נכתב על ידי הרב שי שמעון כהן - צפת
המצווה הבולטת של ראש השנה, היא מצוות תקיעת שופר. למצווה זו משמעויות רבות, וכאן נזכיר אחת מהן:
משל למלך, ששלח את בנו החביב למדינות רחוקות, כדי שירכוש ידע ונסיון בהתנהגות בני האדם. לצורך כך, הוא גם צייד אותו בכסף זהב ומשרתים כיד המלך. במרוצת הזמן, בזבז הנסיך את כל מה שנתן לאביו, והגיע למדינות בהם כלל לא הכירו את אביו. לבסוף נמלך בדעתו לחזור, אך גם לאחר שהצליח להגיע לעיר הבירה, אף אחד לא זיהה אותו, בשל מלבושיו הקרועים, ומראהו הבזוי. הוא ניסה לדבר, וגילה שכבר שכח את שפת המקום. אז הוא התחיל לבכות, ואביו המלך זיהה את קול הבכי, והזמין אותו חזרה אל הארמון.
כך גם אנחנו, בנו של המלך ה'ירדנו אל העולם, וקיבלנו את כל הכוחות כדי להתמודד עם העולם. אך בשל התנהגות בלתי שקולה, בזבזנו את כוחותינו, ואפילו שכחתנו את שפת המלך. תקיעת השופר מסמלת את הבכי הפנימי שלנו, כדי להתקרב חזרה אל המלך.
בתוכן הבכי, יש לכל אחד את בקשותיו האינדבידואליות. אך העיקר הוא עצם הבכי, שחושף את הרובד הפנימי שבנשמה. וכשאנו מתמסרים אל ה' מלמטה, גם הוא מתמסר אלינו מלמעלה, ומעניק לנו שנה טובה ומתוקה!
לקוטי שיחות ב'