המבעיר את הבערה" אומרים חז"ל כי פסוק זה מדבר על חורבן בית המקדש והגאולה:

"אמר הקדוש-ברוך-הוא: עלי לשלם את הבערה שהבערתי! אני הצתי אש בציון, שנאמר "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה" (איכה ד, ט) ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר "ואני אהיה לה חומת אש סביב, ולכבוד אהיה בתוכה" (זכריה ב, ט)".

המהרש"א מוסיף, כי בדברי הגמרא האלו מתורצת סתירה לכאורה הקיימת בפסוק, שכן בתחילה הפסוק אומר "כי תצא אש" ומשמע שהאש יצאה מעצמה, ואילו בסוף הפסוק נאמר "שלם ישלם המבעיר את הבערה", ומשמע שמישהו הדליק את האש בכוונה? אך לפי ההסבר האמור שפסוק זה מדבר על שריפת בית המקדש, מתורצת הסתירה, שכן החורבן לא נחשב כפעולה שבאה מהקדוש-ברוך-הוא, אלא זוהי תוצאה של עוונות בני ישראל, ובלשון המהרש"א "כי ממנו יתברך ב"ה לא תצא הרע, כי הוא הטוב הגמור ולא יתייחס הרע אליו אבל החטא גורם להביא הרע, ובמילא בסילוק ההשגחה וטובתו יתברך ברוך הוא. והיינו "כי תצא אש" – מעצמה" (ניתן לדמות זאת למלך שמשפשף ורוחץ את בנו מלכלוכים שדבקו בו חזק, שאף ששפשופים אלו כואבים לבן, אי אפשר לומר שהמלך מכאיב לבנו, אלא הלכלוך הוא זה שגורם לבן לסבול).

זהו לגבי השריפה עצמה, אבל לגבי חובת התשלום והבנייה שלאחר החורבן, הקב"ה מייחס את הכל אליו ובלשון המהרש"א "אמר הקב"ה אני הוא המבעיר, לשלם כאילו הוא המבעיר". והפסוק מוסיף ומחדש, שאותו האש שגרם לחורבן הוא עצמו הופך להיות חלק מהבנין! (ובלשון המהרש"א: "בו בדבר שמכה – הוא מרפא. וכן ייסד הפייט, וממכה עצמה מתקן רטייה").

ראוי לציין, כי אין כוונת הפסוק במילים "חומת אש" לחומה ממש, שכן מספר פסוקים לפני כן אומר הנביא "פרזות תשב ירושלים" כלומר שירושלים תהיה מפורזת מבלי כל חומה, כוונת הפסוק היא להסביר שירושלים בזמן הגאולה תהיה מוגנת מכל חשש סכנה. והפסוק משתמש בביטוי "ואני אהיה לה חומת אש", מכיון שהאש מסמלת תוקף וחוזק בלתי רגילים (כדוגמת הנאמר "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא" (ואתחנן ד, כד))

בתורת החסידות ישנו הסבר נוסף לחומת האש הזו, והוא שגם המדרגות האלוקיות הנעלות ביותר שטבעם לעלות ככל האפשר ולא לשכון למטה (בדוגמת האש שעולה למעלה) גם הם ישכנו בירושלים העתידה בצורה קבועה "ואני אהיה לה חומת אש".

מקורות: ב"ב ס, ב ומהרש"א שם. נצח ישראל למהר"ל פרק סא. ספר הליקוטים להצ"צ ערך "חומה". רש"י ומצודת דוד על זכריה ב, ט. תניא אגרת הקודש פרק יא ופרק כב.