~ פרשת ויקהל ~

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם".

(שמות לה א)

ספר שמות

במקום הקדוש ביותר, בלב המשכן, על ארון הקודש ניצבים שני 'כרובים' - דמויות עם כנפיים שפונות זו לזו. וביניהם, כך אומרים, נמצאת השכינה (התגלות האלוהים בעולם). מבהיל, הרי התורה מתנגדת בכל הזדמנות שיש לה (כולל העשרת הדיברות) לפסלים ואלילים. אז איך זה יתכן? פרשנות אפשרית היא שההפך הוא הנכון.. התורה לוקחת סיכון עצום ומכניסה למקום הקדוש ביות שני פסלים מוזהבים שכל תפקידם בעולם הוא להיות מופנים לריק - להנכיח את האין.
יש שאומרים שפרשת ויקהל היא פרשה 'מיותרת'. היא חוזרת בפעם השנייה ובפירוט על כל תכניות בניית המשכן. הדגש ככל הנראה נמצא בשתי מילים שמלוות את הפרשה לכל אורכה - התיאור של בצלאל ושל שאר האמנים שעסקו בבניית המשכן כ"חכמי לב". ראו איזה יופי, התורה משקיעה 'זמן מסך' מיותר כביכול כדי להדגיש בפנינו את חכמת הלב המרגשת שדרכה נבנה המשכן.
הסצנה הכי מעניינת הפרשה היא בה ניגשים כל חכמי הלב שבונים את המשכן למשה כדי להוגיע לו על בעיה - "מרבים העם להביא מדי העבודה והמלאכה". במילים אחריות - העם תורם יותר מדי, יש לנו עודף חומרי גלם. משה מגיב מיד - "ויעבירו קול במחנה - איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש". משה מגביל את התרומות והעם "נכלא מהביא". העם משתוקק לתרום אך נאסר עליו. ממתי עוצרים תרומות?! מה אכפת למשה למלא את המחסנים בערימות של זהב וכסף?! כשמדובר במשה התשובה ברורה - משה הוא איש אמת. הוא מנהיג שבא להנהיג. הוא לא חרטטן. אם לא צריך תרומות - שיפסיקו לתרום. מה שצריך צריך. לא פחות ולא יותר. פשוט.