רבקה שטורמן

נולדה בוורשה שבפולין בשנת 1903

עלתה לארץ בשנת 1929

נפטרה בקיבוץ עין חרוד מאוחד ב03/01/2001

בילדותה עברה עם הוריה לגרמניה שם למדה בגימנסיה היהודית והתחנכה בתנועת נוער ציונית. עברה לחיות בברלין כאשר נפגשה עם השליחים מהארץ, כאן החלה את פעילותה בתנועה הציונית-חלוצית והתכוננה לעליה ארצה. כבר בצעירותה התנסתה בכוראוגרפיה ולמדה מחול בשאיפה להיות מורה למחול. בתנועת הנוער היהודית בגרמניה פגשה שטורמן לראשונה את גורית קדמן, שהגיעה במשלחת מארץ ישראל לגרמניה. בהמשך הקימו השתיים את תנועת ריקודי העם הישראלית בגרמניה.

שטורמן חלמה להיות חלוצה בארץ ישראל בעקבות מפגשה עם השליחים מהארץ, והחליטה ללמוד עברית, גננות לילדים וחקלאות. בגרמניה התחתנה עם מנחם שטורמן, יליד רוסיה אשר למד שם וטרינריה.

בשנת 1929 עלתה שטורמן ובעלה לארץ ישראל יחד עם אחותה הגדולה אווה.

התיישבה במושב כפר יחזקאל שבעמק יזרעאל. לאחר שמונה שנים של מגורים בכפר יחזקאל, עברו מנחם ורבקה שטורמן לקיבוץ עין חרוד. שם נולדו שני ילדיהם – דליה וחיים.

לאחר עלייתה לארץ רבקה חקרה ויצרה את התנועה העממית-הישראלית. במהלך חייה בארץ הקדישה ליצירה ולהפצת הריקוד העממי-ישראלי שאותו פיתחה עוד בצעירותה. זו הייתה תחילתם של ריקודי העם בארץ. את הרצון העז ליצור ריקודים חדשים פיתחה בעבודתה בגן הילדים, כאשר הילדים היו רוקדים בהדרכתה לצליליהם של שירים גרמניים. היא החלה לחפש משהו חדש, הרעיון היה "ליצור משהו עממי משלנו", כדברי רבקה. היא חשבה על מוסיקה, שלדעתה היתה חייבת להיות ישראלית. השירים הראשונים שלמדה - "עלי באר", "אור חבצלות" ו"קול דודי" כולם שירים של שרה לוי-תנאי. רבקה מספרת, שבאותם זמנים רקדו בארץ רק צ'רקסיה, קרקוביאק, פולקה והורה, שהיתה מאד פופולרית. כך החלה ללמד מחול את ילדי עין-חרוד ולחפש משהו חדש, משהו מקורי.

בשנת 1942 הוזמנה שטורמן לבית הספר בקיבוץ גבע כדי ליצור ריקודים להצגת סיום שנת הלימודים שהעלו התלמידים. ההצגה עסקה בסיפורי התנ"ך ואת המוסיקה להצגה חיבר המלחין עמנואל עמירן (פוגצ'וב). אירוע זה היה משמעותי והשפיע על תחילת דרכה של היוצרת המתחילה. "המוסיקה של עמירן והחוויה בגבע נתנו לי את הדחיפה לבנות את רעיונותיי, אחד המחולות היה דבקה "הרועים" למוסיקה של עמירן. "בגבע האמנתי, שעמירן יהיה המוסיקאי המנחה אותי בהמשך עבודתי".

בשנת 1944 הציגה רבקה בחג המחולות הראשון בקיבוץ דליה את המחולות הראשונים, ביניהם "הגורן" ו"אני רועה צאני".

ב-1947 התנהלו קרבות כבדים על הר הגלבוע הצופה על העמק ועל עין-חרוד ורבקה חיברה אז את הריקוד "דבקה גלבוע" למוסיקה של עמנואל עמירן, אותה חיבר במיוחד לבקשתה.

ב-1949 הוזמנה רבקה שטורמן לגדוד "הפורצים" בחטיבת "הראל", להקים להקת מחול, שתופיע ביום החטיבה. היה זה אתגר גדול עבורה גם משום שהפלמ"ח היה נערץ ע"י בוגרים ובני נוער באותה תקופה. הריקודים שחיברה "דודי לי", "אתי מלבנון" שנקראו ע"י רבקה "מחול השניים" בוצעו לראשונה ע"י חיילי הפלמ"ח מגדוד "הפורצים". ב"מחול השניים" הכניסה רבקה לראשונה את מה שמכונה היום "צעדה תימנית". ריקודי הזוגות האלה יחליפו את הריקודים הסלונים, חשבה רבקה, ופנתה לנירה חן-בת עין-חרוד, שתחבר למחולות את המוסיקה. בריקודים אלה ניכרת השפעה של הסגנון המקורי של ריקודי העדה התימנית. רבקה למדה מהם ושלבה סגנון זה בריקודים נוספים שחברה.

בשנות ה50- היתה רבקה מרכזת המחלקה לריקודי-עם בהסתדרות ואף יצאה בשליחות ציונית לצרפת.

ב-1951 יצרה מחולות לחגים שבוצעו באירועי יום העצמאות השלישי למדינה בקיבוץ לוחמי הגטאות.

במשך שנים, הדריכה שטורמן גננות ומורות על יצירת מחול ושעשועי מחול לילדי בית ספר ולגיל הרך. היא הדריכה גננות ומורות כיצד להקנות מחול ואהבה למחול לילדי הגן וביה"ס.

גם בגיל מתקדם המשיכה שטורמן לפעול בתחום המחול. היא הרקידה קשישים, ואף הקימה להקה שהופיעה ברחבי הארץ. כשהפסיקה ליצור יצירות חדשות, החלה ללמוד רפואה משלימה ושיאצו.

בשנת 1964 התאלמנה ונשארה לגור בעין חרוד עד סוף ימיה.

ב-1987 ביום הולדתה ה-90, הגיעו לעין-חרוד מאות רוקדים אשר באו לחלוק לה כבוד ולרקוד יחד אתה את ריקודיה היפים, והיא במרכז בין הרוקדים רוקדת וקורנת מאושר.

רבקה זכתה לראות את הספר "קומה אחא" שכתבה רינה שרת על חייה ויצירתה. ספר זה מקפל בין דפיו סיפור חיים מופלא שכולו יצירה, "כאגדת רבקה".

בשנה האחרונה לחייה עברה שטורמן לבית אבות בקיבוץ שדה נחום, שם קבלה טיפול מסור ואהבה רבה.

רבקה נפטרה בשיבה טובה ב-3 בינואר 2001, ונקברה בקיבוץ עין חרוד מאוחד

יהי זכרה ברוך

רבקה שטורמן באוניברסיטה

מקבץ מריקודיה של רבקה שטורמן בסרטון שצולם באוניברסיטה בתל אביב ונערך ע"י יהודה עמנואל