~ פרשת אמור ~
"כא,א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו".
(ויקרא כא א)
ספר ויקרא
- ספירת העומר נפתחת בקרבן שעורה (מאכל בהמה שמסמל פשטות ותום) ומסתיימת בקרבן חיטה (מאכל אדם שמסמל אינטליגנציה ורציונל). בספירת העומר הדגש הוא על הספירה. על הימים שבין לבין. על הגם וגם. לא צריך לבחור בין השעורה לחיטה - תום ואינטליגנציה יכולים ללכת יד ביד.
- אלוהים דורש ממשה למנוע מכל מכל מום (עיוור, פיסח, גיבן, שבור יד או רגל) לשרת בקודש תחת הטיעון - "ולא יחלל את מקדשי"... פרשת אמור היא יופי של הזדמנות לשמוח שאנחנו יכולים לצפצף על הדרישה המביכה הזו של אלוהים. אני מפנה אתכם לנאום של דורון אלמוג בקבלו את פרס ישראל בשנת 2016 והקדישו לבנו ערן ז"ל שסבל ממוגבלות שכלית ומאוטיזם - כמה יופי וקדושה יכולים להיות ברגע שנדע לקבל את השונה. וכשאנחנו לא מצליחים - אנחנו בעלי הם המום.
- משה, המנהיג המושלם, בסדק ראשון. בסוף הפרשה מופיע סיפור משום מקום שלא קשור לכלום - איש שמקלל אדם אחר במחנה תוך אזכור מפורש של שם האל. המקלל מובא אל משה והוא מניח אותו במשמר ומחכה לשמוע מה אלוהים אומר. בפסוק הבא אלוהים מנחה את משה - "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה [...] ורגמו אותו על העדה". הרגע החשוב בסיפור הוא שזה התיאור הראשון שמשה לא יודע מה לעשות. סדק ראשון במנהיגותו. הוא צריך שאלוהים יחליט. תכף מתחיל ספר במדבר שהוא במובן מסוים סיפור גסיסתו של משה - האחים שלו מרכלים עליו, המרגלים מתנגדים לו, קורח מורד נגדו, בנות צלפחד שואלות שאלות קשות ובסוף מסיים את תפקידו. הסוף חייב להתחיל מתישהו.
