הריקוד התימני הוא יחיד במינו ומרשים ביופיו ובעדינותו. זהו ריקוד פונקציונלי - רוקדים אותו במסגרת אירועים משפחתיים או דתיים, כחלק מהאירוע הכללי והמצווה ולא לשם שעשוע. שכן נהגו לרקוד אותו במקומות סגורים ומספר הרקדנים הוא בדרך-כלל מצומצם מאד. הריקוד הוא בלתי-נפרד מהשירה המלווה אותו, הלקוחה רובה ככולה מה"דיוואן", שהוא קובץ שירים, רובם משל רבי שלום שבזי - גדול משוררי יהדות תימן. יהדות תימן אינה מקשה אחת. היהודים חיו באזורים שונים בתימן ולכל אזור המנהגים המיוחדים לו והריקוד והשירה האופייניים.

המחול התימני

בריקוד התימני אין אוצר של צעדים קבועים אלא דגם יסוד של תנועה 'בשפות ריקודיות' כמו דעסה, ברעי, מטלותא, בתוספת אלתורים שיצרו רקדנים מוכשרים.

בריקודים של יהודי תימן מבחינים בשני טיפוסי תנועה עיקריים,

האחד - ריקוד תימני מצפון תימן (גבול סעודיה), שהוא ריקוד מוטורי בעיקרו, ושולטים בו התקדמות מהירה וצעדי ריצה וקפיצה קלילים, בעוד הגוף מהווה חטיבה אחת והפנים נותרים ללא הבעה.

השני - ריקוד תימני מאזור צנעא (מרכז תימן), שהוא ריקוד הבעתי רוחני בעיקרו. מאפייניו: הבעה בפנים, בידיים ובכפות הרגליים, גלים של אימפולסים בגב, ועושר של וריאציות בתנודות וברטט פרקי הרגליים ובעיקר יש התייחסות בני הזוג הרוקדים זה אל זה.

בארץ נוצר מיזוג בין טיפוסי התנועה של הריקוד התימני, ותנועות היסוד שלו הן:

• ניעות ברכיים וקרסוליים

• קפיצות ורטט תמידי עם מעט רקיעות

• קשר לא מודגש לקרקע

• הכיוון בציר הניצב

• מבחר אחיזות ידיים מסוגננות, מגוונות ועדינות

הליווי המוסיקלי הוא בשירה ובתופים, בדרך כלל בביצוע שני גברים ושתי נשים. מאז חורבן בית המקדש האמינו התימנים כי אסור השימוש בכלי נגינה, וגם השלטון בתימן אסר זאת עליהם. הריקודים נרקדים בתוך הבתים, גברים ונשים -בחדרים נפרדים; זאת גם משום האיסור האמור לרקוד מחוץ לבית וגם משום שהתנועה בעיקרה היא אנכית - מהאדמה לשמים - ואינה דורשת מרחבים.

הלבוש התימני

לכל אזור אחר בתימן משתייכים בגדים בסגנונות שונים, וההשקעה בעיצוב ובתלבושות היא חסרת פשרות. הכלה תולבש בשמלות זוהרות ומקושטות, שרשראות לרוב וצמידים, כובעי פעמונים מסורתיים כאשר שילוב הצבעים העיקרי יהיה אדום, ירוק וכחול – כסמל להגנה מפני עין הרע.

כלי נגינה תימניים

פח שמן

בשל חורבן בית המקדש, הקהילה התימנית גזרה על עצמה מנהגי אבלות ונמנעה משילוב כלי נגינה בשירתה. כך קודם תוף הפח למרכז הבמה. הימנעות זו פינתה את מרכז הבמה לשירה עצמה – לרוב על בסיס של קול ומענה, כלומר, אדם ששר משפט ומקהלה שחוזרת אחריו. רק לאחר שעלו לארץ, הרשו לעצמם יהודי תימן להתחיל לשלב כלי נגינה בשיריהם. בהדרגה חדרו למוזיקה התימנית כלי נגינה מערביים, מה שהביא למלודיות ולתתי סגנונות חדשים.