~ פרשת פקודי ~

"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה: עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם, בְּיַד אִיתָמָר, בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן".

(שמות לח כא)

ספר שמות

  1. התורה מקדישה 34 פסוקים לבריאת העולם. לעומת זאת היא מקדישה יותר מ-500 פסוקים לבניית המשכן. הרב זקס מסביר את הנתונים המשונים הללו (הרי על פניו ברור שבריאת העולם הוא אירוע דרמתי ומסובך הרבה יותר מבנית המשכן) - לתורה ברור מאליו שאלוהים יכול לברוא בית לבני אדם. השאלה שמטרידה אותה ושמעסיקה אותה היא האם וכיצד יכולים בני האדם לבנות בית לאלוהים.
  2. הרמב"ם והרמב"ן (בכתביהם) התווכחו מהו רגע השיא של בניית המשכן. ויכוח מה יותר חשוב - הנוכחות האלוהית, או עבודת האלוהים. הרמב"ן רואה בבניית הבית כנקודת מפתח. זהו. יש לאלוהים מקום בעולם. הרמב"ם לעומתו רואה את הקירות של המשכן ולא מתרגש. הוא מתעניין במה שקורה במשכן כבית פולחן. בפרקטיקה. בעבודת האלוהים. הדיון למעשה הוא על השאלה המסובכת - מה יותר חשוב, למצוא ולהנכיח את אלוהים בעולם או פשוט לעבוד אותו.
  3. אחרי מאות פסוקי הכנה סוף סוף זה קורה - אלוהים נכנס למשכן: "ויכס (ויכסה) הענן את אוהל מועד. וכבוד ה' מלא את המשכן [...] ולא יכל משה לבוא את אוהל מועד". הדרמה גדולה - אלוהים יורד על המשכן בענן. כל העם מסביב נרגש - אלוהים כאן! איתנו! בבית שבנינו לו! כמה קשישים מביטים במשכן ודומעים. אבל משה עומד בצד, נבוך, בשקט, בכניסה לאוהל מועד. הוא רוצה לדבר עם אלוהים כמו פעם אבל הוא לא מצליח להיכנס… החלום של משה אמנם מתגשם אבל יש לזה מחיר - נעלם ייחודו של משה שהיה היחיד שדיבר עם אלוהים ואף מצאו עצמם השניים פה בשם ברגעים אינטימיים. עכשיו אלוהים של כולם. כולם יכולים לבוא לאוהל מועד ולהתפלל לאלוהים מקרוב. ספר שמות מסתיים בסוף משמח אבל קצת חמוץ - אלוהים של כולם אבל כבר לא של משה.