מאת הרב שי שמעון כהן - צפת
בתחילת הפרשה, קראנו על תחילת עבודתו של אברהם, והליכתו לארץ ישראל. בהמשך הפרשה נלמד על התמודדויות שונות שלו, ולקראת סוף הפרשה נתעדכן בכך שנולד לו בן - ישמעאל, ושה' הבטיח לו בן נוסף - יצחק. אך תגובת אברהם לבשורה המשמחת, לא הייתה צפויה מראש. הוא השיב: "לו ישמעאל יחיה לפניך". ובעברית פשוטה, יש כבר את ישמעאל, בשביל מה לעשות נס, כדי להוליד ילד נוסף
כשנתעמק בזה, נבין שתגובת אברהם הייתה דווקא צפויה בהחלט. ברור שהוא לא רצה בן, רק כדי להשתעשע איתו בעת זקנותו. הוא רצה שבנו ימשיך את דרכו, ויפיץ את האמונה בה' בכל העולם. ודווקא לכן, הוא חשב שלישמעאל יש את כל הנתונים להצליח בזה. על מעלת אביו אברהם, אין צורך להכביר מילים. וגם אימו - הגר - היתה צדיקה כל כך, שהסכימה לעזוב בית מלכותי ולהפוך לשפחה, רק כדי להתקרב לאברהם ולהיות בביתו. היא נקראה גם "קטורה", כי מעשיה היו נאים כמו קטורת. ובכן, עם חינוך מעולה כל כך, אפשר להבין מדוע חשב אברהם שניתן להסתפק בישמעאל.
אז מה היתה הטעות? למה באמת זקוקים דווקא ליצחק?
החיסרון של ישמעאל היה, שהוא נולד באופן טבעי, כשאברהם היה צעיר יחסית. גם חינוכו התחיל, כשהיה גדול ומבין. כאשר החינוך מבוסס על שכל, אי אפשר לדעת מה יקרה, כשאינטרסים זרים יצוצו. ואכן, מיד כשישמעאל התרשם שיצחק עלול לסכן את ירושתו, הוא החל לאיים עליו באופן פיזי, ואברהם נאלץ לשלחו מביתו.
לעומת זאת יצחק, נולד באופן על טבעי, נגד חוקי הטבע. גם חינוכו של יצחק החל בגיל שמונה ימים (בברית המילה), כשלתינוק אין שכל עדיין. וזהו החינוך הנכון. ילד יהודי צריך לדעת, שכל מציאותו מבוססת על רצון ה', ולחוקי הטבע אין שום זכות דיבור בענין. הוא קשור לה' בקשר על טבעי, ששום דבר לא יכול לערערו.
דווקא מילד כזה, שיודע שיהודי קשור לה' בלי שום חישוב שכלי, ניתן לרוות נחת אמיתי, בגשמיות וברוחניות!
(לקוטי שיחות א')