ירדנה כהן

נולדה בחיפה ב 01/07/1910

נפטרה בחיפה 23/01/2012

ירדנה כהן נולדה בשכונת ניסנאס שבחיפה ב 01/07/1910 דור שני להורים ילידי הארץ. אביה פנחס כהן היה חוקר טבע, בשנת 1911 נסע אביה לגרמניה על מנת ללמוד מדעי הטבע. ירדנה עברה עם אמה לגור במושבה בת שלמה. במלאת שנה וחצי לירדנה נסעו השתיים לברלין להתאחד עם אב המשפחה. עם סיום לימודיו של האב בשנת 1915 חזרו השלושה לארץ להתגורר במושבה הגרמנית. ב-1917 החלה ללמוד בבית הספר הריאלי, ובגיל 14 עברה כהן ללמוד בגימנסיה גאולה בתל אביב. באותה שנה יצרה את הכוראוגרפיה הראשונה שלה, על פי השיר "פעם אחת חלוץ יצא אל הכביש". את תחילת דרכה במחול עשתה כהן בסטודיו, אצל מבחר מורים ידועים למחול. כהן טענה כי מוריה הראשונים היו "השחפים שחגו מעל הגלים", היא הייתה נוהגת לצפות בהם במשך שעות וללמוד על טיב תנועותיהם. עם סיום לימודיה בתיכון הצטרפה לתנועת העולים, בה היתה פעילה ועבדה יחד עם יתר החניכים בסלילת כבישים ובקטיף פרדסים.

בהיותה בקבוצת החוגים בחדרה, נהגה כהן לחולל בשעות הפנאי ובערבים החברתיים. אחד מן הקבוצה שראה את כישרונה, הפציר בה לנסוע לחו"ל על מנת שתפתח את כישוריה במחול.

לאחר שחלתה בקדחת נשלחה כהן בשנת 1929 לווינה ל"תקופת החלמה" במסגרתה תוכנן שתלמד כוורנות, מקצוע שיביא תועלת ליישוב בארץ. בווינה נרשמה לאקדמיה הווינאית לאמנות המחול, בה למדה אצל גרטרוד בודנויזר והאחיות ויזנטל. את האקדמיה סיימה בהצטיינות לאחר ש"קפצה" שתי כיתות. במסגרת לימודיה למדה כהן פסיכולוגיה, מקצוע ששילבה יחד עם המחול. כהן חזרה לארץ לחופשת מולדת קצרה ומיד נסעה לדרזדן, ולמדה אצל הכוריאוגרפית גרט פאלוקה, תלמידתה של מרי ויגמן (אז מחלוצות המחול החדיש, האקספרסיוניסטי).

עם עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933 חזרה כהן לחיפה, לימדה התעמלות בבית ספר מזרחי לבנות ברחוב חרמון בחיפה, שם הכירה את המשוררת זלדה. השתיים התיידדו ואת שירה "כרכום של שדות" הקדישה זלדה ל"ירדנה נסיכת הריקוד התנ"כי".

בעת עבודתה כמורה החלה כהן להתקרב לתנועה ולמקצבים המזרחיים, צלילי המזרח ליוו אותה בהמשך לאורך הקריירה שלה כולה בעיקר לצלילי התוף אליו נחשפה עת התיידדה עם בדואית צעירה שהשמיעה לה את צליל נגינת התוף והדרבוקה

בשנת 1934 נישאה כהן לארנסט גרינולד, מהנדס, שמוצאו מווינה. לשניים נולדו שני ילדים - המהנדס דן אורדן והמורה והמוזיקאית עירית מגל שלימדה מוזיקה בסניף מטו"ס של הריאלי.

ב-1936 הרכיבה כהן תזמורת המורכבת מנגנים ממוצא מזרחי אשר נגנו על כלים שכמעט ונשכחו מן העולם, כלים בעלי צליל אותנטי וייחודי, אשר לטעמה של כהן שיקף בדיוק את השורשיות שהרגישה לארץ ישראל ולמקורות ההיסטוריים של העם היהודי, נגני דרבוקה, כינור מזרחי (בעל מיתר אחד), קאנון וחליל. אותם נגנים ליוו את כהן בתהליך יצירתה במחול, ויחד איתה ובהקשבה מלאה לתנועותיה חיברו עבורה יצירות שלמות.

כהן שילבה רבות ביצירותיה מוטיבים תנ"כיים היא החלה ליצור ריקודים שנבעו ממשיכתה לשורשי המחול העברי ולסיפורי התנ"ך. בין היתר ייסדה "חגים תנ"כיים" בהם תרגמה את סיפורי התנ"ך ליצירות מחול, ובעיקר הושפעה מדמויותיהן של הנשים בתנ"ך. ריקודיה תיארו את דמויותיהן של חנה בשילה, השולמית מ"שיר השירים", מרים הנביאה עם התוף בידה ועוד רבות. בין יצירותיה בתחום זה היו "חוה בגן עדן", "אשת לוט", "חנה בשילה", "בעלת האוב מעין דור", "בת יפתח" ו"הגר".

עם עבודותיה העוסקות בנושאים תנ"כיים, הופיעה במשך כעשרים שנה ברחבי ישראל ובחו"ל. את ההשראה לעבודותיה ינקה, מלבד התנ"ך, גם מנופי הארץ, בהם מצאה עושר קצבי ותנועתי, משורשי האדם, מגלי הים ומתושביה העתיקים של הארץ: הערבים, הדרוזים והבדואים. שילוב זה משתקף ביצירותיה יחד עם שילוב גישה מודרנית בהשפעת לימוד המחול באירופה. בין יצירותיה בתחום זה: "מחול החתונה", "נער מן הכפר" ו"מחול הדיג".

בשנת 1937 נערכה על במת "מוגרבי" בתל אביב תחרות המחול המקורי הראשונה בארץ. בתחרות זו הופיעה כהן עם מחולותיה התנ"כיים "חנה בשילה", "בעלת האוב","הרועה" ו"מחול חתונה עתיק". נגניה הופיעו על הבמה בתלבושתם המסורתית. כהן זכתה במקום הראשון "בשל מקוריות הנגינה והקצב" וראש עיריית תל אביב דאז, ישראל רוקח, העניק לה כפרס פסל של מחוללת.

כהן יצרה מחול בעל מודעות רבה לנוף בו הוא מוצג. ברבות מהחגיגות היא שחזרה סצנות מן התנ"ך, והפיחה בהן חיים בעזרת המחול ממש במקום בו הן התרחשו לפני אלפי שנים. היא צרפה אל רקדניה מבנים, ערמות חציר, צאן וסוסים דוהרים.

בשנות ה-60 של המאה ה-20 פתחה כהן כיתת מחול בשכונת הדר הכרמל בחיפה בה היא העבירה את החינוך למחול בארץ לדורות הצעירים יותר וצעירים פחות. בין תלמידיה היוצאים היה שלום חרמון, המפקח על החינוך הגופני במשרד החינוך.

כהן עסקה גם בריקוד טיפולי - תרפיה במחול למעלה משלושים שנה, לו היא קראה "המחול המחלים אותנו" או "הריקוד המרפא", הפעילה חוגי נוער וילדים בהם נתנה לילדים אלו להתבטא בריקוד וכך לשחרר רגשות שלא התאפשר להם לבטא במילים. כמו כן עסקה בטיפול אחרי טראומות כי לדעתה הנעת הגוף מסייעת בפירוק הטראומות.

ירדנה הוציאה שני ספרים, בשנת 1963 הוציאה את הספר בתוף ובמחול ובשנת 1976 התוף והים.

בשנת 1983 זכתה כהן לתואר יקירת העיר חיפה.

בשנת 2000 זכתה בפרס משרד החינוך על מפעל חיים.

בשנת 2010, בהיותה בת 100, הוענק לירדנה כהן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

נפטרה ב 23/01/2012 והיא בת 101 בחיפה

יהי זכרה ברוך

שיחות על המחול בישראל

פרויקט תיעוד של אמנות המחול מראשיתה בארץ

ראיון עם ירדנה כהן המספרת מנקודת מבטה האישית על העשייה בתחום המחול בארץ

מראיינות: רינה גלוק ואיריס לנה