דף זה מכיל יצירות ספרות ושירה שכתבתי, אותן אפשר להגדיר כספרות גותית ושירה גותית. רבות מהן כתבתי בתקופת התיכון ואחרות בתקופת האוניברסיטה, וכמו יצירות רבות - אני מעדכן, משפר ומלטש אותן כל הזמן. היצירות עוסקות בחיים ובמוות, באהבה ואהבה נכזבת, בטוב ורע, באושר ועצב, בסבל וכאב, ברומנטיקה וגותיקה. אני כותב כשלי כואב...

מלחמת עזה השנייה, ישראל מול הטרור, צה"ל מול החמאס. הקיץ הלוהט נהפך לחם עוד יותר כאשר חמאס ירה מאות רקטות אל עבר ישראל. צה"ל הגיב מיד, בהתחלה בתקיפות חיל האוויר, אך כעבור שבוע כבר החלה פעולה קרקעית נרחבת ברצועת עזה. באחת הפעולות נשלח צוות לוחמי סיור וקומנדו של סיירת מטכ"ל למבצע נועז בעורף האויב על מנת לחדור למטה המבצעי של חמאס בג'באליה ולקחת משם כל חומר מודיעיני שרק אפשר. צוות ריינג'ר ביצע את המשימה אך שהתכונן להתפנות עם השלל בידו, נתקל הכוח במחבלים. בחילופי האש נהרגו 50 מחבלים ואילו 2 לוחמי צה"ל נפצעו קשה מאוד.

"קודקוד, כאן ריינג'ר, יש לנו שני פצועים קשה מאוד. עבור." קרא בקשר סגן מ', לוחם בסיירת מטכ"ל.

"איפה אתם נמצאים?" בקע קול מפקד האוגדה מהקשר.

"קודקוד, אנחנו בלב ג'באליה, ברחוב א-דורה." ענה סגן מ'. "אנחנו צריכים פינוי דחוף. עבור."

"אני אנסה לשלוח לכם מסוק ינשוף." אמר המפקד.

"קודקוד, קבל שלילי. מסריקה שערכנו באזור ראינו שיש כאן מספר מחבלים עם טילי נ"מ. הם בטח הוברחו דרך המנהרות של רפיח. רות, עבור."

"טוב, אני אשלח לכם נמ"ר-בולנס", אמר מפקד האוגדה, "הוא ממוגן בכבדות ויכול להיכנס אל לב המאפליה."

"ריינג'ר לקודקוד, תודה רבה. מחכים לחילוץ. רות, סוף." ענה סגן מ'.

סמל מתן היה נהג הנמ"ר-בולנס (נגמ"ש רפואי על בסיס תובת טנק מרכבה המשמש לפינוי פצועים), הוא סיים את ההכשרה לא מזמן, וכבר הוקפץ ביחד עם הגדוד לגזרת עזה. המג"ד ניגש אליו ואמר: "מתן, אסוף את הצוות. קיבלתם משימה, עליכם לנסוע לרחוב א-דורה בג'באליה ולחלץ משם 5 לוחמי סיירת מטכ"ל, שניים מהם פצועים קשה."

"אבל נהייה חשופים שם. יש להם הרבה נשק נגד טנקים" אמר מתן.

"השריון שעל הנמ"ר שלך אמור לספק הגנה מספיק טובה נגד מה שיש לחמאס." ענה לו המג"ד.

"ומה עם מטעני הגחון?" שאל מתן, "אתה יודע שהמטענים האלה כבר השמידו לנו מספר טנקים!"

"אל תתווכח איתי" אמר המג"ד, "צריך לזה אומץ. סע פנימה בזהירות וקווה שלא לעלות על מטען. זה עניין של חיים ומוות. אי-אפשר לנטוש אותם שם."

"אני לא יוצא!" הכריז מתן. "אני מסרב פקודה."

קצין מודיעין שמע את השיחה. הוא התקרב אל המג"ד ושאל: "הדובי הזה פנוי?" והצביע על דחפור משוריין גדול שחנה מחוץ לחפ"ק.

"כן." אמר המג"ד. "למה?"

"אם מתן מפחד ממטענים, אז אני אסע לפניו עם הדובי ואדאג שהם לא יפגעו בו." ענה הקצין.

"לזה אתה מסכים, מתן?" שאל המג"ד.

מתן, כמו כמעט כל לוחם חי"ר ושריון בצה"ל ידע שכאשר יש סכנת מטענים בשטח קודם כל מכניסים את הדובי. הדובי הוא בעצם דחפור D9R משוריין תוצרת קטרפילר, השוקל כ-56 טונות ובעל עוצמה של 405 סוסי פרא זועמים.* הדחפור שרד מטעני גחון כבדים – של 200 ק"ג ואפילו חצי טונה – מטענים קטנים מאלה כבר השמידו טנקי מרכבה והיוו איום ממשי גם על נגמ"ש הנמ"ר החדש.* הדחפור המשוריין נהפך לסמל הישראלי השנוא ביותר על הפלסטינים, והסיבה לכך הייתה פשוטה: בכל פעם שהוא נכנס, הוא שיבש להם את התוכניות. באחת הפעולות ברפיח לפני ההתנתקות מחבלים הפעילו מטען קלע כנגד הדחפור. המטען פגע בשריון של הכלי ההנדסי הכבד, וניתז ממנו אל עבר אחד המחבלים וערף חצי מראשו, אך לדחפור לא נגרם נזק והוא המשיך לעבוד כרגיל.* במבצע עופרת יצוקה כוח מובחר רצה להיכנס לבית אך חשש ממטענים ומלכודים, בהתחלה רצו להזמין קצין ס"פ (סילוק פצצות) מיהל"ם – יחידת העילית של חיל ההנדסה הקרבית - אך בסוף הסתפקו בדובי שיפתח את הדלת. הדחפור המשוריין נעץ את הסכין (כינוי לכף של הדחפור) בדלת ואז כל הבית התפוצץ עליו, הדחפור נהייה שחור כולו אך לצוות המפעיל והמפקד ששהו בתוכו לא נגרם כל נזק. בסריקות על הריסות הבית התגלתה גופה של מחבל מתאבד, שאריות של מטעני חבלה ומנהרה תת-קרקעית שקרסה עקב הפיצוץ.* כן, הדובי סיכל למחבלים הפלסטינים את כל התוכניות. ומכיוון שהם לא הצליחו לעצור אותו בשום צורה, הם החלו לירות לעברו רקטות RPG וטילים שנועדו לחדור שריון כבד של טנקים. כתוצאה מכך זכה ה-D9R לתוספת מיגון בצורת כלוב סורגים על תא המפעיל המשוריין. המיגון, אף שהיה פשוט, התגלה כמציל חיים ועצר מספר לא מבוטל של רקטות נ"ט ואף מספר טילי נ"ט כבדים יותר. למרות זאת, טילי נ"ט עדיין היוו איום על הכלי, כשם שהם עדיין מהווים איום על כל הכלים המשוריינים בצה"ל, לרבות טנקי המרכבה סימן 4 החדישים ביותר.**

"טוב," אמר מתן בחוסר רצון אך בהכנעה, "אם הדובי נכנס קודם, אני נוסע אחריו."

"הוסכם." אמר המג"ד, "בהצלחה לכולכם, וזיכרו זה עניין של חיים ומוות – חלצו כמה שיותר מהר את חברינו מסיירת מטכ"ל.

קצין המודיעין, שהיה בעברו מפעיל צמ"ה בחיל ההנדסה הקרבית, ועשה הסבת תפקיד כשעבר למילואים, עלה על הדחפור וסגר את הדלת. הוא ישב לבד בתא המפעיל המשוריין והגדול והסתכל מבעד לחלונות הזכוכית הבליסטית הקטנים, וראה את הסורגים של מיגון הכלוב שהותקן על הדחפור.

"קודקוד, כאן דובי. מוכן לתזוזה." אמר הקצין בקשר.

"קודקוד, דובי, כאן צוות נון. מוכן לתזוזה." ענה קשר הנמ"ר במערכת הקשר.

"צאו לדרך, ושאלוהים יהיה עמכם." פקד המג"ד.

השיירה, עם הדובי לפנים ונמ"ר-בולנס מאחורה, יצאה לדרך. השער נפתח והם נכנסו אל תוך רצועת עזה והתקדמו לאט אך בנחישות אל עבר ג'באליה. מספר מחבלים שהסתתרו בשיחים בצד הדרך ירו רקטות RPG אל הדחפור, אך מיגון הכלוב הדף את כולן. חוליית מחבלים נוספת ירתה אל עבר הדחפור מרובי קלאשניקוב אך צרורות הירי לא חדרו את הכף, לוחות השריון והחלונות הבליסטיים של הדחפור הממוגן היטב.

"צוות נון, כאן דובי, יורים עליי. אני צריך חיפוי!" צעק הקצין בקשר.

המקלען של הנמ"ר-בולנס כיוון את המק"כ (מקלע כבד) שעל הקטלנית (עמדת נשק בשלט רחוק) והחל להוריד מחבלים בפגיעות מדויקות של כדורי ה-0.5 החזקים.

הם נכנסו אל תוך ג'באליה, ואז הופעל המטען הראשון. בום חזק נשמע בכל האזור.

"דובי, אתה בסדר?" שאל בקשר צוות נון.

"צוות נון, כאן דובי. אני קצת בהלם אך אין נזק לכלי או לגוף שלי."

השיירה המשיכה לנסוע והדובי פוצץ עוד מספר מטענים עם הכף הכבדה שלו.

"צוות נון, כאן ריינג'ר, אנחנו נמצאים קרוב אליכם." דיבר בקשר לוחם סיירת מטכ"ל שציפה לחילוץ. "תיזהרו, האזור ממולכד היטב ויש מחבלים רבים, חמושים בנשק נ"ט מתקדם."

"אנחנו בדרך אליכם" ענה צוות נון בקשר.

הדחפור נכנס אל תוך רחוב א-דורה, וקידמו אותו בברכה מספר מטעני חבלה ומטר רקטות RPG לצד צרורות מקלעים, אך הם לא חדרו את השריון הכבד של הדובי.  הדחפור המשוריין המשיך לנסוע קדימה, ואז חטף פגיעה מטיל קורנט – טיל נ"ט טנדאם מתקדם תוצרת רוסיה היכול לחדור למעלה ממטר של פלדה הומוגנית. הפעם גם מיגון הכלוב לא עזר. פיצוץ גדול נשמע ונראה על הדחפור.

"דובי, כאן ריינג'ר. ראינו את הפיצוץ. מה מצבך, האם אתה בסדר? עבור." שאל בדאגה סגן מ', ששכב עם הפצוע ליד דלת הבית.

לא נשמעה תשובה.

"דובי, כאן ריינג'ר, האם שומע? שומע? עבור! עבור!" צעק סגן מ' בקשר.

בתוך תא המפעיל הכל היה שחור, מתזי המים הופעלו עם הפיצוץ וכיבו כל שריד לאש שהייתה בתוכו. הקצין נשען חסן הכרה על כסא המפעיל. כל גופו מלא כוויות מפגיעת המטען החלול של הטיל, אך החזה שלו היה המפויח מכל ופצע חדירה דימם באזור הלב והריאות. עיניו בהו בשמיים ומחשבותיו החלו לנדוד...

הוא ראה את נעמי תלמי, מתמטיקאית יפה וחמודה איתה למד באוניברסיטה. שערה החום גלש על כתפיה הלבנות  והעדינות. גופה היה חטוב וחינני, ועורה לבן ורך כמשי. קולה היה מתוק כמו דבש טהור. היא הייתה לא רק יפה וסקסית, אלא גם נחמדה וטובת לב. אין פלא איפה שהקצין התאהב בה קשות. הם היו ידידים, אך הוא רצה קצת יותר, הוא רצה שהיא תאהב אותו בחזרה. נעמי הייתה נחמדה אליו, אך לא הראתה שום סימן או רמז לכך שהיא מעוניינת בקשר רומנטי איתו, דבר ששבר את לבו של הקצין. הוא הביט אל השמיים וראה את פרצופה של נעמי תלמי מחייך אליו חיוך אמפתי ומבין.

הוא התעורר. "למענה" אמר לעצמו "למענה."

"ריינג'ר וצוות נון, כאן דובי. שומעים?" נשמע קול מתנשף וחלש בקשר. "מצבי אנוש, אבל את החבר לנשק חייבים להציל. אני לא בטוח שאשרוד, ולכן אני מפרט את משאלתי האחרונה: חפשו את הסטודנטית נעמי תלמי וספרו לה את כל מה שהתרחש פה. את כל מה שעשיתי – למענכם ולמענה... כן, למענה. ספרו לה הכל. ספרו לה שאני אוהב אותה. למען הנצח." הקול נדם.

מפקד הנמ"ר-בולנס של צות נון רשם את הבקשה על פתק, בזמן שהמקלען ירה אל כל עבר והצליח לפגוע בחלק מהמחבלים. הדחפור הפגוע החל לנוע ופילס את השאריות האחרונות של הדרך בינם לבין הבית בו חיכו להם לוחמי סיירת מטכ"ל, כאשר בדרך הוא מפוצץ עוד שני מטעני חבלה בינוניים.  הנמ"ר-בולנס חנה שגבו אל הדלת, פתח את המעלייה (הדלת האחורית של הנגמ"ש) ו-4 לוחמים יצאו עם אלונקה וכעבור דקות ספורות העמיסו עליה את שני הפצועים קשה של סיירת מטכ"ל ויחד עם שאר הלוחמים נכנסו לכלי.

"דובי, כאן צוות נון. העמסנו. הגיע הזמן להתחיל בתזוזה בחזרה הביתה." דיבר אליו בקשר מפקד צוות נון. הדחפור הסתובב במקום והחל לנוע בכבדות קדימה.

השיירה יצאה מג'באליה, והפעם לא התפוצצו שום מטענים כי הדחפור המשוריין פוצץ את כולם בדרך לשם.

"הדרך נקייה" אמר מתן, נהג הנמ"ר-בולנס. "לא צריך להשתרך עוד מאחורי הדחפור האיטי."

"מסכים" אמר אחד החובשים. "מצבם של הפצועים קשה מאוד, אסור לאבד זמן."

הנמ"ר-בולנס העביר הילוך, עקף את הדחפור ושעט קדימה אל עבר התאג"ד (תחנת איסוף גדודית – מעין בית חולים שדה צבאי) שמעבר לגדר.

הדובי המשיך לנסוע לאט, ובלי החיפוי של הנגמ"ש הכבד, חטף עוד טיל נ"ט מאחורה ואז עצר. לדחפור נגרם נזק קל בזכות מיגון הכלוב, אך ההדף גרם לקצין הפצוע אנושות לאבד את ההכרה ולהתעלף.

הנמ"ר-בולנס חצה את הגדר ונכנס לתאג"ד. הפצוע קשה פונה לקבלת טיפול רפואי וצוות הנמ"ר-בולנס יצא להתאוורר. מפקד הצוות יצא ונכנס אל תוך החפ"ק ופנה אל המג"ד.

"יש לך במקרא טלפון סלולרי או משהו?"

"כן", ענה המג"ד, "למה?"

"בקשה של אח לנשק." ענה המפקד.

המג"ד השאיל לו את הטלפון שלו ומפקד צוות הנמ"ר-בולנס חייג מיד אל נעמי.

נעמי ענתה: "שלום, מי זה? מה קרה?"

המפקד ענה: "זה מהצבא, עניין של חיים מוות. זה דחוף." ואז הציג את עצמו וסיפר לה את כל הסיפור. נעמי מיד לקחה מונית ונסעה אל עבר התאג"ד.

הדחפור המשוריין עדיין עמד בלב השטח הפתוח. לילה התחיל לרדת. הקצין שהיה פצוע אנושות, נשען על כסא המפעיל, חצי מעולף.

לפתע נשמע קול בקשר: "דובי, כאן קודקוד, נעמי בבסיס. אני חוזר: נעמי תלמי בבסיס."

לשמע ההודעה הקצין התעורר, הוא בקושי נשם, והזיז את ידו בכבדות אל הידיות, ואז לחץ על הדוושה. הדחפור החל לנוע שוב ותוך זמן לא קצר אך גם לא ארוך מידי, חצה הדחפור את השער שבגדר. הלוחמים סגרו אחריו את השער.

הדובי עצר מאחורי סוללת העפר של המגנן. נעמי רצה אל עבר הכלי ההנדסי המפויח, עלתה על הזחל המשולשי ופתחה את דלת תא המפעיל. היא ראתה בפנים את הקצין, וכל המרחב שמסביבו שחור ורטוב. גופו היה מכוסה בכוויות, וכתם דם גדול הרטיב את כל אזור הלב והריאות. היא שמעה את נשימותיו המאולצות של הקצין. היא ניגשה אליו וחיבקה אותו בזרועותיה העדינות והענוגות.

"שמעתי את הכל. אתה בסדר?" שאלה בקולה המתוק.

"גופנית – אני חושב שלא." ענה בלחש הקצין.

נעמי קרבה את ראשה אליו והוא ראה את פניה החמודות במלוא הדרן: עיניים חכמות וטובות לב, משקפים עדינות ואלגנטיות, וחיוך ביישני ושוחר טוב על שפתי שני.

"עכשיו כשאת פה, לצידי זורחת, לכאבי מזור, שכן חיי מבורכים." לחש הקצין לצלילי מוזיקה שרק הוא שמע.

היא חיבקה אותו שוב והוא הרגיש תחושה של חמימות ונעימות, וכן את רוך מגע שדייה בחזהו השרוף. הוא רצה לנצור את הרגע הזה בלבו לנצח.

"אתה תחייה. יהיה בסדר, רק תראה..." אמרה נעמי בקולה המתוק כדבש, "זה מוקדם מידי להיפרד."

"כן, צוויני לא למות. אציית, אנסה לציית." לחש לה הקצין. היא קירבה את פניה אל פניו.

"עת שקיעה, אך בעיני נמצאת השמש. עת מנוחה, אך את האור עכשיו ראיתי. את חיי בטוב לבך ברכת את, עכשיו לבי שלם וניפרדה לשלום." לחש לה הקצין לצלילי המוזיקה שנשמעה באוזניו בלבד.

בשארית כוחותיו הוא הרים את ראשו ונישק את שפתיה של נעמי. אז מלמל "שמע ישראל" ונדם.

* כל המידע בפסקה זו, המתארת את ה-D9R הצה"לי, אמיתי ונכון. המקרים שהובאו בפסקה זו אמיתיים לחלוטין והתרחשו בפעולות צה"ל ברצועת עזה.

** הסיפור נכתב קצת אחרי מבצע עופרת יצוקה (2009), לפני הפיכתה של מערכת ההגנה האקטיבית "מעיל רוח" למבצעית.

השיר נכתב בהשראת השיר Sunshine של ההרכב המוזיקלי הישראלי Sophya, כולל הלחן.

"מחזור המוות" הוא סדרה של יצירות ספרות גותית ושירה גותית מאוירות בהמשכים העוסקות במלאך המוות ובחיפושו אחר אהבה. היצירה הראשונה שנכתבה במחזור היא "מלאך המוות מאוהב" מ-1999. להלן מספר איורים מהמחזור.

לקריאת יצירות "מחזור המוות" ליחצו על הקישור.