~ מסמך היסוד ~

רקע

מכינת מיצר היא מכינה קדם צבאית השוכנת בדרום רמת הגולן ביישוב מיצר ופועלת כאחת התוכניות החינוכיות שמפעילה המדרשה למנהיגות ואחריות חברתית מיצר. זוהי מכינה ליברלית, חילונית וציונית שהוקמה בשנת 1998 וכיום, מחזור כ"ה מונה 80 חניכות וחניכים שדחו את שירותם הצבאי בשנה. בחלוקה ל-4 קבוצות מעורבות החניכות והחניכים לומדים ומרחיבים את העושר הרוחני והתרבותי שלהם, מתנדבים ועושים למען הקהילה, מטיילים ומכירים את הארץ, חיים חיי קבוצה ומתכוננים לקראת שירותם הצבאי על מנת להיות מעורבים ומשפיעים בחברה ובסביבה בצה"ל ואחריו. במהלך השירות הצבאי צוות המכינה מלווה את בוגרי המכינה.

המכינה פועלת מתוקף חוק המכינות הקד"צ (2008) המגדיר ”מכינה קדם־צבאית“ כמסגרת חינוכית המיועדת בעיקרה למיועדים לשירות ביטחון, ליוצאי צבא ולמיועדים להתנדבות לשירות ביטחון, ושמטרותיה הכנת החניכים לשירות מלא בצבא הגנה לישראל וחינוך למעורבות חברתית ואזרחית. מכינת מיצר חברה במועצת המכינות הקדם צבאיות הציוניות הישראליות ומקיימת שותפות עם מגוון המכינות השנתיות הפועלות כיום בארץ.

ערכים הומניסטים הם ליבת התכנית והסגנון החינוכי במכינה ומתוך כך ישנו לימוד והתנסות לפיתוח האישיות הדמוקרטית של החניכות והחניכים. חברנו צוות המכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים על מנת לדייק את התכנית וביומרה מסויימת לנסות להגדיר את 'שרירי-הנפש' של האישיות הדמוקרטית כדי שנוכל לעמול על פיתוחם במהלך שנת המכינה ואחריה. אנו רואים באתגרי המאה ה-21 המרכזיים את הקיימות הדמוקרטית ואת הקיימות הסביבתית ולכן בחרנו לאמץ ולנסות לקדם השקפת עולם אקו-הומניסטית: "אקו-הומניזם היא תפיסה של קיימות המשלבת את המחויבות ההומניסטית לכבוד האדם, צדק חברתי ודמוקרטיה עם המחויבות האקולוגית ליציבות אקלימית, למגוון הביולוגי ולקיימות סביבתית". 

החלוציות שלנו היא פיתוח הכישורים להתמודד בהצלחה עם אתגרי המאה ה-21 והבוערים שבהם: קיימות דמוקרטית וקיימות סביבתית (קיימות דמוקרטית, בהשראת קיימות סביבתית, היא התנהלות פוליטית שקולה ואחראית המקיימת תפקוד מיטבי וארוך טווח של מערכות ממשל והתנהגויות חברתיות בעלות תרומה מוכחת לשגשוגה של תרבות דמוקרטית).

הליבה הערכית והחינוכית שלנו

המדרשה למנהיגות ואחריות חברתית מיצר שברמת הגולן, הנה ארגון חינוכי, הומניסטי וציוני אשר יקדם את הבאים בשעריו למיטבם (1) ולמצוינות ב"בנאדמיות" (2) תוך זיקה לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית וליברלית, ומתוך תחושת אחריות על עתידה של החברה הישראלית  והסביבה הטבעית.

לחברה הישראלית נחוץ עוגן רוחני וערכי (3) כדי לפתח עמידות בפני השסעים התרבותיים, הפילוג הרווח בשנים האחרונות בעם ואתגרי המאה ה-21 (4) זאת משום שהולך ומתעמעם המכנה המשותף וכך עולה הדומיננטיות של ההמוני תוך ויתור על השקפת עולם ותובענות עצמית, וצומחת "שבטיות" מפלגת. לכן מטרתנו היא פיתוח דפוסי התייחסות נאותים, אינטלקטואליים ורגשיים, כלפי אדם וטבע - זה הרצון לבנות את השלום שבתוכנו, עם זולתנו ועם עולמנו.

1. "חינוך הומניסטי ניכר בטיפוח כללי ורב צדדי של אישיות המתחנכים, תוך הקפדה על פתיחות דעת ועל כבוד האדם, וזאת במטרה שיגיעו למיטבם בשלושה היבטים מרכזיים של הוויתם: כיחידים המממשים את הפוטנציאל הגלום בהם, כאזרחים מעורבים ותורמים בחברה, וכבני אנוש המרחיבים את אנושיותם ומעצבים אותה מתוך זיקה להישגי התרבות האנושית." (פרופ' נמרוד אלוני).

2.  "החינוך האמיתי הוא הכשרה במלאכת החיים האנושיים ל"בנאדמיות", ולא למקצוע זה או אחר. צריך אפוא לתאם הכל עם הנטיות הטבעיות… אין זה חשוב לדידי אם תלמידי נועד לצבא, לכנסייה או למשפטים. קודם לייעוד שמכינים עבורו הוריו קוראו הטבע לחיים אנושיים. החיים, זוהי המלאכה שברצוני ללמדו… הוא יהיה קודם לכל, אדם; צריך ללמד את תלמידינו כיצד לחיות ולא רק כיצד להינצל ממוות. לחיות - אין פירושו לנשום, כי אם לפעול, להשתמש באיברנו, בחושינו, בכישורינו, בכל חלקי עצמותנו המעניקים לנו את תחושת ישותינו, הוויתנו האנושית." (ז'אן ז'ק רוסו).

3.  העוגן הערכי והחינוכי שלנו, כמו סליל כפול של DNA, מאגד את האחריות החברתית עם האחריות הסביבתית. כמענה לאתגרי התקופה, אנו משלבים בקשר רעיוני ומעשי את יסוד האחריות ההומניסטית לכבוד האדם, צדק חברתי ודמוקרטיה, עם יסוד האחריות האקולוגית ליציבות אקלימית, למגוון הביולוגי ולקיימות הסביבתית.  במיוחד לאור מגמות ההקצנה המאיימות עלינו, הן בשינויי האקלים ומשבר הקיימות והן במגמת הקיטוב החברתי ושיח השנאה, אנו מאמינים שפטריוטיות אמיתית לעת הזאת משמעה ללמוד לחיות עם אחרים ולא על חשבון אחרים, וללמוד לחבור יחד למען הטוב המשותף החברתי והסביבתי.  זו פטריוטיות גלוקלית חפצת חיים: היא טובה גלובלית לאנושות בכדור הארץ והיא טובה למדינת ישראל ולאזרחיה המבקשים איכות חיים לעצמם ולדורות הבאים.  אנו מאמינים שלפני מה שמבדיל בינינו באמונה, דעה, לאום, דת, תרבות ומצב כלכלי, כולנו כבני אדם בארץ ובעולם חייבים לפעול יחד לקידום הטוב המשותף: להבטיח איכות חיים איתנה ונאותה לחברה האנושית ולסביבה הטבעית. 

4.  המשבר הגלובלי בימינו הוא רב-תחומי, ומכאן שההיערכות החינוכית חייבת להיות הוליסטית ורב-תחומית. חמישה איומים עיקריים מאיימים על עתידם של הצעירים ומעמידים אותם כדור בסיכון: 

המשבר האקולוגי, ובכלל זה שינוי האקלים, הכחדת המגוון הביולוגי והרס משאבי כדור הארץ.

המשבר הדמוקרטי, ובכלל זה התדרדרות למשטרים פופוליסטים, תוקפנות כלפי מיעוטים ושיח ציבורי רדוד. 

המשבר החברתי, ובכלל זה הרחבת פערים ופגיעה בשוויון הזדמנויות בין בני אדם, קיום על חשבון אחרים, הקצנה, הדרה ומלחמת זהויות. 

המשבר הבריאותי, ובכלל זה  השמנה, ניכור חברתי, דיכאון, אובדן העצבות, אובדנות, התמכרויות.

המשבר התרבותי, ובכלל זה השתלטות הבידור הממוסחר, הרשתות החברתיות, הטכנולוגיה הדיגיטלית, פייק ניוז, והבוז למצוינות השכלתית-מוסרית – לחם ושעשועים לחיים סתמיים, מרכזיות המוחצנות, יחצנות ושיווקיות. 

(מתוך: אקו-הומניזם עכשיו כדי שיהיה מחר - נייר עמדה על מנהיגות חינוכית-ערכית לעת הזאת, פרופ' נמרוד אלוני וצוות כתיבה). 

מושגי יסוד ועקרונות מנחים

בגישה ההומניסטית אדם מגבש יחסים חברתיים ופוליטיים על בסיס מחויבות ערכית לכבוד האדם, לשוויון ולהזדמנות הוגנת לכל אחד ואחת לחיים של התפתחות, הגשמה עצמית ושותפות משמעותית בחברה. 

בגישה האקולוגית משתמש האדם במשאבי הטבע ועוסק בפיתוח כלכלי מתוך ראייה כוללת של הוקרת מערכות הטבע והגנת הקיימות הסביבתית. זאת תפיסת עולם המתמקדת ביחסי הגומלין בין האדם לבין הסביבה מתוך אכפתיות ואחריות ליחסים הרמוניים בין המין האנושי לסביבה הטבעית. 

גישת הקיימּות מגלמת את המחויבות לקיום ארוך-טווח ומיטבי של מערכות חברה וטבע שתרומתן לשגשוג הטבע והאנושות משמעותית ומוכחת. גישה זו נותנת את הדעת על פתרונות ארוכי-טווח – הן כדי למנוע קטסטרופות והן על מנת להימנע מהשקעות חוזרות ונשנות בתשתיות שמלכתחילה לא נבנו כהלכה. 

איכות חיים היא הרבה יותר ממה שמלמדים מדדי התל"ג, הצמיחה הכלכלית ורמת החיים החומרית. החלופה היא התייחסות הוליסטית למיקסום הרווחה של אדם בעולמו (well being). בגישה זו עלינו להעריך את איכות החיים במדדים רבים ומגוונים של תוחלת חיים ותמותת תינוקות, ביטחון תזונתי ותעסוקה משמעותית, חינוך והשכלה, פנאי איכותי ואיכות הסביבה, שוויון הזדמנויות ושוויון בפני החוק, זכויות האדם ומעורבות דמוקרטית, שוויון מגדרי ונגישות למשאבי נחלת הכלל, שקיפות שלטונית ואמון במשרתי הציבור, קהילה תומכת, תחושת ביטחון אישי והגשמה עצמית. 

בריאות מציינת את התפקוד המיטבי והמלא של אורגניזם, של ארגון חברתי ושל מערכת טבע – על פי טבעם או תכליתם. באקו-הומניזם הגישה היא הוליסטית ומתכוונת לנפש בריאה בגוף בריא, חברה בריאה בטבע בריא – בריאות לאנשים, לקהילה ולאימא אדמה. 

הקשבה פעילה מכבדת, סקרנית, מתרשמת, חשה, מרגישה ומפרשת, וברוח העשייה האומנותית מתבוננת לפני שמשנה, מביטה לפני שממציאה, מקשיבה לפני שמוסיפה את קולה. זו הקשבה הפתוחה אל הדברים כפי שהם מנכיחים את עצמם על פי טבעם וייחודם והנמנעת מלכפות עליהם מבט מחפיץ, שפה זרה ושימושיות מניפולטיבית. 

תרבות דיאלוגית מחליפה את הגישה של הכנעה והצלחה על חשבון אחרים בגישה של הסכמה וחיים עם אחרים – כך ביחסים בין אקולוגיה להומניזם, וכך ביחסים הבין-אישיים והבין-תרבותיים. הדיאלוג בנוי על תשתיות של דרך ארץ, רצון טוב, כבוד הדדי, אמון, אמפתיה והקשבה. הוא דוחה את דרכי השרירות, הכוחנות והשליטה שכה רווחות בהתנהגות האנושית וכלפי הסביבה הטבעית, ובמקומן מניח תשתיות ובונה הסכמות באמצעות שיח של היגיון, הומניות, הגינות והרמוניה. 

גישה מניעתית קודמת לגישה מתקנת ומשקמת. הן מן הבחינה המוסרית של מניעת סבל ועוול והן מן הגישה התועלתנית-כלכלית עדיף להשקיע במניעת הזנחה, חולי, עוני ובורות מאשר בכוחות אכיפה, כליאה, ריפוי ושיקום. אכילה נכונה ואורח חיים בריא הרבה יותר הגיוניים מדיאטות אינסופיות ושימוש יומיומי בתרופות. הגיונית גם הסתפקות בצריכה מועטה כדי לתחזק כהלכה את משאבי הטבע מאשר להתמודד עם התוצאות הנוראות של התפוצצות האוכלוסייה, זיהום האוויר, דלדול הקרקע, המתת האוקיינוסים והכחדת מגוון המינים. כיום אנו נמצאים קרוב מאוד לנקודת האל-חזור, משמע נזקים בלתי הפיכים ואסונות קטסטרופליים. עובדה זו מחייבת העדפה מיידית ומוחלטת של דוקטרינת המניעה על פני זו של השיקום והתיקון. 

פטריוטיות גלוקלית היא האכפתיות, האחריות והמעורבות הפעילה שלנו לטובת הרווחה האקו-הומניסטית במרחב המקומי והגלובלי כאחד. היא מאפשרת לנו לחרוג מצירי ההתנגשות המסורתיים של שמאל וימין, דתיים וחילונים, לאומיות מול אוניברסליות, קבוצה אתנית אחת מול אחרת. היא מאפשרת בקלות יחסית לאחד כוחות בהתמודדות עם אתגרים אקולוגיים, חברתיים ופוליטיים – כי במציאות ימינו לתופעות השונות יש השלכות מעבר לגבולות מקום וזמן, ושיתופי הפעולה מקדמים את הטוב המשותף הלוקלי והגלובלי.

שיח אקדמי וציבורי, הגותי-מדעי-יישומי, אינו מסתגר בתחומי דעת החוקרים את רזי הבריאה, ואינו משועבד להיגיון התועלתני של השגת שליטה בטבע והגדלת רווחים. שיח כזה הוא בראש ובראשונה שיח חוכמה – הוא מחויב לידע תאורטי ומעשי מונחה השקפת עולם ערכית אקו-הומניסטית. 

במתינות ובאיטיות מרוויחים המון ומזיקים מעט. כבר שנו חכמים ש"אוהב כסף לא ישבע כסף" ו"איזהו עשיר השמח בחלקו". אותו היגיון המסביר את נזקי האובססיה הצרכנית חל גם על האובססיה למהירות, להשתעבדות לעבודה, למיקסום התועלת ולאתגרי ריבוי המשימות. כשמעמיסים יותר מדי – מתעוותים ונשברים. לעומת זאת, כשלומדים לעצור, להשתהות, להתמסר, להקשיב ולהתבונן, אזי נפתחים ומתגלים לעינינו עולמות חדשים ונפלאים: הנה אדם עם עיניים עמוקות וסיפור חיים מרגש, ועצים יפי צמרת וציפור מקננת בהם, ושמיים זרועי כוכבים, ושיר שקוראים בקול המפעים את גופנו ואת נפשנו, וארכיטקטורה שובת עיניים, ומוזיקה שלוקחת אל הנשגב. והנה גם בני המשפחה שלי בשהות נינוחה, ואף את עצמי סוף סוף יוצא לי לפגוש. בעצירה יוצרים מרחב לשלווה, לבהירות, לפשטות, להשתאות תמה, להקשבה לקולות הפנימיים, לאנשים אחרים, למראות הטבע ולאומנות. הורים טובים, כתב רוסו, "יודעים לבזבז זמן"; והמטייל בטבע אינו מסתפק בתועלת שהדבר מביא לכושר הגופני אלא כנראה יודע, כמו נתן זך, ש"רַק בַּיָּרֹק מוֹצְאוֹת כָּל הַדְּרָכִים אֶת תִּקּוּנָן". 

חוסן אישי וקהילתי והתמודדות מושכלת לנוכח מורכבויות החיים והטכנולוגיה הדיגיטלית. כידוע, רעיון הקידמה הניב את פאר הישגי האדם במדע, בטכנולוגיה, ברפואה, בהארכת תוחלת החיים, בזכויות האדם ובצמיחת המשטרים הדמוקרטיים. בה בעת, השימוש בכוחות העצומים של המדע והטכנולוגיה, בשירות אידאולוגיות טוטליטריות וחמדנות כלכלית השית על האנושות מעשי רצח המוניים וזוועות חסרות תקדים, הרס הסביבה הטבעית וניכור נורא. כל אלה מסלימים מגמות אובדניות ופוגעים באינטימיות של בני אדם עם הטבע, עם זולתם ועם עצמם. בימים אלה של המאה ה-21 איננו דוגלים בטהרנות בנוסח "הכול או לא כלום". האתגר הראשון במעלה הוא לקיים שיח ציבורי תמידי – אמפתי, מושכל, רפלקטיבי וביקורתי – שיעצים את החוסן הנפשי ואת שיקול הדעת, שכן לנוכח הזהויות המורכבות של המאה ה-21 נחוצות פוליטיקה שפויה והתנהלות מידתית. לנו בישראל, חוסן הוא משאב חיוני מבחינות רבות. אנו מאמינים שהגישה האקו-הומניסטית לרבות הדגשים שהוצגו לעיל של תרבות דיאלוגית ושל גישה בריאותית ומניעתית יוצרים תשתיות רעיוניות וערכיות לביסוסו ולהכרה ש"לַּכֹל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ ּתַחַת הַשָמַיִם". 

מטרות פיתוח בר-קיימא (כפי שנוסחו על ידי עצרת האומות המאוחדות): 1. מיגור העוני, 2. חיסול הרעב, 3. בריאות טובה ואיכות חיים, 4. חינוך איכותי, 5. שוויון מגדרי, 6. מים נקיים ותשתיות תברואה, 7. אנרגיה ירוקה בעלות סבירה, 8. תעסוקה הולמת וצמיחה כלכלית, 9. תעשייה, חדשנות ותשתיות, 10. צמצום האי-שוויון, 11.  ערים וקהילות בני-קיימא, 12. צריכה וייצור בתבונה, 13. התמודדות עם שינויי האקלים, 14. החיים במים, 15.  החיים ביבשה, 16. שלום, צדק ומוסדות חזקים, 17. שיתופי פעולה למימוש היעדים.

לשם כך, אנו סבורים, טוב יהיה להרחיב את הדעת, להתנסות ולהשתלם בתחומים ובתכנים הבאים: 

• אדם וטבע בפרספקטיבה היסטורית ופילוסופית.

• קיימות רב-תחומית: עם התמקדות בסביבה הטבעית, האזרחות הדמוקרטית, בצדק חברתי וברב-תרבותיות.

• לימודי טבע והיחסים עם בעלי חיים במגוון דרכי הידיעה וההתנסות.

• תרבות דיאלוגית, מיינדפולנס ומיני פרקטיקות מקדמות התבוננות ובריאות.

• בדרכים אסתטיות ויצירתיות.

מדדי הצלחה

המגמות הראויות לטיפוח שרירי הנפש דמוקרטיים בהצבעה על שישה צירים שבהם הקוטב האחד מסמל הגשמה ראויה של דמוקרטיה הומניסטית והאחר מסמל את שלילתה (פרופ' נמרוד אלוני):

1. דמוקרטיה ולא אוכלוקרטיה. בתקופת אתונה הקלאסית ביקשו להבחין בין דמוקרטיה כשלטון העם לבין אוכלוקרטיה כשלטון האספסוף (Mobocracy). הבחנה זו משלימה גם את ההבחנה שבין דיבור פילוסופי או דיאלקטי – כדיאלוג מושכל, קשוב, מחויב לאמת והגיוני – לבין דיבור דמגוגי שמגייס אנשים לאמונות ולהתנהגויות על ידי פנייה למכנה המשותף הנמוך של יצריות וכוחנות. חשוב להדגיש כאן, שבהנגדת האזרחים הדיאלוגיים מול האספסוף המתלהם (בימים אלה של המאה ה-21) אין הכוונה לשני ציבורים שונים, אלא לאפשרות של כל אחד ואחת מאיתנו להתרומם לאחריות אזרחית או להידרדר לעדריות המונית וכוחנית. בדילמה בין ערך השוויון בין כלל האזרחים לבין מצוינות באנושיות ובשלות אזרחית, בניסיון לבסס את השלטון הפוליטי או לצבור פופולריות בקרב הציבור הרחב, עלינו לעולם להעמיד סייגים וקווים אדומים כדי שלא לקעקע את ההומניות, את האמת ואת הצדק ולא לבטל את ההוקרה למצוינות, למומחיות ולסטנדרטים גבוהים – בתרבות המוסר והמשפט, המדע והאומנות, הטכנולוגיה, התקשורת וכדומה. במילים אחרות, מאחר שבדמוקרטיה הריבון הוא העם, ורמתם האינטלקטואלית והמוסרית של האזרחים היא שתקבע את דמותה של המדינה ואת גורלה, אזי החינוך לדמוקרטיה נדרש להשקיע רבות בפיתוח יכולותיהם ומידותיהם של האזרחים. עליו לטפח מצוינות אינטלקטואלית ותרבותית כדי שהאזרחים ישכילו להבין את הסוגיות הציבוריות שעל הפרק, יגבשו לעצמם דעה סדורה ומנומקת, ידרשו מעצמם עמידה בסטנדרטים תרבותיים נאותים ויהיו כשירים לנהל דיון פתוח, מושכל וביקורתי עם אחרים כדי להגיע להבנות ולהסכמות בדבר הטוב המשותף.

2. אדם ריבוני ולא קונפורמיסט עדרי ומתקרנף סדרתי. אחת מהחולשות הרות האסון של בני אדם היא הסגידה העיוורת לסמכות חיצונית, לדעת הרוב או למנהיגים שמורמים לדרגת אלילים תוך התבטלות עצמית וויתור מרצון על השיפוט העצמאי והמצפון הביקורתי. רבות נכתב והוצג בעניינים אלה – בפילוסופיה, במדעי החברה ובאומנויות – ועל הדרכים והמנגנונים שגורמים לבני אדם לגמד את עצמאות חשיבתם ומצפונם וכתוצאה מכך להתנהג בקונפורמיות עדרית או להתקרנף ולשעוט באלימות עיוורת נגד אחרים. כך הביאו על עצמם אסון וחורבן מיליונים רבים בעקבות סגידתם העיוורת למנהיגים קנאים, בעלי גישה טוטליטרית, ושאר משיחי שקר הרסניים. כך נגררו מיליונים בסוגים השונים של "הנחשול", כך נכשלו מיליונים רבים ולא השכילו לחשב מעשיהם ולעצור בזמן. לפיכך החינוך לתרבות דמוקרטית נדרש, החל בגן הילדים וכלה במחוזות ההשכלה הגבוהה ובערוצי התקשורת, לטפח אדם ריבוני הניכר באוריינות ופעלנות (agency) פוליטית: ששוקל דברים בכוחות עצמו, שופט דברים בזהירות ובשום שכל, בעל שדרה מוסרית וחשיבה עצמאית, שלעולם אינו מרשה לעצמו להיגרר לסגידה עיוורת, אינו ממשכן את שכלו ומצפונו אצל אחרים, קל וחומר אינו נעשה לבורג או פיון במכונת המניפולציה המשומנת של אחרים.

3. חוסן לנוכח מורכבות ולא כניעה לפשטנות. בחברות פונדמנטליסטיות וסמכותניות, כוח וחוסן מתגלמים במאבק נוקשה ותמידי של התבצרות מול האחר – אמונות, דעות, ספקות, ביקורות ותרבויות שמאיימות על הזהות הקשיחה של הקהילה. בחברות פתוחות, דמוקרטיות ומודרניות, עוצמה של היחיד ושל החברה ניכרת בפתיחות, בספקנות, בביקורתיות, בסובלנות, בפלורליזם, ברב-תרבותיות – ואפילו לעיתים בנכונות לוותר על זכויות היתר של קבוצת ההשתייכות. לפיכך, בהכשרת הצעירים לתרבות דמוקרטית יש לשקוד על העצמתם שיהיו חזקים באמת: שיכולים יהיו לדבוק בזהותם הדתית והלאומית בלי לשלול אחרים, לדבוק באידאולוגיה החברתית שלהם בלי להיות דוגמטים וקנאים, להתייצב נגד דעת הרוב כשהיא נפסדת ולרסן את נטיותיהם שלהם לסטריאוטיפיות ולגזענות; שיהיו יכולים להודות שאינם כול יודעים, ושמה שרואים מכאן לא רואים משם, יכולים להודות בטעות, להכיל מורכבות, לגלות גמישות ולרסן את עצמם בלי שהדבר ייראה כחולשה. בתרבות דמוקרטית אלה הם ביטויים של חוסן ושל עוצמה.

4. הטוב המשותף הכללי ולא רק הטוב האגוצנטרי והאתנוצנטרי. בנאומו של פריקלס הוא מדגיש שאזרח שאינו אכפתי ומעורב בענייני החברה הוא "אזרח אין חפץ בו", ובאמנה החברתית שכתב רוסו הוא עומד על החשיבות של טיפוח אזרחים שמקיימים בתודעתם ובנוהגיהם הרמוניה בין הטוב האישי והטוב הכללי. ואכן, בין שמדובר בתרבות הדיור, תרבות הדיבור, תרבות הנהיגה ותרבות הסביבה ובין שאלה הן תרבות המוסר או התרבות הפוליטית, אם כל אחד ואחת יכוונו את התנהלותם רק על פי מניעים אגוצנטריים ואנוכיים ותוך התעלמות מהטוב הכללי – באחת קורֵס האמון המאפשר שיתופי פעולה מוצלחים וקורסים הסטנדרטים המקיימים חברה מתוקנת ומשגשגת. ובדומה להסתגרות האגוצנטרית ניצבת כמכשלה גם האתנוצנטריוּת: מנטליות של נרקיסיזם שבטי – של מיני לאומנים, גזענים ופונדמנטליסטים – שדורשים לעצמם מעמד מיוחד וזכויות יתר ופוטרים עצמם מן האחריות לאובייקטיביות ולהדדיות ביחסים עם קבוצות אחרות. בהתייחסות לשני המקרים, בהתמודדות עם אגוצנטריות מכאן ועם אתנוצנטריות מכאן, על החינוך לתרבות דמוקרטית לטפח כבר מן הגיל הרך חיסונים וכישורים כדי לא להיגרר אל המגמה הנפסדת של "אני ואפסי עוד". ברוח דברים שכתב וויל ווגלר על הדגם המועדף עליו של חינוך לאזרחות דמוקרטית, אל לנו להסתפק בצייתנות לנורמות הדמוקרטיות וגם לא בקידום הדפוס האינדיבידואליסטי של חשיבה אוטונומית וביקורתית, אלא חובה עלינו לעורר בתלמידים ולפתח אצלם את מלוא קשת החיישנים והיכולות המופנים להבנת עולמם של אחרים והמכוננים את המעורבות האזרחית הפעילה לביסוס צדק חברתי ודאגה לטוב הכללי.

5. הידברות רודפת שלום ולא אלימות שמבקשת הכנעה. "האלימות", אמר ראש הממשלה רבין לפני שנרצח על ידי קנאי לאומני ומשיחי, "היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית; יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. בדמוקרטיה יכולות להיות מחלוקות, אך ההכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות" (4 בנובמבר 1995). ורבין כידוע לא היה קורבן יחיד לאלימות פוליטית: קדמו לו במאה ה-20 רבים וטובים כמו וולטר רתנאו שר החוץ היהודי בגרמניה, מהטמה גנדי בהודו, מרטין לותר קינג, ג'ון ורוברט קנדי בארצות הברית ומנהיג השלום המצרי אנואר סאדאת. שלום, במובן המלא של המושג, הוא אולי האידיאל המקיף ביותר של הדמוקרטיה ההומניסטית: הברכה שבהוויה שלמה, בטוחה, שלווה ומשגשגת, שבה אדם נהנה מהרמוניה מיטבית עם עצמו ועם סביבות חייו. אלימות לעומת זאת היא מרשם לשכול, להרס, לדיכוי, לביזוי ולשאר דרכים לפגיעה בגופם, בנפשם ובכבודם של אחרים. בפיתוח החינוכי של תרבות דמוקרטית, כפי שנעשה כבר במספר מקומות החל מהגיל הרך, חובה להנחיל את העמדות ואת היכולות לחיים של שלום עם אחרים ולא חיים על חשבון אחרים. לומדים לקיים דיאלוג שמוקיר לא רק את האנושיות המשותפת אלא גם את אחרותם האישיותית והתרבותית, ולומדים לגשר, לפשר, להתדיין ולפתור מחלוקות – בדיבורים של שלום ולא באלימות של הכנעה.

6. העצמת החלשים ולא ניצול חולשתם. תרבות דמוקרטית מהותית, כפי שהצגנו לעיל, היא הביטוי הפוליטי של תרבות הומניסטית העומדת על ערכי היסוד של כבוד האדם ושוויון ערך האדם. ברוח תורת "הצדק כהוגנות" של ג'ון רולס, בהנחה שערכי השוויון והחירות מקובלים עלינו כתשתיתיים וכלל-אנושיים, אזי ההרשאה היחידה לחריגה מחלוקה שוויונית של משאבים היא כדי לסייע למוחלשים, למודרים ולמושתקים ולספק בידיהם הזדמנות הוגנת למעורבות משמעותית ופורייה בחברה. יתר על כן, מן התובנות של ג'ון סטיוארט מיל בספרו על החירות ושל הוגים נוספים אחריו אנו לומדים, שללא התמודדות פעילה עם אתגרים אינטלקטואליים, רגשיים, מוסריים ופוליטיים, אין סיכוי שיתפתחו שרירי הנפש הנדרשים לקיומה של תרבות דמוקרטית מתוקנת ומשגשגת. לפיכך, בין שמדובר בילדים בבתי הספר שעדיין אינם עומדים ברשות עצמם מבחינה מנטלית וחסרים את מלוא זכויות האדם והאזרח, ובין שמדובר באוכלוסיות חלשות, מודרות או פריפריאליות, החינוך לתרבות דמוקרטית אמור להזמין את כולם להשתתפות פעילה במכלול מרחבי הדמוקרטיה – כי רק התנסות פעילה באוטונומיה ביקורתית, גמישות מחשבתית, פתיחות פלורליסטית, אחריות חברתית, אכפתיות מוסרית, הגנה על מיעוטים, כבוד לחוק, ריסון עצמי, סובלנות כלפי אחרים ושאר מידות טובות ממין זה, יש בכוחם לעצב ולהעצים את האישיות הדמוקרטית שמקיימת את התרבות הדמוקרטית.

חוק המכינות הקד"צ

1. הגדרות [תיקון: תשע״ח] בחוק זה –

”יוצא צבא“ – כהגדרתו בחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ״ו–1986 (בחוק זה – חוק שירות ביטחון);

”מיועד להתנדבות לשירות ביטחון“ – אזרח ישראלי או תושב ישראל שוועדה רפואית קבעה כי הוא נמצא בלתי כשיר לשירות או בלתי כשר ארעית לשירות לפי חוק שירות ביטחון ורשאי להתנדב לשירות ביטחון לפי אותו חוק";

”מיועד לשירות ביטחון“ – מיועד לשירות ביטחון, כהגדרתו בחוק שירות ביטחון, ששירותו הסדיר נדחה, לפי אותו חוק, עקב לימודיו במכינה קדם־צבאית;

”מכינה קדם־צבאית“ – מסגרת חינוכית המיועדת בעיקרה למיועדים לשירות ביטחון, ליוצאי צבא ולמיועדים להתנדבות לשירות ביטחון, ושמטרותיה הכנת החניכים לשירות מלא בצבא הגנה לישראל וחינוך למעורבות חברתית ואזרחית;

”מכינה קדם־צבאית מוכרת“ – מכינה קדם־צבאית שהוכרה לפי הוראות חוק זה.

2. הכרה במכינה קדם־צבאית

(א) המנהל הכללי של משרד החינוך או מי שהוא הסמיך לעניין זה יכיר במכינה קדם־צבאית לפי הוראות שקבע שר החינוך, באישור ועדת החינוך התרבות והספורט של הכנסת, לעניין דרך ההכרה במכינה קדם־צבאית ולעניין התנאים להכרה כאמור.

(ב) הוראות כאמור בסעיף קטן (א) יכול שיתייחסו, בין השאר, לאופן ההתאגדות של המכינה הקדם־צבאית, ליכולתה הכספית והארגונית, לבעלי התפקידים בה, לתכנית החינוכית–לימודית שתונהג בה ולתנאים הפיזיים והבטיחותיים הנדרשים לפעילותה.

3. תקציב [תיקון: [י״פ הודעות], תשע״ח]

(א) השתתפות אוצר המדינה, בכל שנה, בתקציבה של מכינה קדם־צבאית מוכרת תהיה מכפלת הסכום של 23,500 שקלים חדשים (לשנת 2020, 25,779 ש״ח) במספר החניכים באותה מכינה; הסכום האמור יעודכן באופן ובמועדים שיקבע שר החינוך.

(ב) תקציב שנתי להשתתפות אוצר המדינה בתקציבן של כלל המכינות הקדם־צבאיות המוכרות לפי סעיף קטן (א), ייקבע בתחומי פעולה נפרדים, מחציתו בסעיף תקציב משרד החינוך ומחציתו בסעיף תקציב משרד הביטחון, בחוק התקציב השנתי, ובלבד שהתקציב השנתי כאמור לא יפחת מ־33 מיליון שקלים חדשים; לעניין זה, ”תחום פעולה“ ו”סעיף תקציב“ – כהגדרתם בחוק תקציב שנתי כמשמעותו בחוק יסודות התקציב, התשמ״ה–1985; מספר החניכים בכלל המכינות הקדם־צבאיות המוכרות שיובא בחשבון לעניין השתתפות אוצר המדינה כאמור לא יעלה ביותר מ־15% מדי שנה לעומת השנה שקדמה לה.

(ג) לעניין סעיף זה, ”חניך“ – יוצא צבא, מיועד לשירות ביטחון או מיועד להתנדבות לשירות ביטחון הלומדים במכינה קדם־צבאית.

4. תחילה

תחילתו של חוק זה בשנת הכספים 2009.

אמנות