שרה לוי-תנאי

שרה לוי-תנאי, נולדה בשנת 1910 בירושלים להורים ממוצא תימני אשר עלו לארץ ישראל בסוף המאה ה-19, בילדותה עברה המשפחה להתגורר בנווה צדק. בתקופת מלחמת העולם הראשונה גירשו התורכים את יהודי יפו ובכללם משפחתה של שרה, שעברו להתגורר במחנה פליטים בכפר סבא. בגיל צעיר התייתמה מאמה ואביה עבר עמה לצפת. בצפת התגלגלה שרה לבית יתומות, וממנו למוסד "שפיה" שליד זכרון יעקב. כשסיימה את התיכון למדה בסמינר לוינסקי. בתום לימודיה במכללת לוינסקי בתל אביב, נרשמה ללימודי גננות ועבדה כעוזרת גננת בגן ילדים בשכונת שפירא ולאחר מכן כגננת ברחוב שפינוזה בתל אביב. בעבודתה עם ילדים החלה לכתוב שירי ילדים ופיתחה תאטרון ילדים.

אהבתה הגדולה של שרה הייתה התיאטרון. עוד בילדותה נהגה לביים את חברותיה בבית היתומות בצפת בהצגות המבוססות על אגדות האחים גרים.

שרה לוי-תנאי הושפעה מאוד מהרקדנית והכוראוגרפית רינה ניקובה, כילדה צפתה בחזרות של הבלט התנ"כי במרתף בתל-אביב.

היא למדה משחק בסטודיו של צבי פרידלנד, אך לא הצליחה להתקבל לתאטרון "הבימה" או "האהל" מפני שהייתה מזרחית ומפני שהיה לה מבטא מזרחי.

בשנת 1938 נסעה שרה ללונדון לנסות להגשים שם את חלום התאטרון. היא הופיעה כזמרת ושבה לארץ לאחר חצי שנה.

במהלך מלחמת העולם השנייה עברה שרה עם בן זוגה וילדיה לגור בקיבוץ "רמת הכובש", והמשיכה לעסוק בגננות ושם למעשה החלה את צעדיה הראשונים בעולם הכוראוגרפיה והמחול. והחלה לביים ולהלחין את טקסי החגים והמסכתות בקיבוצים ובמושבים שבסביבה.

תרומתה הגדולה למחול החלה בשנת 1949, שנה שבה יסדה את להקת "ענבל", עם קבוצה של נערים ונערות בני העדה התימנית. המפגשים נערכו במבנה בית הספר "כרמל". הנערים התנסו בקבוצה במשחק, תנועה וכדומה. מתוך קבוצה זו צמח דור הרקדנים הראשון של להקת "ענבל", אשר מנה כשבעה נערים. הלהקה החלה לעבוד באופן מסודר בשנת 1950 וכונתה "הלהקה המזרחית של שרה לוי". הלהקה הופיעה במושבים, קיבוצים ובישובים אחרים בארגונה של המרכז לתרבות של ההסתדרות.

הלהקה התאפיינה בסגנונה התמני. היא הדגישה שימוש בשירה תוך כדי ריקוד כמקובל במסורת התימנית, ותנועה שנולדה מהרגש ומהסיפור, ושהתבססה על צעדות מגוונות, כריעות, סיבובים ותנועות ידיים עדינות. בנוסף, שולבו בריקוד תלבושות צבעוניות ורקמות מזרחיות ואביזרים כגון כדים, שיבולים, דמות הגמל ועוד.

רבים מיצירותיה ספוגים ממקורות העם היהודי, התנ"ך, ממקורות יהדות תימן ושירת הפייטנים וכמובן שירתו של רבי שלום שבזי.

התגובות לעבודתה של לוי-תנאי היו מעורבות. רבים זלזלו בעבודתה וראו בה "פולקלור מזרחי". עם זאת, נבחרה "ענבל" לייצג את ישראל בעולם. בשנים 1957–1959 יצאה הלהקה לסיבובי הופעות בצפון אמריקה ובאירופה.

לוי-תנאי הייתה המנהלת האמנותית של להקת "ענבל" במשך ארבעים שנה וזכתה עמה להצלחה רבה, הן בארץ והן בסיבובי ההופעות בעולם. היא כתבה יצירות מחול רבות המשלבות מוטיבים תנ"כיים, יהודיים-מסורתיים וחלוציים, כולל מוטיבים מעדות ישראל השונות ובראשן יהדות תימן. בין יצירותיה הידועות: "חתונה תימנית" ו"הבא לי גורל". ביצירותיה ל"ענבל" עבדה לוי-תנאי בשיתוף פעולה פורה עם המנהל המוזיקלי ומלחין הבית של הלהקה, עובדיה טוביה.

עבודתה ויצירותיה בין השנים 1950–1990 סיווגו אותה כיוצרת המחול החשובה, המעורכת והמקורית ביותר בישראל.

הקשר לריקודי העם מתבטא בכתיבת שירים, לחנים לשירים שחוברו על ידה שהידועים מבניהם: "אל גינת אגוז" שאף חיברה לו ריקוד עם הנרקד עד היום, "קול דודי" "הנודד" "נדם כל עוף" ועוד רבים אחרים. וכן כתבה גם שירים לילדים כמו "ליצן קטן נחמד" ו"באנו חושך לגרש".

שרה לוי-תנאי עטורה בפרסים רבים על עבודתה ובשנת 1973 קיבלה את פרס ישראל על תרומתה למחול הישראלי. היא יצרה שפת מחול מיוחדת משלה ששאבה מהמקורות של יהודי תימן, וזכתה להכרה בין-לאומית כשפה תנ"כית ארץ-ישראלית, ומשתווה ליוצרי המחול הגדולים ביותר שצמחו אי-פעם בתרבות המערבית והמזרחית, גדולתה קיימת ומתקיימת בענוונותה הידועה.

שרה נפטרה ב 02/10/2005 ונקברה בחלקת האמנים בבית העלמין ירקון.

יהי זכרה ברוך