~ פרשת צו ~

ספר ויקרא

לקראת סוף הפרשה 'מפעילים' את המשכן בפעם הראשונה. חנוכת בית. נקודה מעניינת היא שלא אהרון, הכהן הגדול, הוא זה שחונך את המשכן אלא משה. אולי כי משה לא סומך על אהרון מאז חטא העגל. ואולי - כדי להעביר את המסר שיש לחבר בין הרוח למעשה. האיש שפגש את אלוהים, שהביא את התורה מהר סיני, הוא זה שגם שוחט ורוחץ וחותך ומקטיר. מעמד הר סיני מתנקז להלכות שחיטת קרבנות במשכן. לשגרת החיים. למלאכת היום יום הבנאלית.
באותו עניין - שני פסוקים שלמים (נחשב הרבה מאד בטקסט כל כך מוקפד ומזוקק) מוקדשים להוצאת הדשן (הזבל) מהמשכן. אפשר ממש לדמיין איך הכהן מרים את הזבל ומשליך אותו לפח. לדמיין את הריח ואת הלכלוך שנותר לו על הידיים. אבל זה העניין - עבודת האלוהים כוללת בתוכה גם את זה. לאהבה יש גם צד אפל. כל מי שהחליף חיתולים בחייו יודע את זה.
"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה": הרבי מילובביץ' הסביר שאש התמיד היא האש שצריכה לבעור בנו כל הזמן. כל אחד והאש שלו, אבל שתבער.