~ פרשת מקץ ~

"וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר".

(בראשית מא א)

ספר בראשית

כמו בפרשה הקודמת, נראה שהתורה מקפידה להסביר לנו שמנהיגים גדולים באמת, הם בעצם אנשים רגילים. יעקב אבינו - נכדו של אבי האומה, אביהם של שבטי ישראל, האיש שקנה את הבכורה, שעבד 14 שנים בשביל אישה ועוד, וככה הוא מתואר: "איש אחד בארץ כנען". יעקב. אבינו. איש אחד. כמו כולנו.
כל כך פשוט ככה מרגש ואמיתי: "וימהר יוסף, ויבקש לבכות, ויבוא החדרה, ויבך שם. וירחץ פניו, ויצא, ויתאפק". סצנה קטנה, הבעת רגש כנה, מבוכה. זה יפה.
הקרבן האמיתי של המעשים של יוסף הוא יעקב, האב הקשיש והאומלל שרואה את משפחתו מתמוטטת מול עיניו. יעקב, ברגע קורע לב, מודיע לבניו שנשבר לו. שהוא לא יכול יותר. "אותי שיכלתם" - הרגתם אותי. כל ילדי האבודים, כל הגעגוע, הכל עלי. כבד עלי. אני גמור. חלאס. ומול כל הסבל הזה עולה השאלה למה יוסף מתעלל כך באביו הזקן. הרבה שאלו את השאלה הזו ולזו אני הכי מתחבר - הכל מאהבה. אהבה וגעוגועים יכולים לבוא לידי ביטוי בחיבוקים ונשיקות, אבל גם בכאב ובאכזריות. אנחנו הכי פוגעים ומתעללים במי שהכי אוהבים אותנו. קודם אמא שלנו, אחרי זה בת או בן הזוג שלנו. במשפחה שלנו. הם הכי סובלים, כי אנחנו אוהבים אותם.