ויקרא

מה יותר גרוע?

מאת הרב שי שמעון כהן - תל ציון

פרשת השבוע, עוסקת בדיני הקרבנות. בין היתר, מובאים בה דיני קרבן חטאת, שמביא מי שעבר עבירה בוודאות (בשוגג), ודיני קרבן אשם, שמביא מי שמסופק אם עבר עבירה. אך ראו זה פלא, בעוד שקרבן חטאת צריך להיות בעל ערך מינימלי של דנקא (מטבע מסוימת), הערך המינימלי של אשם הוא פי 48! (48 דנקאות!). כיצד זה יתכן? הרי ההגיון מחייב, שמי שבוודאי עבר עבירה, מצבו גרוע יותר ממי שרק אולי עבר עבירה, ויתכן שהוא חף מפשע לחלוטין?!

רבינו יונה מבאר, שעיקר התיקון על החטא, אינו נעשה על ידי הקרבן, אלא על ידי החרטה והתשובה. מי שבוודאי עשה עבירה, הוא מתחרט בכל ליבו, ולכן די לו בקרבן 'קטן'. ואילו מי שיתכן וכלל לא חטא, אינו מתחרט כל כך, וצריך 'לעזור' לו להתחרט. לכן נדרש קרבן יקר יותר. אך ביאור זה אינו מספיק, כי עם כל מעלת התשובה, הקרבן נועד לתקן את הפגם השמימי שנעשה על ידי העבירה. כיצד יתכן שמי שעושה ספק איסור, צריך תיקון גדול יותר, ממי שעושה איסור בוודאות?

כדי להשיב על כך, נבאר תחילה, מדוע בכלל צריך להקריב קרבן על חטא בשוגג. הרי זה נעשה בטעות, ומה רוצים מהאדם על זה? אך התשובה היא, שגם חטא בשוגג, מורה על מצב נחות של האדם. הרי אדם נורמטיבי, אינו נופל מהמיטה בשנתו, ואינו מכניס יד לאש בטעות. אנשים עושים בטעות, מה שאינו נורא כל כך בעיניהם. מבחינה זו, חטא בשוגג הוא אפילו יותר גרוע מחטא במזיד. כי החוטא במזיד, קיבל החלטה נקודתית, ולכן עבר עבירה. אך החוטא בשוגג, מוכיח שמהותו הפנימית פגומה, ולכן אינו נזהר שלא לחטוא.

כך גם בעניננו. כשאדם חוטא בשוגג, באופן וודאי, על כל פנים לאחר החטא הוא מתנער לחלוטין ממה שעשה. לעומת זאת מי שאינו בטוח שחטא, אינו נרתע ממה שעשה, כי ביכולתו לחשוב שכלל לא עשה. מבחינה זו, הקשר שלו לעבירה הוא עמוק ופנימי יותר, ולכן עליו לתקן את עצמו באופן יותר יסודי.

(לקוטי שיחות ג')

מי אוהב דקדוק?

מאת הרב שי שמעון כהן - צפת

שמועה נפוצה טוענת, ששיעורי הדקדוק בבתי הספר זוכים לרמת אהדה מינימאלית. לא בדקתי אף פעם אם זה נכון, אבל זה נשמע די הגיוני - מי אוהב את כל הבנינים הלשוניים, פעל, פעול... את מי זה מעניין בכלל? מצד שני, לפעמים ניתן באמצעות ידע דקדוקי מינימלי, לגלות אוצרות משמעותיים מאוד! כמו למשל בפרשה שלנו.

בתחילת הפרשה, ה' קורא למשה רבינו, ומוסר לו את פרשת הקורבנות. פרשה זו מתחילה במילים "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". לא צריך להיות גאון דקדוקי, כדי לקלוט את המוזרות. אדם כי יקריב מכם? מה מקריבים מבין בני האדם?! לכאורה היה צריך לומר אדם מכם כי יקריב?!

ההסבר הוא, שכל עבודת בית המקדש, משתקפת במידה רבה בנפש האדם, שהיא בית מקדש של ה'. בפרט, עבודת הקורבנות, שגם בבית המקדש הרי היא עבודה רוחנית, ולכן נדרשה בה נוכחות הכהנים (שמורידים אור אלוקי למטה), והלויים (שמנגנים, וכך מבטאים התעלות). וכך מבאר אדמו"ר הזקן את הפסוק "אדם כי יקריב" - כשאדם רוצה להקריב, דהיינו להתקרב לה', "מכם קורבן לה'" - עליו להקריב ממנו עצמו - באמצעות נפשו האלוקית, ביכולתו להתקרב לה'.

בצורה מדויקת יותר, הפסוק מתאר שני מסלולים. יש את המסלול הפשוט יחסית, של התעלות באמצעות הנפש האלוקית, ועל ידה מגיעים לה'. אך יש מסלול נעלה יותר, ש"מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". כשאדם מקריב ומקרב לה' את הבהמה שבו, דהיינו את עניניו הגשמיים והבהמיים, הוא יכול להגיע לדרגות הרבה יותר נעלות, מאשר על ידי הנפש האלוקית בלבד.

(לקוטי שיחות א')