התפתחות המחול בישראל הייתה דו-כיוונית: חלוצים יוצאי מזרח אירופה, שהביאו עמם את הריקוד העממי של ארצותיהם, ועולים חדשים שהגיעו בתחילת המאה לארץ והביאו את תרבות הבלט הקלאסי והמחול המודרני, בעיקר זו של גרמניה
לעומתם, היו יוצרים ילידי ארץ-ישראל, שנשמו מילדותם את נוף הארץ ואת הנוף האנושי הארצישראלי על מרחבו הסביבתי, וניסו להטמיע נופים אלה ביצירות מחול ובסגנון מקורי ארצישראלי. בה בעת עשו ניסיונות ליצור דמויות תנ"כיות ולתת ביטוי גם לסיפורי התנ"ך במחול.
התקופה הראשונה כוללת את שלוש העליות הראשונות: העליה הראשונה (1882-1903), העליה השנייה (1904-1914) והעליה השלישית (1919-1923).
עלייה זו כללה את עליית הביל"ויים, "בית יעקב לכו ונלכה", ואת עליית יהודי תימן שכונתה - "אעלה בתמר" בתרמ"ב (1882).
הריקודים שנרקדו אז בארץ היו ריקודיהם של אנשי היישוב הישן (ריקודים אלה היו של קהילת החסידים ושל בני העדות הספרדיות שקדמו לעליה הראשונה).
רוב עולי העלייה הראשונה עלו ממזרח אירופה ורובם היו דתיים. מסורות הריקודים שלהם היו בעיקר ריקודים הקשורים לטקסים דתיים שבחגי ישראל המסורתיים ולטקסי החגיגות המשפחתיות.
בני ה"יישוב הישן" נהגו לרקוד בחגי ישראל, בקבלת שבת וב"מלווה מלכה של שבת" עם צאת השבת. בראשיתם, המחולות היו מחולות קודש (ריקודי חתונה בעיקר בקרב המקובלים בצפת) אך בהדרגה הפכו לריקודי חולין ושעשועים (בהתחלה אסרו עליהם החכמים אך מאוחר יותר התירו הפוסקים לרוק ריקודי מצווה בשבת ובהקפות השניות בשמחת תורה).
החסידים שהגיעו לארץ ממזרח אירופה במאות ה-18 וה-19 סיגלו לעצמם, בנוסף לריקודיהם המסורתיים, גם ריקודים של מקובלי צפת שהיו נהוגים בשבתות, בהלולות, בחגיגות שמחת בית השואבה ובשמחת תורה.
אנשי העלייה הראשונה שמרו על מסורות הריקוד שהביאו מארצות מוצאם, ובנוסף אימצו לעצמם ריקודים ממסורות הריקוד האשכנזיות והספרדיות שרווחו בארץ. הם גם אימצו לעצמם, במפגש עם ריקודי בני עדות המזרח, את הריקודים שנרקדו בטקסי החתונות הבין-עדתיות של אנשי היישוב הישן והעולים החדשים.
אנשי העלייה הראשונה רקדו את ריקודי העמים שמהם באו, את ריקודי בני הקהילות היהודיות שחיו בארץ וגם את ריקודי הערבים, הצ'רקסים, והדרוזים תושבי הארץ.
חלוצי העליות השנייה ושלישית היו ברובם גברים צעירים ששאפו לעבוד עבודת כפיים, "עבודה עברית", "לבנות את הארץ", ו "לכבוש את העבודה".
הם הניחו את היסודות למוסדות החשובים של ה"יישוב" בארץ ישראל שמאוחר יותר תרמו לבניית המדינה.
עולי העלייה השנייה והשלישית הביאו עימם ממסורות הריקוד שהיו נהוגות בארצות מוצאם, כמו גם ריקודים חסידיים. אך הם העדיפו ריקודי עמים של ארצות מוצאם על פני הריקודים שזכרו מהחגים היהודיים בבתיהם.
בין הריקודים הפופולריים באותן שנים בלטו ההורה - ריקוד מעגל שאותו רקדו שעות לאחר העבודה.
שמקורה מרומניה, התאים לחברה שרוב חבריה היו גברים שחיפשו את הביטחון והתקווה בתחושת השייכות. גם הרונדו היה פופולרי ונרקד גם הוא במשך שעות, בשורות, בזוגות, בשרשראות ובמעגלים.
ריקודים נוספים שהביאו החלוצים מארצות מוצאם:
שם זה נגזר משמה של העיר קרקוב אשר בגליציה, דרום פולין
ריקוד עממי פולני, ריקוד ער במקצב שני רבעים עם סינקופה
פולקה הוא ריקוד שמוצאו בפולין. הריקוד הומצא באזור הכפרי בשנות השלושים של המאה ה-19. השם נובע מהשפה הצ'כית בה "פולקה" פירושו "חצי", זאת עקב הצעדים הקטנים המאפיינים ריקוד זה, קרי "חצי צעד".
הריקוד העממי התפרסם מאוד והגיע במהרה לסלונים של אירופה המערבית ולאמריקה בהופכו מריקוד עם לריקוד סלוני.
מבחינה מוזיקלית לפולקה יש משקל זוגי וטמפו מהיר. קיימת גם פולקה-מזורקה שבה המשקל הוא משולש עם דגש על התו השלישי
הוא ריקוד קוזאקי הנרקד בעיקר באוקראינה וברוסיה.
הקזצ'וק הוא ריקוד מהיר בקצב של 2/4 שמתגבר בהתמדה. האישה מובילה את הריקוד והגבר עוקב אחריה תוך חיקוי תנועותיה. האישה מסמנת את השינוי, שתבצע בתנועות, על ידי מחיאות כפיים.
לקזצ'וק יש גרסאות מעט שונות באזורים שונים, כך ידוע הקזצ'וק של קובאן והקזצ'וק של הקווקז הצפוני. במהלך המאה ה-19 חלו שינויים בריקוד והתחילו לחולל אותו במעגל.
ריקוד שמקורו בגרמניה, ריקוד סלוני וריקוד עם במשקל של שלושה רבעים, בין הריקודים הראשונים במשקל זה. בצורתו העיקרית הריקוד נעשה בזוגות. הוואלס נעשה אופנתי לראשונה בווינה בשנות השמונים של המאה ה-18, ומשם התפשט למדינות נוספות בשנים שלאחר מכן. הוואלס הפך למודל ליצירתם של ריקודים סלוניים נוספים. הוואלס הוא ריקוד רגוע ושקט ולכן נחשב גם רומנטי.
ריקוד שמוצאו מרוסיה
ריקוד השֶׁר (Sherele) שפירושו ביידיש: מספריים, הוא ריקוד יהודי מזרח-אירופי בסגנון הכליזמר. הריקוד נכתב במשקל ארבעה רבעים ומיועד לריבוע של ארבעה זוגות מחוללים. הזוגות מתקרבים ומתרחקים, מתחלפים במקומות, מבקרים זה את זה, מסתובבים במעגלים ומפזזים בשורות. תנועות חיתוך המעגל שהזוגות מבצעים הם ככול הנראה מקור שמו של הריקוד.
בקיבוצים רבים היה נהוג לרקוד את השרל'ה במסיבות כלולות של בני ובנות הקיבוצים, ככל הנראה כמעין מחווה לעולם שממנו הגיעו ההורים, מייסדי הקיבוצים. הריקוד בוצע על הבמה, בתחפושות, תוך גילום דמויות ומנהגים ובלבוש חגיגי כמו זה שהיה נהוג באירופה של תחילת המאה ה-20
ריקודים פופולריים נוספים: "דבקה משולשת (מקורה אינו יודע), צ'רקסיה (מקורו מהקווקז).
התקופה השנייה בתולדות ריקודי העם הישראליים כוללת את תקופות העלייה הרביעית והחמישית.
אנשי העליות הללו באו ממזרח אירופה וממרכזה אחרי המהפכה ברוסיה, עליית הנאצים בגרמניה והאנטישמיות באירופה.
העולים המשיכו את מפעלם של אנשי העלייה השנייה והשלישית וביקשו ליצור טקסי חגים ודרכי בילוי בשעות הפנאי שיתאימו להשקפת עולמם ולחייהם החדשים.
בתקופה זו ניכרים ניצנים של עיצוב טקסי חג חקלאיים - מסכתות חגי טבע ששילבו שירה ריקוד וקריאת טקסטים.
לפני שנות ה- 40 לא היו ריקודי עם ישראליים מקוריים.
"ההמצאה" של ריקודי עם ישראליים, שאמנם שאבו ממקורות רבים, אך היתה בהם גם יצירה מקורית, שילוב מיוחד של תנועות, צעדים, שירים וחזון - תחילתה בשנות ה-40 של המאה העשרים.
עוד לפני כנס ריקודי העם הארצי הראשון ב-1944, בתחילת שנות ה-20, נוצרו במסגרת מסכתות החגים, ריקודים שהפכו לריקודי עם: ברוך אגדתי וגורית קדמן יצרו את "הורה אגדתי" עוד ב-1924. רבקה שורמן מקיבוץ עין חרוד יצרה את ריקודה "הגורן" בשנת 1942 לחג המחזור של ילדי קבוצת גבע. ירדנה כהן עיצבה את טקס חג הכרמים בקיבוץ עין השופט ב-1943 וב-1944 ויצרה את ריקודה "מחול עובדיה". ב-1944 שרה לוי-תנאי יצרה ברמת הכובש את מסכת "שיר נהשירים" לכבוד חג הפסח ובה ריקודיה "אל גינת אגוז" ו"אנה הלך דודך" הנרקדים עד היום. אלזה דובלון יצרה את הריקוד "מים מים" בשנת 1937 לחג המים בנען.
גורית קדמן יצרה עבור מסכת "מגילת רות" בקיבוץ דליה את הריקוד "בוא דודי אלופי הגורנה" ועוד.
להקת הסטודנטים של ירושלים
בריקודו של טוביה טישלר משולבים אלמנטים רומניים וחסידיים. הן במוזיקה והן בריקוד
יואב אשריאל רוקד את הריקוד שנקרא גם ואלס בן שמן
ריקוד חסידי בסגנון הכליזמר