Cornu aspersum, known by the common name garden snail, is a species of land snail. As such it is a terrestrial pulmonate gastropod mollusk in the family Helicidae, which includes some of the most commonly familiar land snails. Of all terrestrial mollusks, this species may well be the most widely known. In English texts, it was classified under the name Helix aspersa for over two centuries, but the prevailing classification now places it in the genus Cornu.

Cornu aspersum is native to the Mediterranean area and Western Europe, but whether deliberately or accidentally, humans have spread it to temperate and subtropical areas worldwide. The snail is relished as a food item in some areas, but it is also widely regarded as a pest in gardens and agriculture, especially in regions where it has been introduced accidentally, and where snails are not usually considered to be a menu item.

The adult bears a hard, thin calcareous shell 25–40 mm in diameter and 25–35 mm high, with four or five whorls. The shell is variable in coloring and shade of color, but generally, it has a reticulated pattern of dark brown, brownish-golden, or chestnut with yellow stripes, flecks, or streaks (characteristically interrupted brown color bands). The aperture is large and characteristically oblique, its margin in adults is whitish and reflected.

The body is soft and slimy, brownish-grey, and able to be retracted entirely into the shell, which the animal does when inactive or threatened. When injured or badly irritated the snail produces a defensive froth of mucus that might repel some enemies or overwhelm aggressive small ants and the like. It has no operculum; during dry or cold weather it seals the aperture of the shell with a thin membrane of dried mucus; the term for such a membrane is epiphragm. The epiphragm helps the snail retain moisture and protects it from small predators such as ants.

The snail's quiescent periods during heat and drought are known as aestivation; its quiescence during winter is known as overwintering. When overwintering, Cornu aspersum avoids the formation of ice in its tissues by altering the osmotic components of its blood (or hemolymph); this permits it to survive temperatures as low as -5 °C (23 °F). During aestivation, the mantle collar can change its permeability to water. The snail also has an osmoregulatory mechanism that prevents excessive absorption of water during hibernation. These mechanisms allow Cornu aspersum to avoid either fatal desiccation or hydration during months of either kind of quiescence.

During times of activity the snail's head and "foot" or "belly" emerge. The head bears four tentacles; the upper two are larger and bear eye-like light sensors, and the lower two are tactile and olfactory sense organs. The snail extends the tentacles by the internal pressure of body fluids, and retracts all four tentacles into the head by invagination when threatened or otherwise retreating into its shell. The mouth is located beneath the tentacles and contains a chitinous radula with which the snail scrapes and manipulates food particles.

In Israel, the Garden Snail has a nickname, common among Israeli children: "Bearaleh" (singular) and "Bearalach" (plural), both are taken from Yiddish.

שבלול הגינה  (שמות מדעיים:  Cornu aspersum ובעבר Helix aspersa), הידוע גם כחלזון הגינה, הוא חילזון ממשפחת הקדמומיים וסדרת שבלולי יבשה בעל ריאות החי ביבשה. זהו אחד החלזונות המוכרים ביותר לאדם.

שבלול זה נפוץ בטבע באגן הים התיכון ומערב אירופה, מצפון מערב אפריקה וחצי האי האיברי עד למזרח אסיה הקטנה וצפונית לאיים הבריטים, ובכלל זה גם בישראל. מין זה התפשט לאזורים אחרים בעולם ונהפך לנפוץ גם בהם.

שבלול הגינה הבוגר הוא בעל קונכייה דקה מסידן פחמתי בקוטר 25–40 מילימטר ובגובה 25–35 מילימטרים, עם 4–5 פיתולים, או דורים. צבע הקונכייה משתנה ונע בין חום כהה לערמוני עם פסים וכתמים בצבע צהוב.

גוף השבלול רך ורירי, בצבע אפור-חום. גוף החלזון יכול להתכנס כולו לתוך הקונכייה כאשר השבלול לא פעיל או מאוים. בזמן שמזג האוויר יבש או קר, פתח הקונכייה נאטם בקרום דק של ריר מיובש - שידוע בשם "חתם" (אפיפרגם, epiphragm) - העוזר לשבלול לשמור על לחות. בזמן שהשבלול פעיל, הראש והרגל יוצאים מהקונכייה. על ראש השבלול 4 משושים, כאשר הזוג העליון מצויד בעיניים והזוג התחתון קטן יותר ומכיל איברי מישוש וריח. שבלול הגינה יכול לכנס את המשושים שלו אל תוך ראשו. פה השבלול ממוקם מתחת לבחנינים ומכיל משננת (radula) מכיטין שמשמשת לגירוד, פירוק ובליעת מזון.

הרגל השרירית של שבלול הגינה מתכווצת כדי להניע את השבלול, ומפרישה ריר כדי להקל על התנועה בכך שהוא מפחית את החיכוך עם המצע עליו הולך השבלול. מהירותו המקסימלית של שבלול הגינה היא 1.3 סנטימטר לשנייה (כ-47 מטר לשעה או 0.047 קמ"ש) .

שבלול הגינה צמחוני וניזון מחומר אורגני הנמצא באדמה, קליפות עצים וצמחייה. הוא יכול לאכול כמעט כל צמח או פרח.

השבלול פעיל בדרך כלל בלילה, כאשר מזג האוויר לח והטמפרטורה היא 5–21 מעלות צלזיוס אך לעיתים ניתן לראות אותו גם ביום, בעיקר אחרי גשם.

בגלל שחודשי הקיץ בישראל בדרך כלל חמים ויבשים, שבלול הגינה אינו פעיל בהם. על מנת להתמודד עם תנאי החום והיובש, ולצורך הקטנת אובדן הנוזלים, השבלול לרוב נשאר במהלך הקיץ במקומות מסתור חשוכים, קרירים ולחים, למשל: מתחת לסלע, בבור קטן באדמה, בין שיחים. במקומות אלו נשאר השבלול בתוך קונכייתו, שאת פתחה הוא אוטם באמצעות ריר מיוחד שגורם לבידוד מהסביבה ומצמיד את השבלול בחוזקה למשטח עליו הוא נמצא. בשהייה במהלך הקיץ במקום שבו הטמפרטורה נמוכה יחסית, השבלול מונע כמעט לחלוטין את אובדן הנוזלים. בנוסף, העובדה שהשבלול מחופר בתוך קונכייתו, מפחיתה אובדן נוזלים. כמו כן במהלך תקופה זו נכנס לרוב השבלול למעין "שנת קיץ": קצב הלב, הנשימה וחילוף החומרים שלו יורדים למינימום. לשבלול חוש התבייתות חזק, והוא חוזר מדי שנה לאותו אתר בו הוא נם את שנתו.

השבלול מבצע את פעולות האכילה וההתרבות רק כשהתנאים בחוץ מתאימים לכך, יותר בתקופת הגשמים בחוץ הטמפרטורה היא לרוב בטווח הרצוי (מתחת ל-28 מעלות), והלחות היחסית גבוהה מ-75 אחוז.

בהינתן תנאים אלו, יכול השבלול לצאת ולחפש מזון. הגשם גם ממיס את החותם שעל פתח הקונכייה, וכך השבלול יודע שהוא יכול לצאת ולהיות פעיל שוב.

בארץ ישראל קיים תת-המין megalostomum שהובא בעבר הרחוק לצורכי מאכל. בחפירות ארכאולוגיות נמצא גם תת-המין הנומינלי שגם הוא הובא בעת העתיקה למאכל אך לא שרד בארץ בגלל האקלים החם והיבש. תת-המין megalostomum הוא מין פולש ששורד רק במקומות שבהם יש אדם, כגון גינות ופרדסים, בזכות השקיה ולכן נקרא שבלול הגינה (בניגוד לשבלול השדה).

למרות היותו מין פולש הנחשב למזיק לגינה, הוא חביב על ילדים בשל קונכייתו הגדולה והיפה, והיותו נפוץ בגינות ובמשכנות האדם. בישראל לשבלול הגינה ישנו כינוי חיבה (שמקורו ביידיש): "ברל'ה" ביחיד ו"ברל'ך" ברבים. כינוי זה נפוץ בעיקר בקרב ילדים.