Addax nasomaculatus  

The addax (Addax nasomaculatus), also known as the white antelope and the screwhorn antelope, is an antelope of the genus Addax, that lives in the Sahara desert. It was first described by Henri de Blainville in 1816. As suggested by its alternative name, this pale antelope has long, twisted horns - typically 55 to 80 cm (22 to 31 in) in females and 70 to 85 cm (28 to 33 in) in males. Males stand from 105 to 115 cm (41 to 45 in) at the shoulder, with females at 95 to 110 cm (37 to 43 in). They are sexually dimorphic, as the females are smaller than the males. The color of the coat depends on the season - in the winter, it is greyish-brown with white hindquarters and legs, and long, brown hair on the head, neck, and shoulders; in the summer, the coat turns almost completely white or sandy blonde.

The addax mainly eats grasses and leaves of any available shrubs, leguminous herbs, and bushes. These animals are well-adapted to exist in their desert habitat, as they can live without water for long periods. Addax form herds of five to 20 members, consisting of both males and females. They are led by the oldest female. Due to its slow movements, the antelope is an easy target for its predators: lions, humans, African hunting dogs, cheetahs, and leopards. Breeding season is at its peak during winter and early spring. The natural habitat of the addax is arid regions, semideserts, and sandy and stony deserts.

The addax is a critically endangered species of antelope, as classified by the IUCN. Although extremely rare in its native habitat due to unregulated hunting, it is quite common in captivity. The addax was once abundant in North Africa, native to Chad, Mauritania, and Niger. It is extinct in Algeria, Egypt, Libya, Sudan, and the Western Sahara. It has been reintroduced in Morocco and Tunisia.

דישון מקראי

דישון מקראי (שם מדעי:  Addax nasomaculatus) הוא סוג ומין יחיד של בעל חיים ממשפחת הפריים ותת-משפחת הראמים שהסתגל לחיים במדבר. הדישון נחשב לאנטילופה. כיום הדישון נתון בסכנת הכחדה חמורה.

הדישון בולט בקרניו המרשימות, המגיעות לאורך של למעלה מ-70 ס"מ (אצל הזכרים תועדו קרניים באורך של עד 110 ס"מ) ובעלות שניים עד שלושה פיתולים בממוצע. הדישון בעל חיים בגודל בינוני, אורכו נע בין 120 ל-130 ס"מ ומשקלו בין 60 ל-125 ק"ג. הזכר גדול מהנקבה. הוא מותאם ביותר לחיים בתנאי מדבר קיצוניים: אורח חייו הלילי ופרוותו הבהירה (בקיץ צבעה לבן, בחורף צבעה חום בהיר) מגינים עליו מפני קרינת השמש, פרסותיו העבות עוזרות לו ללכת על חולות, הוא ניזון ממגוון רב של צמחי מדבר ומסוגל להתקיים תקופות ארוכות ללא שתיית מים (את הנוזלים הדרושים לו הוא משיג ממזונו). הדישון הוא חיה חברתית, והוא חי בעדרים המונים בין 2 ל-20 פרטים. הרבייה נעשית במשך כל השנה וההריון נמשך כ-9 חודשים.

הדישון מוזכר בתנ"ך כאחד משבעת מיני יונקי הבר הכשרים לאכילה, אך לפי מוזיאון הטבע התנ"כי ה"דישון" התנ"כי הוא ככל הנראה הראם הלבן (Oryx leucoryx)  אך הועלתה הסברה שהוא מייצג גם את הדישון, גם את הראם הלבן וגם מינים אחרים של ראמים שהיו מצויים באזורנו. בהרבה מקומות נכתב שמקרן הדישון עשו שופרות, אך זה ככל הנראה בלבול עם שופר הקודו - שנעשה מקרן מסולסלת דומה אך תפוחה יותר של אנטילופה גדולה הנקראת קודו גמלוני. השופר התימני שמזוהה עם יהודי תימן עשוי מקרן קודו.

תפוצתו של הדישון היא ממדבר הסהרה המערבית ומאוריטניה עד מצרים וסודאן. בעבר יתכן שהתקיים גם בארץ ישראל (לפי מספר עדויות, באזור ים המלח ניתן היה למצוא את הדישון עד סוף המאה הי"ט). כיום ניתן למצוא דישונים בישראל בספארי ברמת גן (עדר של 17 פרטים), בשמורת החי-בר ביטבתה (נכון ל-2024 יש בה 2 פרטים ממין נקבה), בגן החיות התנ"כי בירושלים (נכון ל-2024 נמצאים 2 זכרים ו-2 נקבות), בגן הבוטני זואולוגי בנהריה, בחוות האנטילופות בערבה, בעמק התכלת בצפת ובפארק לכיש באשדוד. בחי-בר יטבתה ובספארי ברמת גן הוקמו גרעיני רבייה על מנת להציל את הדישון מהכחדה ולהשיבו בהדרגה לטבע.