דף הבית‏ > ‏

יזכור

חנן איתן - 6.10 בחזית הגולן
       יורם לפידות - 7.10 בחזית התעלה
       יהודה בן ארי - 10.10 בחזית הגולן
   ישראל בסטר 12.10 בחזית הגולן
                 גבריאל סער פרידמן - 15.10 בחזית הגולן
     גרשון פונק - 18.10 בחזית התעלה
     איתן להב - 21.10 בחזית רמת הגול


                                     הקיץ גווע אל הסתיו.

                                     אלפי ציפוריו נדדו כולן.

                                     שדות השלף ממתינים לחריש ויורה.                                     

                                     ראה, מהלכות שם דמויות שאין להן צל,

                                     קוראות בלא קול אליך,
                                     זכור את הפוסעים מעל הזמן. 
                                     בצו של מטה יצאו ובצו של מעלה שבו,
                                     נפקדים ונוכחים לעד.


דברים בשם המשפחות השכולות

כנף 1

ערב יום הזיכרון התשע"ד


משפחות יקרות, מפקדים וחיילים, מכובדי:

אני עומד פה היום אתכם, חושב על איתן אחי שנפל עם מטוסו בקרב על החרמון לפני 40  שנה. חושב על הקהל שעומד מולי.

עליכם. עלי. על ההורים שלי שיושבים אתנו פה היום בקהל.  חושב על היחד הזה. משפחות שכולות השותפות בגורל,

שותפות בשכול המתמשך ועליכם החיילים הצעירים והמפקדים שמכירים את המקום הזה. המקום שאיתן יצא ממנו

לטיסה האחרונה בחייו, ממנה לא שב. מקום שהיה לאיתן עוד בית, בתקופה האחרונה לחייו.

למרות שאיני מכיר את רוב הקהל כאן, משהו מחבר אותנו היום פה במיתרים בלתי נראים, אך מורגשים ונשמעים.  

הרגע הזה בו עמדנו יחד בצפירה, כמו החזקנו יחד את תיבת התהודה עליה נמתחים המיתרים.

תיבת התהודה של המקום הזה, הארץ הזאת על נופיה וחלליה. 

המיתרים המתוחים בינינו עכשיו, הם שנותנים את המשמעות לחלל הזה.

רובכם לא הכרתם את איתן, חלק גדול מהחיילים והמפקדים כאן לא נולד עדיין כשאיתן נפל ובכל זאת, 

אני מרגיש היום שהמיתרים האלו שקושרים אותנו יחד, מאפשרים את יצירת המנגינה, מנגינת המשמעות הכול כך חשובה לנו.

חושב על מנגינות רחוקות על המוסיקה  שאיתן השמיע בפטיפון שלו בחדר בקיבוץ. משהו במוסיקה וכנראה גם באיתן

עצמו משכו אליו תמיד את החבר'ה.

חושב על מיתרים אחרים, על הכינור שאיתן אהב לנגן בו והמיתרים ממשיכים לילדים שלי שכולם מכירים את איתן

בלי שפגשו אותו מעולם. כך המיתרים של המוסיקה ושל הזיכרון  מחוברים במשפחה שלי . 

כדי שהמנגינה תוכל להישמע  המיתרים חייבים להיות מחוברים בשני צדדיהם, אם אין מי האוחז בצד השני,

המיתר לא יוכל להימתח ושום מוסיקה לא תוכל להישמע.

לעיתים כשמשפחה שכולה אוחזת את הצד האחד של המיתר ואין איש האוחז בצד השני, היא מרגישה לבד באסונה. 

פה אנו מרגישים  שאנחנו לא לבד. חיל האוויר, המפקדים והחיילים בטייסת במהלך השנים  וכולכם יחד איתנו היום,

נותנים לנו  את ההרגשה שיש לנו מנגינה משותפת. רוטטת ובעלת משמעות. שמישהו זוכר איתנו את איתן 

ואת הנופלים האחרים.

המנגינה הזאת מהדהדת באדוות מתרחבות בזמן ובמרחב. אנחנו פה היום בהווה זוכרים את העבר,

את איתן ואת הנופלים האחרים שללא קשר לזמן, הכאב תמיד ממשיך לפעום ופניניו קדימה לעתיד.

להעביר את הזיכרון, את המורשת ואת המשמעות, הלאה לעתיד.

מנגינת הזיכרון הזאת מתפשטת דרכיכם הלאה לאנשים שלא הכירו את יקירינו הנופלים.

דרככם החיילים שכאן ואשר מתחלפים כל כמה שנים ודרך בני המשפחות שמתרחבות כשנולדים עוד אחיינים, נכדים

ואפילו נינים, לנופלים.

כך אנו פורטים יחד על המיתרים המחברים בינינו, יוצרים יחד  את המנגינה  המיוחדת שיש בה יחד עם הכאב,

גם הרבה כבוד, תמיכה ומשמעות. 

                                                                                       ירון לינדמן