נכתב על ידי הרב שי שמעון כהן - צפת
פרשתינו נקראת פרשת מסעי, והיא מתחילה במילים "ואלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים". בעצם, זהו כעין תקציר לכל נדודי בני ישראל במדבר, עד בואם אל גבול ארץ ישראל. השאלה הנשאלת היא, האם אכן בכל המסעות יצאו בני ישראל ממצרים? הרי לכאורה ברור, שבני ישראל יצאו ממצרים במסע אחד בלבד (המסע הראשון), וכל שאר המסעות היו מחוץ לגבולות מצרים. אם כן, מדוע מתנסח הפסוק בצורה שיוצרת את הרושם, כאילו כל המסעות היו כדי לצאת ממצרים?
התשובה העמוקה והפנימית לשאלה זו היא, שמצרים הוא מלשון מיצר והגבלה. היעד הסופי של כל המסעות, היה להגיע לארץ ישראל, שמקבילה אל הגאולה השלימה. אך היציאה מההגבלות, נעשית בשלבים. בשלב הראשון יוצאים מעיקר ההגבלה, אך כשרוצים להתעלות לדרגה גבוהה יותר, יש להתייחס למצב הנוכחי כהגבלה, ולצאת ממנו בשיא הנחישות. וכן גם בשלבים הבאים.
ניתן להביא לזה משל, מתפילת הבוקר. האדם מצד עצמו, טרוד בעניניו, ועצם העובדה שהוא מתנתק מהכל ונפנה לדבר אל ה', הרי זו התעלות. אך בשלב הבא, הוא מתחיל להתפלל בפועל, וזו כמובן דרגה גבוהה יותר, לגביה היה האדם עד כה במצרים. גם בתפילה עצמה יש דרגות, והדרגה הגבוהה ביותר היא תפילת העמידה, כשאדם עומד מול ה', ומבקש ממנו את כל משאלותיו.
מזה יש לנו שתי מסקנות עיקריות. ראשית, תמיד אפשר להתעלות. אין להסתפק במה שהיה עד עכשיו, ותמיד צריך לרצות יותר. שנית, גם מי שנמצא רק בתחילת הדרך, יכול במסע אחד ויחיד, לצאת ממצרים, ולהתקרב לגאולה השלימה!
לקוטי שיחות ב'