רק כהן...

מאת הרב שי שמעון כהן - תל ציון

לאחר שבפרשה הקודמת למדנו על סימני הטומאה של מחלת הצרעת, שהחולה בה צריך להיות בבדידות מחוץ למחנה, בפרשתינו אנו לומדים על סימני הטהרה של הצרעת. הצד השווה שבשני הפרשיות, שהכל נעשה על ידי כהן דווקא. כל זמן שלא אמר הכהן שאדם זה טמא (או טהור), הוא אינו טמא (או טהור). אפילו אם גאון מופלג מתבונן בו, ומגיע למסקנה שהוא טמא, אין זה כלום. אך אם יקח הגאון איזה ילד כהן, ויאמר לו "אמור טמא", והילד יעשה זאת - אז יהיה האדם טמא.

מה הסיבה לכך? מדוע דווקא טומאת הצרעת תלויה בכהן?

שאלה זו, היא בעיקר בנוגע לטומאה, כי בנוגע לטהרה, ברור שמי שטימא הוא זה שביכולתו לטהר. השאלה היא, מדוע באמת דווקא הכהן ביכולתו לטמא? הרי כהן הוא איש חסד, ותפקידו לברך את עם ישראל. מדוע דווקא הוא מקבל את הסמכות לטמא את המצורע?

התשובה היא, שטומאת צרעת היא חמורה במיוחד. רק בטומאה זו, צריך הטמא להתרחק מכל אדם אחר, ולשבת בדד. טומאה כה חמורה, תלויה דווקא בכהן שהוא איש חסד. דווקא כשאיש חסד קובע שהאדם טמא, סימן שאין מנוס, ואכן הוא טמא. לאחר שמיצינו את כל האפשרויות לטהר, וברור לחלוטין שאכן הוא טמא. כל זמן שאין וודאות כזו, לא ניתן לומר שהוא אכן טמא.

ובחזרה לאקטואליה. כולנו מכירים את הנטיה המגונה להשמיץ, להכפיש, ולפסול אנשים אחרים. לעיתים זה מוצדק, ולעיתים לא. אבל פרשתינו מלמדת, שמי שאוהב לעשות את זה, בוודאי אינו צודק. היכולת לקבוע שאדם מסוים הוא מצורע, ועליו 'לשבת מחוץ למחנה' (במובן המטאפורי של המושג), שמורה דווקא לכהנים, שמצטיינים במידת החסד והאהבה!

(לקוטי שיחות כז')