Embedded Files
דף זה מכיל את "מחזור המוות": סדרת יצירות בהמשכים של ספרות ושירה גותית מאוירות העוסקות במלאך המוות, ביחסיו עם המלאכית ובחיפושו אחרי אהבה. היצירה הראשונה שנכתבה היא "מלאך המוות מאוהב" ב-1999. סביבה התפתחו שאר היצירות והמחזור כולו.
ניווט מהיר
ניווט מהיר
מחזור המוות
מחזור המוות
פרולוג: דיוקן של מלאך המוות
החרמש של מלאך המוות
הקוצר - שיר מוות גרמני
מלאך המוות מאוהב
אין לך לב
הפרידה האחרונה
קרב הגבורה והחיבוק השמיימי
ריקוד המוות Waltz of Death
הקוצר הבוכה The Weeping Reaper
המסע הנצחי
מלאך המוות הגותי Gothic Death
האפילוג שלא היה (ולא יהיה?)
למען הנצח
פרולוג: דיוקן של מלאך המוות / צחי אבנור
פרולוג: דיוקן של מלאך המוות / צחי אבנור
The Angel of Death – The Grim Reaper. Death's form is of a Gothic skeleton dressed in a black robe, armed with a harvest scythe (his loyal companion). His eyes are blue balls of light. Death may seem cruel, but he is not evil. He is just a very efficient servant of God who does his work faithfully. In fact, he cares and gives the dying some last insights and comforting words before he takes their soul.
מלאך המוות – הקוצר הקודר. מלאך המוות נראה כשלד גותי לבוש בגלימה שחורה וחמוש בחרמש קציר, המשמש אותו ככלי עבודה, נשק ובן לוויה נאמן. עיניו הן כדורי אור כחולים. מלאך המוות רק נראה אכזרי אבל הוא לא רשע. הוא פשוט משרת יעיל מאוד של אלוהים שמבצע את מלאכתו נאמנה. למעשה, אכפת לו! הוא מעניק לנפטרים מספר מילים של תובנות ונחמה לפני שהוא נוטל את נשמתם.
החרמש של מלאך המוות The Scythe of Death
החרמש של מלאך המוות The Scythe of Death
The Scythe of the Angel of Death is a special and supernatural tool and weapon. It has the following features:
The Blade is infinitely sharp and glowing with lilac-blue-purple light.
The blade can cut through anything, including every material, living organisms, and supernatural beings.
The blade kills every living creature it cuts.
The scythe is unbreakable, including both the blade and the staff, and the handles.
The staff (pole) can change its length according to the will of the Angel of Death. The handles can appear or disappear at will.
The Angel of Death can summon the scythe from afar, and the scythe teleports to him.
החרמש של מלאך המוות הוא לא כלי רגיל. הוא כלי עבודה וכלי נשק על-טבעי שמאופיין בתכונות הבאות:
להב החרמש הוא בעל חדות אינסופית, ובוקע ממנו אור זוהר (בגווני סגול-כחול-לילך) עקב מולקולות שהוא חותך.
להב החרמש יכול לחתוך דרך כל דבר וחומר, כולל דרך ייצורים חיים ויישויות על-טבעיות.
להב החרמש הורג כל ייצור חי שהוא פוגע בו.
החרמש בלתי-שביר: גם הלהב וגם המוט והידיות.
מוט החרמש יכול לשנות את אורכו לפי רצונו של מלאך המוות. הידיות יכולת להופיע או להיעלם לפי רצון.
מלאך המוות יכול לזמן את החרמש מכל מקום ובכל מרחק, והחרמש יתעתק ויופיע בידיו.
A German Death Poem שיר מוות גרמני
A German Death Poem שיר מוות גרמני
"The Reaper" by Jacob and Wilhelm Grimm (source)
There is a reaper. Death [is] his name.
His might from God the highest came.
Today his scythe he'll whet,
'T will cut far better yet.
Soon he will come and mow,
And we must bear the woe.
"Beware, fair flower!”
"הקוצר" (שיר מוות גרמני) – תרגום מאת צחי אבנור
ישנו קוצר. מוות הוא נקרא.
את משלח ידו אלוהים ברא.
היום הוא ישחיז את החרמש,
כדי לחתוך כמו להב אש.
בקרוב הוא יקצור עם התער,
ואנחנו ניוותר עם הצער.
"היזהר, פרח נאה!"
מלאך המוות מאוהב / צחי אבנור
מלאך המוות מאוהב / צחי אבנור
המלאכית היפה של האושר והטוב. איור מאת ד"ר צחי אבנור.
היא הייתה המלאכית היפה ביותר בגן עדן. פניה שופעות הדר ואורה, עיניה מביעות טוב לב וחוכמה, עורה צחור וחלק, ידיה ענוגות ומעוטרות בשעון מכסף טהור וגופה חטוב וחינני. תלתליה האדמוניים-ג'ינג'ים קיפצו בעליזות מעל כתפיה הענוגות והצחורות כשהיא קיפצה בשמחה ועליזות בשדות הירוקים של הגן. היא ריקדה ביערות היפים שיש בגן, מאכילה את העופרים, סביבה עפים הפרפרים והציפורים מזמרות לה שירים להנעים את זמנה. כאשר ראתה חייה פצועה, מיד אצה לטפל בה. כאשר ראתה אדם עצוב, מיד באה לנחמו. לידה הפרחים תמיד פרחו יותר, מלבלבים בשלל צבעי הקשת לכבודה. היא הייתה התגלמות האושר והטוב. כל המלאכים בגן עדן, הגבוהים והתמירים, יפי הבלורית וזהובי השיער כרכרו אחריה ואהבו להיות בחברתה. היא צחקה עמם ובילתה עמם באושר ובחדווה.
מלאך המוות עם החרמש שלו ניצב בביתו הגותי. איור זה, כמו ביתו של מלאך המוות, מבוסס על הקתדרלה הגותית בקלן. איור מאת ד"ר צחי אבנור.
יום אחד, בשעה שהמלאכית רקדה לה ביערות, בשמלתה הלבנה והיפה, ראה אותה מלאך מיוחד ויחיד. שיערו לא היה זהוב, למען האמת לא היה לו שיער בכלל. הוא לא גר בגן-עדן, היה לו בית משלו. הוא נשא בתפקיד הקשה מכל שיכול להטיל בורא עולם על מלאך כלשהו. תפקידו היה לקחת את נשמות החיים שהגיע זמנן למות ולהביאן בפני בית משפט של מעלה בו נקבע להם אם פניהם לגן עדן או ל גיהינום. הוא היה קוצר כל הנשמות. הוא היה מלאך המוות. הוא היה לבוש בברדס שחור משחור ועטה גלימה שחורה. סביב מותניו היה קשור חבל ששימש כחגורה. בידו אחז חרמש שלהבו היה חד יותר משרעפי תלמיד חכם. אחרי עשרות אלפי שנים של בדידות פיתח מלאך המוות קשר רגשי לחרמש שלו. החרמש היה כלי נאמן, לא הכי יעיל ללחימה, אבל אחרי אינספור שנים של שימוש, מלאך המוות התמחה בחרמש לכל מטרה שהיא: קציר, דקירה, חיתוך, שיסוף, חסימה, לחימה, והפחדה – שיכלה לחסוך את רוב הפעולות הללו אם בוצעה כיאות. החרמש של מלאך המוות התגלה ככלי שימושי למדי כאשר מלאך המוות ניצב בראש כוחות האלוהים כדי למגר את כוחות הרשע בראשות השטן. מלאך המוות נלחם בגבורה וכאות תודה על גבורתו במלחמה ועל כך שכוחות הרשע הונסו לגיהינום, נתן לו אלוהים ממלכה מעבר לנצח, מחוץ לזמן. בממלכה בנה מלאך המוות את ביתו בהתבסס על האדריכלות הגותית הקודרת ורבת ההוד שהתאימה לאופיו. מאז מלאך המוות לא עוזב את החרמש שלו.
באותו יום היה על מלאך המוות ללוות צדיק גדול במיוחד לגן עדן. בגלל צדיקותו הרבה של הצדיק, ערך לו מלאך המוות מחווה וליווה אותו עד לחלקתו בגן עדן. בדרך חזרה ראה מלאך המוות את המלאכית. הוא התאהב בה ממבט ראשון.
היכל המלאכים בגן עדן
מלאך המוות מגיש זר פרחים למלאכית. איור מאת ד"ר צחי אבנור.
ערב ראש השנה הגיע ואלוהים הזמין את כל המלאכים אליו להיכלו לסעודה חגיגית בה כל מלאך יסכם את השנה שעברה עליו ואת פועלו ויאחל איחולים לשנה הבאה. המלאכית בטח שהוזמנה, וכן, גם מלאך המוות הוזמן. בניגוד למלאכים, ששנאו את מלאך המוות, אלוהים לא נטר לא טינה ואהב אותו כמו את יתר המלאכים והמלאכיות. כל המלאכים נכנסו להיכלו של הקדוש ברוך הוא והתיישבו בשולחנותיהם. מלאך המוות ניסה להתיישב ליד אחד המלאכים אך הוא גרשו משם. קם מלאך המוות והתיישב ליד מלאך אחר. "זה כבר תפוס" אמר לו. קם בשנית והתיישב ליד מלאך אחר, תכול עיניים. "עוף מכאן, תיפלץ. לא רוצה שלד לידי." צעק המלאך ושם את היד על המושב הריק. השפיל מלאך המוות את עיניו והלך באיטיות ובעצב אל עבר היציאה.
לפתע נשמע קול נשגב ושמימי, צחור כחליל וטהור כבדולח: "לידי יש מקום". מלאך המוות הרים את ראשו. הייתה זאת המלאכית. לא רק שהייתה היפה מכולן, עתה נוכח לדעת שהיא גם הטובה והנחמדה מכולן. אוחז ביד ימין את חרמשו, התקדם מלאך המוות לעבר השולחן בו ישבה המלאכית. הוא עבר בדרך שולחן ובו אגרטל עם פרחים. הוא לקח בידו את הפרחים והמשיך אל עבר המלאכית. היא הסתובבה אליו והוא חייך אליה כשבימינו חרמש ובשמאלו זר פרחים. גולגולת מחייכת זה מראה די מבעית, אך כשהגיש לה את הפרחים קור רוחה חזר אליה והיא חייכה אליו בחזרה. "שב נא" אמרה בחן.
במשך הסעודה הם דיברו בעיניהם על עניינים שונים. הוא גילה כי המלאכית הייתה אחראית על האושר והתקווה בעולם ויתרה מכך, היא לעיתים קרובות ירדה ארצה, לשמח בני אדם עצובים, לנחם את המדוכאים ולעודד את המיואשים. היא סיפרה לו על שלוות יערות העד, צלילותם של מי האגמים הכחולים והוד ארצות בראשית לאור זריחה. הוא סיפר לה על גבורותיו במלחמות נגד כוחות הרשע כי רצה להרשימה.
כשהגיעה השעה לדווח לפני כולם על פועלו ולאחל את איחוליו. קם ואמר:
"השנה הייתה שנה מוצלחת. כרגיל. את תפקידי ביצעתי כמו שצריך, לפי הספר, ולשביעות רצונו של אבינו מלכנו, אני מקווה. כל מי שהופיע ברשימה שניתנה לי הובא בפני בית המשפט של למעלה, איש לא הוחסר, שם אני בטוח שמלאכי הדין גזרו עליו את הראוי לו. כולי תקווה שבשנה הבאה הסדר יישמר על כנו ובני האדם יתנהלו לשביעות רצונו של ה' צבאות."
אחריו היה תורה של המלאכית, והיא פצחה בנאום:
"בעונג רב הנני מדווחת שהעולם מאושר – מי יותר ומי פחות: ילדים עוד משחקים בינות גינות הירק וצחוקם כצליל פעמונים באוזני הוריהם, ומחייך הסבא שעל ברכו הנכד, ומרוצה המורה כשתלמידו מתקדם. לדאבוני, אומנם יש עוד עצובים ואיים של ייאוש עדיין שרירים וקיימים, אך יש נסיבות שאינן תלויות בי. העולם נהייה מקום יותר קר ויותר אכזרי, השמש מאירה פחות וגם עץ הרימון לא נתן את פריו. לצערי, התרשלות של חלק מהמלאכים פה הביאה רעות חולות אלה ואני מבקשת מהם שישתדלו יותר בשנה הבאה לתקן ולשפר. למרות הכל, העולם לא איבד תקווה וזה מה שחשוב. אני מאחלת לכולם המון אושר ותקווה והרבה דברים טובים, את כל מה שאני מאחלת לעצמי – דברים טובים כל כך – אני מאחלת גם לכם. שנה טובה ומתוקה לכולכם, אוהבת..."
כל ההיכל קם ומחא כפיים למלאכית. מחיאות-כפיו של מלאך המוות נשמעו חזק יותר מכולם, גם בגלל שאהב אותה אהבה חזקה ובוערת וגם בגלל שנקישות העצם זו על זו יצרו רעש חזק וקול דק וגבוה.
"את כל כך חכמה וטובת לב" אמר מלאך המוות למלאכית "ויפה" הוסיף.
"די..." השיבה המלאכית במבוכה.
"אני הוא מלאך המוות, אני הוא מלאך המוות..." איור מאת ד"ר צחי אבנור.
בסיום הארוחה נפרדו מלאך המוות והמלאכית זה מזו לשלום.
"ניפגש שוב?" שאל.
"לא יודעת." השיבה.
בידיה של המלאכית היו הפרחים שהביא לה בתחילת הערב. היא הייתה כל כך יפה וההילה שמעל ראשה בהקה באור ששני רק לאור של הבורא עצמו. האהבה של מלאך המוות למלאכית גברה על כל היגיון והוא רכן לנשקה נשיקת לילה-טוב. מראה הגולגולת המתקרבת אל שפתיה הפחיד את המלאכית פחד מוות. היא צרחה בבעתה והפילה את הפרחים. היא דחפה את גולגולתו בידה השמאלית והתרחקה אחורה. היא אחזה בשמלתה ורצה משם בצרחות של גועל.
מלאך המוות הרים את הפרחים שנפלו ביד שמאל. ביד ימינו אחז באמצע המוט של החרמש, שהיה במקביל לקרקע, קצת שמוט. מלאך המוות שוב השפיל את ראשו.
כך הוא עמד שם, ראשו מורכן, עיניו חסרות ההבעה דועכות בעצב, וידיו שמוטות. בידו האחת - החרמש, בידו השנייה – הפרחים שהחלו לקמול בין אצבעותיו השלדיות. מלאך המוות החל חוזר וממלמל לעצמו: "אני הוא מלאך המוות. אני הוא מלאך המוות. אני הוא מלאך המוות..."
אין לך לב / צחי אבנור
אין לך לב / צחי אבנור
מלאך המוות עולה לגן-עדן על מנת לפגוש את המלאכית של האושר והטוב. איור מאת ד"ר צחי אבנור.
מלאך המוות שוב עלה לגן-עדן כדי לפגוש את המלאכית. אחרי מאמץ לא קטן הצליח לאתר אותה ליד האגם הגדול והצלול שלמרגלות ההר ירוק העד.
"מוות, שוב אתה?" שאלה המלאכית כשמלאך המוות ניגש אליה.
"את כל כך יפה, כל כך שמיימית..." גמגם במקצת מלאך המוות.
"אני יודעת", אמרה המלאכית בקוצר רוח של אחת ששומעת את המחמאות האלה כל יום, "מה זה קשור אליך?"
"אני... אני... אוהב..." גמגם לא במקצת מלאך המוות.
"אוהב?" נחרה המלאכית בבוז. "אהבה לא קשורה אליך בשום צורה!"
"אבל למה?" שאל השלד נושא החרמש, עטוף בגלימה שחורה.
"אין לך לב" אמרה המלאכית למלאך המוות והקישה באצבעה העדינה על כלוב הצלעות הריק שלו.
"אבל הלב הוא לא יותר ממשאבת דם המזרימה דם לשאר הרקמות." מחה מלאך המוות.
"זו בדיוק הסיבה למה אתה לעולם לא תוכל לאהוב ולהיאהב." אמרה המלאכית בפסקנות. ואז הסתובבה ותוך צחקוק שכולו אושר טהור עפה לה לעיסוקיה.
מלאך המוות שוב נותר בודד ועצוב. ידו הימנית, שהחזיקה את החרמש בגאון נשמטה לצד גופו. הוא בהה באגם הכחול, ואז ראה בעייני רוחו את המלאכית מנגנת על חליל הכסף ומפיקה מוזיקה מלאכית שאין שנייה לה, ולאט לאט החל להבין שיופי כזה לעולם לא יהיה מנת חלקו. הוא קילל את הגורל האכזר והעצב הגדול שלו הפך לכעס, והכעס – בתוספת התסכול – הפך לזעם ושנאה.
"אני אנקום בזעם / דרקון רושף של פעם / חיות הטרף שוחררו / את האנושות הם יקברו! //
המלאכית תדע / כי הכל באשמתה / כי רוע גורר נקם וגם שילם / השנאה לא תעלם! //
הוא זה שלבדידות אותי קילל / ידע מה הוא עולל / על בניו לא ארחם / עד סופם אז אלחם! //
וכשעל בני האדם יזרח כוכב השחר / חרמש יכה בהם – חד כתער / האנושות תיפול על משכבה / נקמת חסר האהבה!"
ואז הניף את החרמש כשעיניו הכחולות בורקות וצעק בכל עוצמת כאבו וייסוריו:
"אני מלאך המוות ואני אקטול אתכם.
אני בודד לנצח ולכן לא ארחם:
עם החרמש אקצור כל אדם אחד-אחד,
זוהי נקמתי עד שהאנושות תוכחד!"
אך אף אחד לא שמע את זעקותיו הנואשות והמרירות של מלאך המוות.
רעידת אדמה ענקית הכתה במרכז האוקיינוס ההודי ויצרה גלי צונאמי אדירים שהגיעו עד לאזור תאילנד, הפיליפינים וכל האיים שבסביבה. מאות אלפים נהרגו, בתים רבים קרסו, ומלאך המוות דהר על סוס שחור והניף חזור והנף את החרמש על הנשמות המסכנות.
הר הגעש וזוב התפרץ בשנית ואפר וולקני כיסה את כל מפרץ נאפולי, מאות אלפים נהרגו משאיפת הגז הרעיל, ואחרים נקברו תחת האפר הוולקני והלבה הרותחת. מלאך המוות זינק מתוך הים הכחול שבמפרץ, רכוב על גבי שלד של לוויתן קטלן, והחל לטאטא את העיר במכות חרמש. פנינת האדריכלות של איטליה הדרומית סיימה כמו קודמתה, פומפיי, כקבר בזלתי גדול ושחור.
סופת ברקים הכתה באירלנד והציתה שריפות ענק. כפרים שלמים וגם פאתי ערים עלו באש ומאות אלפים נשרפו בלהבות - חסרות תקדים בהיסטוריה המתועדת. בתוך האש הסתובב מלאך המוות קוצר על ימין ועל שמאל, ולא נח אפילו לרגע.
בצורת גדולה הכתה בדרום אפריקה, נדמה כי כל מי השתייה אזלו בבת-אחת והמים שנותרו היו מזוהמים וגרמו לשותים אותם למחלות קשות עד כדי מוות. מיליונים מתו בבצורת ובמהומות האלימות שהתפתחו בעקבותיה, כאשר ההמונים השתוללו ברחובות, רצחו, שרפו ובזזו ככל יכולתם. המשטרה עמדה חסרת אונים מול הכנופיות המשתוללות ומניין המתים האמיר במהירות מול אוזלת היד של השלטונות. מלאך המוות שטף את הרחובות עם החרמש וקצר וקצר וקצר.
רעידת אדמה בסין, הוריקן בדרום ארצות הברית, קריסת סכרים בברזיל ומיליוני מתים – כל אלה הכו בכדור הארץ תוך פחות מחודש. צחנת המתים והגופות המרקיבות שימשה ככר פורה להתרבות מחלות ומגפות ואלה שלא מתו באסונות עצמם, מצאו את עצמם תוך זמן קצר חולים, גוססים ומתים על ידי הרוצחים הקטנים של אמא טבע.
רק אחרי חודש קטלני שגבה עשרות מיליוני הרוגים, נזכרו בשמיים להתעורר. המלאכית כינסה מועצה של מלאכי גן-העדן ופתחה אותו בדפיקת פטיש מעץ, על ראש השולחן.
"מלאכים יקרים, מלאכים חביבים!" פתחה את נאומה בחגיגיות.
"כדור הארץ סובל והאנושות גוועת. איננו יכולים לעמוד כך סתם מנגד. עלינו להירתם ולסייע לבניו של אלוהים, ולהילחם בסבל והכיליון שנחתו על העולם המסכן."
ואז החלה לחלק פקודות:
"רפאל, עליך לסייע לרופאים במאמצים להדברת המגיפות ומציאת תרופות למיליוני המסכנים. עפראל, עליך לייצב את האדמה, היו די והותר רעידות אדמה בזמן האחרון. ימיאל, הרגע את האוקיינוס ואת רוחות הים הזועמות. אשריאל השני, נחם את המתאבלים והענק להם תקווה. כל השאר – רדו למטה ועיזרו לבני האדם ככל שתוכלו."
כל המלאכים הנהנו בצייתנות.
"רק כך נחזיר את האושר והטוב לעולם בני האדם." פסקה המלאכית.
תחילה נראה כי עבודתם של המלאכים נשאה פרי. שיעור התמותה החל להתייצב ואסונות חדשים לא נראו באופק. נראה כי מלאך המוות נרגע, אך לא כך היה הדבר. הוא החליט שהשלב הבא יהיה מלחמת גוג ומגוג, ולשם כך יטיל את יהבו הקטלני במקום הרגיש ביותר על פני כדור הארץ, לב לבה של האנושות – הר הבית, ירושלים, ישראל. הר הבית, המקודש לשלושת הדתות הגדולות – יהדות, נצרות ואסלאם – היה שייך ריבונית לישראל אך נשלט בפועל בידי הווקף המוסלמי. מלאך המוות ידע שפגיעה באתר המקודש תביא לפריצת מלחמה עולמית כוללת שסופה מלחמה גרעינית בין המעצמות וחורף גרעיני שיכחיד את האנושות.
מלאך המוות בירושלים, צופה על הכותל המערבי והר הבית. מקור תמונת רקע: ויקיפדיה. עיבוד: צחי אבנור.
מלאך המוות הסתובב ברחובות העיר העתיקה, ברדס שחור מכסה את גולגולתו וגלימה שחורה את שאר חלקי השלד. תושבי העיר, הרגילים לבלתי-אפשרי ולנסים הקורים על בסיס יומיומי לא השגיחו בו, למרות החרמש הגדול והחד שנשא וששימש לו כמשענת בעת שהילך באיטיות על האבנים העתיקות. כיוונו היה ברור – אל הרובע היהודי ומשם אל הר הבית.
בינתיים, בלב תל-אביב, התקיימה בבניין משרדים ישיבת ועד של עמותת "בני אדם למען בעלי חיים". הם דנו בהתקדמות האחרונה במאבק למען זכויות בעלי חיים בישראל ובלחימה בלולי הסוללה – שיטת גידול תרנגולות מטילות בצים, בה כל תרנגולת דוגרת בתוך כלוב קטן, כאשר הכלובים מסודרים במטריצות אדירות ממדים: שורות-שורות, טורים-טורים.
"הצלחנו לגייס את רבני הציונות הדתית למאבק" אמרה קרן, בכירה בוועד הפועל של רחמי חיים.
"צריך גם לגייס את בכירי הרבנים החרדים. כוח ההשפעה שלהם רב. כל מילה שלהם – והציבור החרדי בו הם שולטים – יציית באופן עיוור וללא עוררין." הציע דורון, עוד פעיל בעמותה.
שאר הפעילים הנהנו בהסכמה.
"אם כך, אצא לירושלים, להיפגש עמם ולשכנעם." אמרה קרן.
והיא אכן יצאה.
והיא אכן יצאה והגיעה לירושלים. האם הייתה זו יד הגורל שהיא נכנסה בשער שכם לעיר העתיקה, בדיוק באותו יום ובאותה שעה בהם מלאך המוות התהלך לאיטו ברובע המוסלמי?
קרן הילכה בסמטאות הרובע המוסלמי, אבודה בסבך החנויות והשוק הססגוני, שהתנהל ללא קשר למהלך האירועים הקטלני בעולם. לפתע ראתה נער ערבי מתעלל בחתול ומכה אותו במוט מלובן.
"הפסק זאת תיכף ומיד!" גערה בו קרן.
הנער הערבי הפנה לעברה את המוט המלובן והתקרב אליה כשבעיניו מבט מאיים ושוחר רע, אך לפני שהספיק לומר משהו, תפסה אותו יד שמאל שלדית, הניפה אותו באוויר כשהיא אוחזת בגרונו והצמידה אותו אל הקיר.
"לא." אמר קול חלול, מפחיד וגותי אל הנער הערבי.
הנער הסתכל אל תוך הברדס השחור ורק אז הבחין בגולגולת שבתוך ארובות עיניה בוהקות שתי נקודות כחולות עמוקות. הוא צרח בפחד. אחרי דקה של צרחות, בהן קרן התקרבה אליו ואל הדמות הגבוהה שהניפה אותו, החל הנער הערבי להתחנן: "בבקשה אל תהרוג אותי! בבקשה! אני מתחנן! אני יותר לא יעשה זאת! אני נשבע!"
מלאך המוות עדיין לא שם לב שקרן שעמדה מן הצד וצפתה באירוע.
"אתם בני האדם" אמר מלאך המוות בקולו החלול והמאיים, "אתם מרושעים, אתם עלובים, אתם כולכם תמותו."
"בבקשה, רחם עלי! אני יהיה אדם טוב! אני נשבע! אני נשבע! בשם כל היקר לי." המשיך הנער להתחנן.
"אתם בני האדם" חזר מלאך המוות, "אתם שקרנים, אתם פחדנים. עכשיו שקט. עכשיו אתה תמות."
קרן התקרבה עוד יותר, אזרה אומץ ואמרה:
"אדוני, אל תיקח את החוק לידייך. אל תהרוג אותו. אלימות ורצח זה רע. הסגר אותו למשטרה על התעללות בחיות."
"כן, כן. תקשיב לה. היא חמודה." פלט הנער בעת שידו השמאלית של המלאך המוות התהדקה סביב גרונו.
אז לראשונה הטה מלאך המוות את ראשו והביט בקרן. היא אכן הייתה חמודה. מאוד חמודה. הוא הרפה מעט את אחיזתו בנער הערבי.
"עזוב אותו" אמרה ברכות "די בכך שהצלת את החתול המסכן. ואותי."
מלאך המוות המשיך להביט בה, מוקסם.
"אני אסירת תודה לך, על זה שהצלת אותי, אתה נשמה טובה." המשיכה בדבריה וחייכה בטוב לב.
ידו השמאלית של מלאך המוות הרפתה מהנער הערבי שניצל את ההזדמנות וברח כל עוד נפשו בו. קרן בחנה את הדמות הגבוהה. היא ראתה דמות רזה, עטופה כולה בשחור, ובידה הימנית אוחזת חרמש. היא לא שמה לב לידיו השלדיות ולא ראתה את הגולגולת שבתוך הברדס.
"אני קרן." אמרה. "מה שמך?"
"יש הקוראים לי הקוצר הקודר..." ענה בקול חלול.
"בשביל מה אתה צריך את החרמש הזה בלב העיר? הרי אין כאן דגן לקצור." שאלה בסקרנות.
מלאך המוות לא ענה. הוא הסתכל שוב בקרן, היא הייתה כל כך יפה וכל כך חמודה. גופה היה דקיק וחטוב למשעי ועורה רך ועדיין. פנייה רכות ועדינות, עם שפתי שני מתוקות, משקפיים אלגנטיות ושיער מתולתל שגלש עד כתפייה וקצת מעבר. חום החל להתפשט בעצמות היבשות, וכדורי האור שהיוו את עיניו בהקו.
"אמרת שאני נשמה טובה?" שאל אחרי שנזכר בדבריה בנימה חסרת ביטחון.
"כן. הצלת אותנו: אותי ואת החתול המסכן." ענתה קרן.
"האם תרצי לדבר... איתי?" שאל בהססנות.
"לצערי אין לי זמן פנוי. אבל תודה בכל מקרה. יש לי משימה חשובה לעשות. אולי תרצה להצטרף לעמותה שלנו – בני אדם למען בעלי חיים – בעתיד?"
"אני לא הייתי עושה תוכניות לעתיד." ענה מלאך המוות. "אין עתיד לאנושות."
קרן לא אהבה את הסגנון הקודר של הדמות השחורה והחלה ללכת ממנו.
"לאן את הולכת?" שאל מלאך המוות.
"לכותל המערבי, לפגישה עם רבנים." ענתה.
"זה קרוב להר הבית?"
"כן" אמרה קרן.
"אם כך, אוכל ללוות אותך?"
קרן התלבטה קצת ואז השיבה בחיוב. מלאך המוות הלך בעקבותיה.
הם הגיעו לרחבת הכותל המערבי. אור השמש האיר את האבנים העתיקות ואת האבנים החדשות. קרן בהקה ביופייה כמגדלור שיש ובדולח על ראש צוק גבוה לחוף ים סוער של קדושה. היא הייתה כל כך יפה, כל כך חמודה, כל כך טובת לב – עד שמלאך המוות החליט לתת לאנושות הזדמנות נוספת. וגם ללבו, המטאפורי, כמובן.
"את מאוד יפה" אמר לך מלאך המוות.
"תודה", ענתה קרן והסמיקה קצת.
"וטובת לב." המשיך מלאך המוות במחמאות.
קרן הרכינה את ראשה בביישנות וסומק המשיך לעלות על לחייה העדינות.
"לא פגשתי יופי טהור וטוב לב כזה מאז..." אמר מלאך המוות, כאשר חשב על המלאכית היפה שגירשה אותו מגן עדן, אותה מלאכית שטענה שאין לו לב. "...המלאכית."
קרן חייכה בביישנות.
"את כל כך יפה וכל כך מתוקה וכל כל טובה עד כדי כך שאת יכולה להציל את האנושות מכלייה." אמר מלאך המוות וחרמשו נצץ באור השמש. זו הייתה אחת המחמאות הגדולות ביותר שבת תמותה קיבלה אי פעם.
"אני מצטערת, אבל יש לי כבר חבר." אמרה קרן כשהבינה את כוונותיו הרומנטיות של הזר, למרות שלא הבינה איך אהבתו קשורה לכלייתה של האנושות ולמה הוא כל הזמן מדבר על מוות וחורבן.
"...אבל יש לי כבר חבר." חזר מלאך המוות על המשפט בנפשו.
אם למלאך המוות היה לב, משפט זה היה פגיון מחודד בדיוק בלבו של אותו לב. העיניים הזוהרות כבו, והידיים השלדיות שוב נשמטו הצידה.
הוא רצה לצעוק את כל הכאב שלו, אבל לא היה מי שישמע.
באותו רגע הופיעה המלאכית.
"צדקת", אמר לה מלאך המוות, "אהבה זה מה שקורה לאחרים, ולא לי."
"ברור שצדקתי" אמרה המלאכית מרוצה מעצמה, "אני תמיד צודקת." ואז חייכה חיוך מקסים.
"למה?" שאל מלאך המוות בעצב, "למה?" ואז הרכין את ראשו.
"אז אתה זה שאחראי לכל המוות והעצב בעולם", אמרה המלאכית "ומה תכננת לעולל כאן?"
מלאך המוות לא ענה בעוד שקרן הסתכלה בעניין במחזה שנגלה לעיניה.
"אני אגיד אותך לאלוהים" אמרה המלאכית "והוא יעניש אותך כהוגן."
אז פרשה המלאכית את כנפי הברבור הצחורות שלה והמריאה השמיימה.
"מה זה היה?" שאלה קרן את מלאך המוות.
מלאך המוות הניף את ידו והסיר את הברדס השחור מעל ראשו. קרן ראתה בבירור את הגולגולת הבוהקת של מוות.
"אני מלאך המוות. המלאכית היפהפייה שראית היא המלאכית האחראית על הטוב והאושר בעולם."
"היא התייחסה אליך לא יפה" אמרה קרן, "מה כבר עשית?"
"אני רע כי אני עצוב. היא טובה כי היא מאושרת." סיכם מלאך המוות את תפישת המוסר שלפיה עובד העולם.
"אני לא מאמינה שיש אנשים רעים. יש רק מעשים רעים." אמרה קרן.
"הייתי בדרכי להשמיד את העולם." אמר מלאך המוות. "המלאכית אמרה לי שאין לי לב."
רוח הנבואה נחה על קרן והיא הבינה את מה שקרה. היא הרגישה שמלאך המוות אהב מאוד את המלאכית, והיא ראתה כיצד היא התייחסה אליו ליד הכותל. בעזרת רוח הנבואה היא ראתה כיצד המלאכית התייחסה אליו בגן-עדן והאשימה אותו שאין לו לב. היא החלה לרחם עליו והבינה שמלאך המוות פשוט תיעל את השנאה של המלאכית כלפיו לשנאה כלפי האנושות, לה דאגה המלאכית במסגרת תפקידה.
לפתע נפער חור גדול בשמיים וממנו ירדו במעוף הדור המלאכית ומאחוריה גדוד של מלאכים לובשי שריון חזה כסוף ונושאי חרב רחבה מעוטרת זהב. המלאכים הקיפו את מלאך המוות והמלאכית נעמדה מולו.
"מלאך המוות, בשם אלוהים אני מציגה בפניך את הצו המורה על הגלייתך לגיהנום שם תסבול עינויים קשים וכואבים." אמרה המלאכית בטון מלא רשמיות. "היכנע עכשיו ומיד!" פקדה.
"לא." אמר מלאך המוות.
"איך אתה מעז להפר את צו האלוהים?" גערה בו המלאכית ואז פנתה אל גדוד המלאכים: "עצרו אותו!" פקדה בקול גבוה.
המלאכים הניפו את החרבות ואילו מלאך המוות החזיק את החרמש בתנוחת לחימה. "אינספור שדים נפלו שדודים תחת הלהב החד של הכיליון המוחלט, מה זה כבר עוד גדוד מלאכים?" אמר בנימה מאיימת ועייפה גם יחד.
ואז כאשר נראה שקרב גדול הולך להתחולל, פרצה קרן בצעקה רמה וחדה: "די!"
המלאכית, מלאך המוות וגדוד המלאכים קפאו והפנו כולם את מבטם אליה.
"מלאך המוות אמנם רצה להשמיד את העולם, וזה אכן דבר רע. אבל רצון זה בא אל לבו רק בגלל שאת, המלאכית של הטוב והאושר, התייחסת אליו מאוד לא יפה ומנעת ממנו את האושר." פסקה קרן.
"אבל מוות הרג עשרות מיליוני בני אדם בחודש האחרון" אמרה המלאכית.
"נכון, רצח ואלימות זה רע" אמרה קרן, "אבל גם את אשמה בכך. התייחסת אליו בצורה מגעילה. אם היית קצת יותר נחמדה אל מלאך המוות, קצת יותר רגישה כלפיו, כל זה לא היה קורה."
"אני לא אסבול עלבונות כאלו מזנזונת בת-תמותה!" אמרה המלאכית בכעס ויהירות, "מלאכים, קחו גם אותה לגיהנום!" פקדה המלאכית בזעם והצביעה בידה הענוגה והבהירה על קרן.
מלאך המוות נופף בחרמשו באוויר ואז אמר בנימה החלטית "על גופתי המתה."
נראה שהקרב עמד להתחולל בכל מקרה, כשלפתע בקעה בת-קול מהשמיים:
"כה אמר אלוהים: רוע מוליד רוע ושנאה מולידה שנאה. אך אל חנון ורחום אני, אל ארך אפיים. שמעתי את עתירת קרן וזהו דברי: מלאך המוות יחדל ממסע נקמתו כנגד בני האדם, ובתמורה יקבל חנינה על מעשיו עד כה. המלאכית תלמד להיטיב דרכיה כלפי מלאך המוות ותבין שרוע נובע מהיעדר טוב. ואת קרן, שהוכחת היום את טוב לבך וחסדך הרב, קנית לך מקום בממלכת השמיים, בגני ירוק העד בו השמש זורחת במידה והמטר לא נמנע מלהוריק את הדשאים והיערות ולהכחיל את האגמים והנחלים."
המלאכים החזירו את חרבותיהם לנדנן. המלאכית לא ידעה מה לומר. לבסוף התעשתה ואמרה: "אפילו אלוהים לא יכול להכריח אותי לאהוב אותך, וגם אותה קרן, הזנזונת בת התמותה שיצאה להגנתך, לא תהיה איתך."
"אל תקראי לקרן זנזונת!" התרעם מלאך המוות.
אך המלאכית כבר פרשה כנפיה ועפה ביחד עם גדוד המלאכים בחזרה אל גן עדן, שם היא יכולה להיות מה שהיא – אושר טהור.
מלאך המוות פנה אל קרן והביט בה ממושכות. היא הייתה כה יפה וכה חמודה... וכה טובת-לב.
"תודה שהגנת עלי ועל כבודי" אמרה קרן. "אני מצטערת שאינני יכולה לספק לך את מה שאתה צריך אבל יש לי כבר חבר."
מלאך המוות הליט את הברדס מעל גולגולתו והחזיק בידו הימנית את החרמש, זקוף מעל רחבת האבן שמול הכותל.
"את טובת לב" אמר לה מלאך המוות, "אני מצטער שאינני יכול ליהנות מטוב לב שכזה, שאינני יכול ליהנות ממך, שאינני יכול לגרום לך ליהנות ממני. לפעמים אני תוהה למה אני לא יכול להפסיק לסבול, להפסיק להיות. אולי המלאכית צדקה ככלות הכל – לעולם לא אוכל לאהוב ולהיאהב."
"הוכחת שלאהוב אתה יכול", אמרה קרן, "ואני בהחלט מקווה שיום אחד תמצא מישהי שתאהב אותך."
דמעה החלה לזלוג מארובת עינו של מלאך המוות (וזה היה די מוזר כי לא הייתה לו בלוטה בעין שמפרישה דמעות), קרן הבחינה בכך ואז בפרץ של ספונטניות וחסד חיבקה את מלאך המוות. העצמות היבשות הרגישו חמימות נעימה שאפילו אור השמש של גן-העדן לא יכול היה להפיק. אחרי מספר שניות שנראו כנצח, נפרדו השניים. קרן הלכה לפגוש את הרבנים, ואילו מלאך המוות חזר אל ביתו הגותי, שם ישב על כסאו העתיק והרהר במה שאירע: "האם יש תקווה לאהבה גם למלאך המוות?"
קרן מחבקת את מלאך המוות, שמזיל דמעה. איור מאת ד"ר צחי אבנור.
הפרידה האחרונה / צחי אבנור
הפרידה האחרונה / צחי אבנור
אשד שכב גוסס במיטת בית החולים העירוני. מסביבו ישבו בני משפחתו, בוכים, יודעים כי כעת השאלה היא רק "מתי?". אשד נפגע לפני כשבועיים בפיגוע תופת קטלני ליד תחנת האוטובוס. מחבל מתאבד התפוצץ וכתוצאה מכך שלושה אנשים נהרגו ועוד כחמישים נפצעו. אשד נפצע אנושות והובהל לבית החולים. הרופאים ניתחו אותו במשך כעשר שעות אך ללא הואיל. הם הצליחו לייצב אותו ולהשאיר אותו בחיים אך מערכות גופו היו חלשות מידי וזו הייתה רק שאלה של זמן מתי הן יקרסו סופית.
מכל חבריו, מכריו וקרוביו, אשד כבר נפרד. לכולם אמר מספר מילים והם אמרו לו. מכולם זכה לחיבוק אחרון. רק לא ממנה. היא ידעה על מצבו הבריאותי של אשד, שכן הייתה בת-כיתתו, אך בכל זאת, במשך השבועיים שהוא שכב גוסס בבית החולים היא לא באה לבקרו, אפילו לא התקשרה אליו לברר מה שלומו או שלחה איגרת "החלמה מהירה" או משהו בסגנון. למרות כל התנחומים ולמרות שכולם שם ניסו לעודד אותו אשד היה מאוד עצוב ומדוכא, לא בגלל המוות, אלא בגללה.
עיניו של אשד נעצמו. לפניו הוא ראה פתאום את מלאך המוות. מלאך המוות היה לבוש בברדס השחור שלו שכיסה את גולגולתו ואת גופו השלדי, ביד ימינו הוא החזיק חרמש נוצץ ומעל ראשו זרחה הילה.
"אני כבר מת?" שאל אשד.
"עדיין לא. אתה בשלב המעבר. כעת אני אמור לקחת אותך." השיב בנעימות מלאך המוות.
"אני לא יכול למות. אני פשוט לא יכול." אמר אשד בדחיפות ובהילות.
"אל תדאג, אני מקצוען. זה יהיה חד, מהיר וחלק." אמר מלאך המוות.
"זה לא זה." אמר אשד. "המוות לא מפחיד אותי בכלל. פשוט אני לא יכול ללכת בלי שנפרדתי ממנה."
"ממי?" שאל מלאך המוות.
"מסופי, בת-כיתתי, הנערה שאני אוהב."
"היא אמורה לבוא אליך?" שאל מלאך המוות.
"אני יודע שהיא תבוא. היא טובה. היא מוסרית. היא טהורה. היא חייבת לבוא. היא תבוא." אמר אשד באמונה חזקה ובדבקות דתית של חסיד ברסלב.
"נראה לך שהיא תבוא תוך שבוע?" שאל מלאך המוות בלי שינוי בטון הדיבור שלו.
"אני מניח שכן." אמר אשד "שבוע זה זמן סביר לכל הדעות."
"ובכן" נד מלאך המוות בראשו "אתה נשמע לי בחור נחמד אז אני מוכן ללכת לקראתך. אני נותן לך ארכה של שבוע. אני מקווה שבפרק הזמן הזה סופי תבוא לבקר אותך ותוכל להיפרד ממנה. בכל מקרה, בעוד שבוע אני בא לקחת אותך."
עיניו של אשד נצצו.
"תודה... תודה רבה..." הוא מלמל בשמחה מהולה עם תקווה.
מלאך המוות חייך, נופף בחרמשו ונעלם.
אשד פקח את עיניו והסתכל ברחבי החדר. הוא לא ראה שום מלאך אלא רק את משפחתו הקרובה. הם בכו מרוב אושר כאשר הוא התעורר.
"כבר חשבנו שאתה מת" יבבה אמו.
"עדיין לא." לחש אשד חלושות.
עבר שבוע. סופי לא הגיעה לבקר. היא לא התקשרה אליו בטלפון ואפילו לא שלחה מכתב. שאר חבריו לכיתה כבר הספיקו לבקר אותו עוד כמה פעמים במהלך אותו שבוע. ככל שחלפו הימים יחסו לאלה שבאו לבקרו היה אפאתי יותר וגרוע יותר. אם בהתחלה הוא חייך אליהם, דיבר אליהם וחיבק אותם, עתה הוא פשוט התעלם מהם ומידי פעם זרק הערות ציניות וכל מיני תובנות פסימיות על החיים.
הגיע ערב היום השביעי. עיניו של אשד נעצמו עוד פעם. הוא שוב ראה לנגד עיניו את מלאך המוות. מלאך המוות שוב היה לבוש באותו ברדס שחור, עם אותו חרמש ביד ועם אותה הילה זורחת מעל הראש. אשד הזדקף ונשען בידיו על המיטה כאשר פלג גופו העליון ניצב למיטה ולרגליו.
"עבר שבוע." אמר מלאך המוות בקול עובדתי וחסר רגש לחלוטין. אשד לא ענה.
"היא באה להיפרד ממך?" שאל מלאך המוות, מנסה לנסח זאת בטון אמפתי ומביע עניין.
אשד פרץ בבכי.
"אני מבין שלא." אמר מלאך המוות בקול שקט.
"בבקשה" התחנן אשד "תן לי עוד זמן. אני יודע שהיא תבוא..." הוא בכה, "היא חייבת...".
מלאך המוות לא אמר כלום ונתן לאשד לבכות ולהתחנן במשך מספר דקות.
"גם אתה וגם אני יודעים שהיא כבר לא תבוא. אין עוד טעם לחכות."
"בבקשה, תן לי רק עוד כמה ימים..." בכה אשד.
"מצטער" אמר מלאך המוות "אינני יכול לתת לך יותר זמן. נתתי לך כבר די והותר."
"זה לא פייר!" הזדעק אשד.
"זה בהחלט לא הוגן" אמר מלאך המוות בקשיחות "נהגתי בך מלפנים לשורת הדין. עכשיו בוא."
"אתה לא יכול לקחת אותי! אתה פשוט לא יכול! אני לא בא!" צעק אשד.
"שקט!" גער בו מלאך המוות "אתה לא תשבש את הסדר הטוב של הדברים! בעולם שכולו כאוס רק למוות יש משמעות ואני לא אתן לאף אחד להרוס אותה!"
אשד פרץ בבכי קורע לב. הוא לא יכל להשלים עם העובדה שלא זכה להיפרד כדת וכדין מסופי, אהובתו היפה, החכמה וטובת הלב. מלאך המוות הניח את ידו השמאלית על כתפו הימנית של אשד.
"התנחם בכך שבמקום שאליו אתה הולך לא תרגיש שום כאב. אין משמעות לכאב בתהום הנשייה."
אשד נשכב על מיטתו. פניו עטו ארשת מלנכולית. נשמתו יצאה מן הגוף ונשארה קשורה בקשר דק אליו. מלאך המוות הניף את החרמש והנשמה ניתקה מן הגוף.
"בוא." אמר מלאך המוות ופתח את גלימתו.
הנשמה התכווצה לכדור קטן ונכנסה אל האפלה שבתוך גלימתו של מלאך המוות.
איור מאת צחי אבנור באמצעות Gemini עם עיבוד שלי.
קרב הגבורה והחיבוק השמיימי / צחי אבנור
קרב הגבורה והחיבוק השמיימי / צחי אבנור
Illustration by Zachi Evenor איור מאת צחי אבנור
מלאך המוות מגן על מלאכית מפני המוני שדים שצובאים על מפתן שערי גן עדן ומאיימים לבצע בה עינויים, אונס וזוועות גיהנום. מלאך המוות חוצץ ביניהם לבינה כאשר הוא מנופף בחרמשו בצורה מאיימת. המלאכית מפחדת ממנו, אך מלאך המוות מצליח להביס את השדים והזדים.
The Angel of Death defends an Angel Lady from hordes of devils at the gates of Heaven. The devils want to torture and rape the Angel Lady. Death stands between them, waving his scythe. The Angel Lady is afraid of him, but Death defeats the evil devils.
Illustration by Zachi Evenor איור מאת צחי אבנור
מלאך המוות עמד שם, שלד עוטה שחורים ועיניו בוהקות בכחול קר ויוקד. ואז, בהבזק של אור מפתיע, המלאכית הודתה למלאך המוות על שהציל את חייה וחיבקה אותו חיבוק שכולו רוך. האם היא גם תאהב אותו?
The Angel of Death stood there, a skeleton wearing blacks, and his eyes shone in a cold, fiery blue. And then, in a surprising burst of light, the Angel Lady thanked the Angel of Death for saving her life and hugged him in an embrace of pure softness. Will she love him as well?
Waltz of Death ריקוד המוות
Waltz of Death ריקוד המוות
מלאך המוות בריקוד ואלס גותי עם עלמה אצילית Death dances a Gothic waltz with a noble lady
Upon a canvas, dark and deep, where shadows softly creep,
A vision rose, from slumber's hold, where secrets silence keep.
The Reaper, gaunt, with cloak of night, and scythe of chilling gleam,
Did take a hand, so pale and white, within a dreadful dream.
A lady fair, with hair of flame, in velvet, purple-hued,
Her eyes, a gaze that spoke of blame, or fate misunderstood.
They spun, they swayed, in solemn grace, a dance of final breath,
A haunting scene, in time and space, the chilling Waltz of Death.
Through halls unseen, where echoes sigh, and specters softly glide,
Beneath a moon, a tearful eye, where mortal hopes have died.
The Reaper's touch, a frosty chill, upon her fragile form,
As silent music, standing still, foretold the coming storm.
No joyous laughter, light and free, no whisper of delight,
But solemn steps for all to see, within the endless night.
A final turn, a lingering hold, before the void they step,
A story grim, forever told, while silent mourners wept.
Oh, ghastly pair, in solemn plight, entwined in grim embrace,
A dance that ends all earthly light, and leaves no hopeful trace.
The velvet folds, a somber flow, the scythe, a silver arc,
As to the depths, they softly go, beyond the fading mark.
And in that waltz, so cold and stark, where shadows ever loom,
The soul descends into the dark, embraced by endless gloom.
Forevermore, the memory stays, of beauty, lost to dread,
The haunting tune of bygone days, where life and death are wed.
הקוצר הבוכה The Weeping Reaper
הקוצר הבוכה The Weeping Reaper
"גם מלאך המוות בוכה... והוא כנראה בוכה יותר מכולם..."
–צחי אבנור
"Even Death is weeping, and it seems he weeps more than everyone..."
–Zachi Evenor
The Reaper Weeps...
[Flickr]
המסע הנצחי / צחי אבנור
המסע הנצחי / צחי אבנור
בְּאוֹרָה שֶׁל הִילָּה וּבְצֵל הַחֶרְמֵשׁ
גּוֹתִּי נוֹדֵד בֵּין שָׁמַיִם וְאֵשׁ
הַמַּסָּע הַנִּצְחִי בְּחִיפּוּשׁ אַחַר חֵן
הַאִם אַהֲבָה הֲדָדִית תִּתָּכֵן?
Gothic Death מלאך המוות הגותי
Gothic Death מלאך המוות הגותי
Standing alone amidst thunderous rain,
On top of a tall Gothic spire,
I carry a vast, profound pain
Of true love and unfulfilled desire.
I gaze at the full moon all night,
And then down upon Earth.
A sad Grim Reaper with a scythe,
I am the Angel of Death...
עומד לבדי בגשם רועם ושוטף,
ניצב על צריח גותי נישא.
כאב רב ועמוק אותי עוטף
על אהבת אמת שלא התממשה.
אני בוהה בירח כסוף ומלא,
ועל הארץ משפיל מבטי.
קוצר קודר ועצוב עם חרמש מעולה,
מלאך המוות אני הוא וזאת מהותי...
האפילוג שלא היה (ולא יהיה?) / צחי אבנור
האפילוג שלא היה (ולא יהיה?) / צחי אבנור
זוהי אלינור איינשטיין, עלמה ישראלית יפה, חמודה, חכמה, מתוקה וטוב לב. היא אהובה על כולם בזכות מעלותיה ומידותיה הטובות. היא גאונית ובעלת דוקטורט בפיזיקה בהצטיינות יתרה. היא גם מתנדבת במגן דוד אדום והצילה חיים.
לצערה הרב ולצערם הרב של כולם, היא נרצחה בפיגוע טרור פלסטיני, בעודה צעירה ובשיא ימיה.
This is Elinor Einstein, a beautiful, cute, smart, sweet, and good-hearted Israeli lady. She is beloved by everyone for her merit and virtues. She is a genius and has a Ph.D. in physics with distinction. She also volunteers in Magen David Adom and has saved human lives.
Unfortunately, she was murdered in a Palestinian terror attack while still young and in her prime.
Illustration by Zachi Evenor איור מאת צחי אבנור
למרות כל כאב הלב והצער, מלאך המוות ממשיך לבצע את מלאכתו במסירות. כאן מלאך המוות לוקח את נשמתה של אלינור – אותה עלמה יפהפיה, טובת לב וחסודה – לגן עדן ומנסה להיות עדין ואמפתי ככל האפשר ולנחם אותה. אני לא אכחיש שנראה שהוא גם מתאהב בה. אחרי הכל, למרות שצורתו היא של שלד עוטה שחורים, יש לו לב.
Despite the broken heart and the sorrow, the Angel of Death still performs his duty faithfully. Here, the Angel of Death takes the soul of Elinor –this beautiful, good-hearted, and kind lady – into heaven. He tries to be as gentle and empathetic as he can and comfort her. I won't deny that he seems to fall in love with her. After all, he may have the form of a black-robed skeleton, but he does have a heart.
אלינור לא פחדה ממלאך המוות ולא שנאה אותו. השניים החלו לדבר והוא התחבב עליה. הוא סיפר לה את כל קורותיו, כולל ההתאהבות הנכזבת במלאכית וכיצד היא דחתה אותו בבוז. אלינור הסתכלה בעיניו הכחולות שיקדו בתכלת קפואה ואז חיבקה אותו בחיבוק עדין וחמים. הוא הרגיש חמימות נעימה שאפילו אור השמש של גן העדן לא יכלה להפיק ודמעה זלגה מעינו. ואז, בפרץ של חסד ואהבה טהורה, היא נִשקה אותו. באותו רגע זרחו שניהם באור יקרות שלא היה כמותו מאז רגע הבריאה.
אלינור נישקה את מלאך המוות באהבת אמת קדושה. הוא חיבק אותה באהבת אמת מלאת רוך. אלינור זהרה ביופי שכולו טוב ומלאך המוות הודה לאלוהים.
Elinor wasn't afraid of the Angel of Death, nor did she hate him. The two began to talk, and she grew fond of him. He told her about his history, including the failed love with the Angel Lady, and how she rejected him. Elinor looked into his blue, fiery eyes and then hugged him in a soft and warm embrace. He felt a pleasant warmth that even the sun of heaven could not produce, and tears fell from his eyes. And then, in a burst of grace and pure love, she kissed him. In that moment, they shone in sacred light, unseen ever since God created the universe.
Elinor kissed the Angel of Death with a sacred true love. He hugged her softly with true love. Elinor shone with beauty, a beauty full of goodness, and the Angel of Death was grateful to God.
השניים התאהבו והוא נישא לה כדת משה וישראל. בחתונה היא נישקה אותו שוב והם אהבו זה את זו לנצח נצחים.
The two fell in love and got married in a Jewish wedding. There, she kissed him again, and they loved each other forevermore.
וכך חיו להם מלאך המוות ואלינור הנאווה, מאוהבים זה בזה לנצח נצחים, הקוצר הקודר והיפהפיה הטובה. הם חיו בממלכתו הגותית של מלאך המוות אך הם הרבו לבקר בגן עדן, ממלכת האושר השמיימית והשלווה. אלינור אהבה לטייל שם וכאשר טיילה שם עם מלאך המוות, היא חיבקה אותו בשמחה ונישקה אותו. הם הַיָּפָה וְהַקּוֹצֵר.
And thus lived the Angel of Death and Elinor the fair, loving each other forevermore, the Grim Reaper and the good beauty. They resided in Death’s Gothic domain, but they often visited heaven, the kingdom of joy and peace. Elinor loved walking there, and when she was there with the Angel of Death, she hugged him with joy and kissed him. They are The Beauty and The Reaper.
למען הנצח / צחי אבנור
למען הנצח / צחי אבנור
Google Sites
Report abuse