איך מבקשים כוחות הקרקע סיוע ואיך מקבלים ?! (אל"מ נוי, מפקד החטיבה הצפונית בקו התעלה)

צורת תקיפה בה הטייס אינו רואה את המטרה ולפיכך, גם אם אין אויב ביעד, יטיל. בנוסף היא בלתי מדויקת בעליל.

האמצעי העיקרי במערך הנ"מ הישראלי היה ההוק, שהיה הטיל הטוב במערב, אך היה מצוי בכמויות קטנות. עם זאת, הצליח מערך הנ"מ הישראלי להפיל כ-60 מטוסים של מדינות ערב במהלך המלחמה.‏

 

מלחמת ששת הימים והשפעתה על מוכנות צה"ל למלחמה הבאה

ההתקדמות המואצת בהצטיידות חיל האוויר בציוד אמריקאי, באה לידי ביטוי ברכש מטוסי תקיפה מסוג סקייהוק. אל הסקייהוקים נוספו בספטמבר 1969 (בשיאה של מלחמת ההתשה) מטוסי הפנטום העוצמתיים יותר, ונכנסו מיד עם הגעתם לטייסת 201, שאנשיה כבר למדו להפעילם בארה"ב. הציוד האמריקאי החדיש הוכיח את עצמו כבר במהלך מלחמת ההתשה, למשל במסגרת מבצעי "פריחה" לתקיפות העומק במצרים בין ינואר לאפריל 1970.

הגעת הנ"מ הסובייטי וסיום מלחמת ההתשה

החל מאפריל 1970 החלו המאמצים לקידום הסוללות מזרחה לקו המים, המאמצים נמשכו עד הפסקת האש וסיום המלחמה ב-7/8/1970. המאבק לקידום סוללות הנ"מ לתעלה עלה למצרים ביוקר, ההערכה היא כי בסביבות 10,000 פועלים, יועצים וחיילים, נהרגו בחודשי המבצע. עם זאת המהלך המצרי בוצע בהצלחה, כאשר בימים הראשוניים לאחר הפסקת האש במלחמת ההתשה ניצבו סוללות הטילים והתותחים המצריות על קו המים. כאשר המערך השלם שולט לכל אורכה של התעלה.

המהלך המצרי האחרון בבניית האמ"ט, התרחש מספר ימים לאחר החתימה על יוזמת רוג'רס השנייה, במסגרתו הפרו המצרים את הפסקת האש, וקידמו את סוללות הטילים אל קרבת התעלה. בכך השיגו המצרים עליונות אווירית גם 20 ק"מ ממזרח לתעלה, בתוך חצי האי סיני שהיה בשליטת ישראל. יוזמת רוג'רס נפלה בשל מהלך זה כיוון שישראל לא הייתה מסוגלת לעבור בשתיקה על ההפרה המצרית ולהמשיך בתהליך המדיני.

תפנית נוספת בעליונות האווירית בין ישראל למדינות ערב התרחשה באמצע שנת 1973, כאשר הצטיידו המצרים והסורים בטיל נ"מ סובייטי מסוג חדש, טיל הSA-6. טיל זה היה הפיתוח האחרון של הסובייטים, הוא היה מונחה מכ"ם ויועד לטווחים בינוניים של עד 20 ק"מ מגובה נמוך לבינוני. יתרון נוסף שלו על הטילים הוותיקים יותר, היה שהמשגר נבנה על רכב זחלי נייד שאיפשר פריסה מהירה וכן דילוג מהיר יותר של הסוללות ממקום למקום (אלמנט חשוב לכוחות שרוצים להתחמק ממתקפה). בנוסף, היות שטיל זה היה חדיש ביותר, לא היו ברשות ארצות הברית וישראל, אמצעי נגד יעילים כנגדו.

חידוש נוסף בו הצטיידו יחידות החי"ר של מצרים וסוריה היה טיל כתף מונחה חום חדיש מסוג SA-7 "סטרלה", כאשר מטרת טילים מסוג זה להגן על כוחות הקרקע המתקדמים בשטח מפני תקיפה אווירית של מטוסי חיל האוויר.

שינוי יעד ההכרעה 

במלחמת ששת הימים כאשר המטוס היה הכלי המאיים ביותר, פנו מטוסי חיל האוויר להשמדת שדות התעופה ומטוסיהן של מדינות ערב. השנים שחלפו הוכיחו שמגמה זו התחלפה. מחד מיגנו המצרים והסורים את מטוסייהם בדירים תת קרקעיים - דת"קים ומאידך, טילי קרקע אוויר - טק"א, ייצרו מטריית הגנה על כוחות הקרקע שבקו החזית. אי לכך היה על קובעי האסטרטגיה בחיל האוויר הישראלי, לערוך שינויים במחשבתם ולהתאים את עצמם לאיום החדש. מתארי תקיפה חדשים נבנו  ונולדו תוכניות פעולה להשמדת סוללות הטק"א והנ"מ.

על אף השינויים בתורת הלחימה, ועל אף ההבנה בצה"ל, לפיה הטק"א והנ"מ הערבי הפכו לחוד החנית בכול הקשור להגנה אווירית שהכרעתם חייבת לבוא טרם השתתפות ח"א בקרב היבשה, לא היה בכך בכדי למנוע משהב"ט והרמטכ"ל, להורות על תפנית גורלית. תפנית שיכול שהייתה נבלמת ע"י מח"א, אך לא נבלמה.

חיל האוויר לא זכה באותן 48 שעות בהן היה אמור להשמיד מערכי טק"א ונ"מ, מכיוון שנקרא להשתתף בבלימה ובלחימה היבשתית, מוקדם הרבה יותר ממה שתכנן צה"ל, טרם המלחמה.

ארסנל החימוש ערב מלחמת יום הכיפורים

עד מלחמת יום הכיפורים, היו מרבית מטוסי חיל האוויר מתוצרת צרפתית כמו מטוסי הווטור, המיסטר או מיראז' 3. אולם האמברגו הצרפתי שאסר על מכירת נשק לישראל לאחר תקיפותיה במלחמת ששת הימים, הביא לכך שהשוק הישראלי חיפש ספקית נשק חדשה. ארצות הברית של 1967 שהייתה תחת ממשלו של לינדון ג'ונסון, הגם שהייתה אוהדת לישראל, גם לא התנגדה לעשות עסקים במיליונים רבים של דולרים. אט אט נרקמו עסקאות נשק בין ארצות הברית לישראל ובהן הוחלט להתחיל למכור לישראל שריון וכלי טיס. דוגמאות לכלים השונים יכולות להיות למשל – טנקי הפטון M-48 החדישים או תותחי ה- M-109. אולם עיקר עסקאות הנשק, או לפחות מירב הסכום שלהן עסק בכלי טיס – מטוסי קרב, מטוסי תובלה ומסוקים:

חשוב לציין כי לישראל לא היו מסוקי תקיפה במלחמת יום הכיפורים, בעיקר כיוון שתורת הלחימה הזו הייתה עדיין בחיתוליה. מסוקי חיל האוויר עסקו בתובלה של לוחמים, פצועים, ציוד ומפקדים וכמעט לא שימשו ככוח לוחם כפי שהיום משמשים מרבית מסוקי החיל

ערב המלחמה

כשירות

6/10 - מכה מקדימה או תגובה

זריחת השמש - 0538 שקיעה - 1720  

זריחת ירח - 1352  שקיעה - 0050 מתמלא 70%

המחשבה האסטרטגית בה מחזיק צה"ל שאסור לו להיות מופתע. לפיך צריך תמיד להיות מוכנים לקרב כשזה ממשמש ובהזדמנות הראשונה להעביר את המלחמה לשטח האויב. זאת מפני ששטחה של ישראל קטן ועלולה להיות פגיעה ליישובים ולאזרחים (לאחר מלחמת ששת הימים נפגעה במידת מה מוכנות זו כיוון ששטחי המדינה גדלו ופחתה הדריכות על הגבולות). בעקבות זאת הגו בחיל האוויר אופציות שונות אותן צריך לנקוט כדי להשיג יתרון במקרה של עימות קרב ובא, עם מדינות ערב. מכה מקדימה אמורה להיות מתקפה אווירית מאסיבית, על מערך טילי קרקע אוויר שבקו החזית.

אם ח"א עומד מיום אתמול בכוננות ל"דוגמן 5", מדוע מח"א מסכם עם הרמטכ"ל, על תקיפת שדות תעופה ורק אח"כ "דוגמן" ?

מדוע תקיפת שדות תעופה קודמת לתקיפת טק"א ? (שלא לדבר על השאלה, מדוע תקיפת ש"ת בכלל ?)

בתשובה לשאלה, מי קודם למי, תקיפת טק"א לתקיפת ש"ת, או להיפך:

בהתאמה לתפיסתו שתקיפת ש"ת תחילה, מספר מח"א על התכנון ל - 7.10:

כלומר שדעת מח"א היא שתקיפת ש"ת קודמת לתקיפת טק"א (וזה מה שבוצע במטס המקדים ל"תגר").

חיזוק לכך שמח"א מתכנן תקיפת ש"ת לפני תקיפת טק"א, היא העדות מהפגישת רמטכ"ל עם שהב"ט (6/10). פגישה שממנה גם יש רישום (של הרל"ש):

עולה בברור שמח"א קבע עם הרמטכ"ל את סדר המטסים שלעיל, אף שיום קודם העמיד את ח"א בכוננות ל"דוגמן 5".

מתוך ספרו של טייס ח"א, ד"ר (אל"מ) שמואל גורדון, "שלושים שעות באוקטובר:

כלומר שעניין מז"א עולה ומשמש כמסביר לש"ת קודם לטק"א רק מאוחר יותר ונראה כסיפור שלאחר מעשה שהרי החלופה הנאותה לתקיפת טק"א ברמה"ג, היא תקיפת טק"א בתעלה, אלא אם תקיפת ש"ת עומדת אצל מח"א בקדימות ראשונה, כפי שכבר סיכם עם הרמטכ"ל ב - 0500.

מכאן יובן שכאשר אין אישור לתקיפה מקדימה ונוכח הערכה מופרזת באשר ליכולתם של חילות האוויר של האויב, צריך לכאורה הרבה יותר כוח יירוט והגנה אווירית מהמוקצה למשימה זו על פי פקודת "הגנה אווירית".

רמטכ"ל

מדהים שכל "הקונספציה" מבוססת על העדר כושר תקיפת עומק והנה לפתע פתאום החשש המשותף לרמטכ"ל ומח"א הינו, תקיפות עומק "על תל אביב וחיפה..." ?!

מאחר שלא ניתן האישור לתקיפה מקדימה

מח"א

לכאורה ניתן להבין מהעדות שלעיל שמח"א הורה לח"א האוויר לעבור לכוננות לפי פקודת הגנה אווירית ופקודת "שריטה" (תקיפת כוחות קרקע צולחים וחוצים בנוכחות טק"א ונ"מ) ולא היא.

הפקודות לא ניתנו ומעלות ארבע תמיהות:

1. מדוע הפקודות לא ניתנו ?

2. פקודת הגנה אווירית התבססה על 70 מטוסים בטייסות המיראז'/שחק וה"נשר". מדוע אומר מח"א בעדותו "שמטוסים קורנס, שחק ונשר שתוכננו למגננה יוחלקו" ?

3. מדוע הורה מח"א להחליק את כל מטוסי הקורנס מחימוש התקיפה (כאשר מחד יש לו את מטוסי המיראז' וה"נשר" ומאידך הוא זקוק למטוסי הקורנס לתקיפות חתף בנוכחות טק"א, על הכוחות הצולחים והפורצים) ?

4. מדוע כאשר הרמטכ"ל מבקש תקיפה מקבילה לתקיפה המצרית והסורית על ש"ת, עונה מח"א שאין לו מטוסים כי הקורנסים הוחלקו ? מדוע אינו מציע/ מודיע שיצא לתקיפה מקבילה בקו, לפי פקודת "שריטה", עם מטוסי העייט וסער שלא הוחלקו ?

רמטכ"ל

והרי לרשותו עומדות  5 טייסות עייט וטייסת סער אחת, לתקיפת כוחות האויב הצולחים בתעלה ופורצים ברמה"ג.

רמטכ"ל

בסופו של דבר מבצע ח"א 197 גיחות תקיפה בתעלה. כולן קלע לילה, (על פי פקודת "שריטה").

ברמה"ג מבצע ח"א 26 גיחות קלע וחתף. כולן בשעות האור.

לו עמד ח"א בכוננות "שריטה" מבעוד מועד, היה בידו לבצע מספר גיחות כפול מזה שבוצע, עם טייסות העיט והסער לבדן. חלקן ביום וחלקן בלילה.

ומה לגבי יום המחר (7/10) ?

רמטכ"ל

לפי עדותו של מח"א, גם לו נודע באותה שעה על המצב ברמה"ג. היה זה הרגע להציע, גריעת שתי טייסות הסקייהוק

של רמת דוד ממבצע "תגר", לסיוע לכוחות הקרקע ברמה"ג.

מערך הקרב במלחמה

סיוע אווירי בשעות הראשונות של הלחימה ב-6 באוקטובר

• חוסר מוכנות של חיל האוויר עם פרוץ האש – לאחר שראש הממשלה מסרבת לאשר את המכה המקדימה על חילות האוויר וסוללות הנ"מ של מצרים וסוריה, נוצר מצב בו החימוש של מטוסי הפאנטום, אינו מתאים למשימת עצירת חיילות האוויר של האויב שעתידים לפלוש לתחום האווירי הישראלי בעוד מספר שעות. בני פלד מחליט בסביבות השעה 12:30 להחליף את החימוש של המטוסים (פאנטומים - קורנסים), לחימוש המתאים ליירוט. התהליך אמור היה להסתיים טרם שעה 15:00. הוא הזמן שלהערכת מח"א, תפרוץ המלחמה. אך המלחמה פרצה בשעה 14:00 כאשר מרבית מטוסי הקורנס עדיין בתהליכי החלפת החימוש.
• מאחר שמח"א לא הורה על כוננות לפקודת הגנה אווירית, לא הורה על כוננות לפקודת "שריטה" ומרבית מטוסי הקורנס בהליכי החלקה מחימוש תקיפה, רגע שפרצה המלחמה הוזנקו מטוסים להגנה מכל הבא ליד, בלא הבנת מערכת השליטה, לאן !? במקביל, לא ידעה מערכת השליטה איך ולאן להפנות מטוסים שהוזנקו לתקיפה. 
• עם זאת גיחות אחדות השיגו יעדיהן ותרמו לכישלון חלקי של ההתקפה המצרית בסיני. בקרב האוויר של שארם א-שייח הופלו 7 מטוסי מיג על ידי 2 פנטומים. במרדף של פנטומים ומטוסי נשר (מיראז') באזור אבו רודס אחרי מסוקי קומנדו מצריים מסוג מי-8, הופלו על ידי חיל האוויר כ-20 מסוקים על 750 יושביהם.
• סוללות הנ"מ ברמת הגולן ובגבול הצפון – דקות מספר לפני תחילת ההרעשה הסורית ברמת הגולן, זיהה בקר ביחידת הבקרה הצפונית כי 8 מטוסים סוריים חודרים למרחב האווירי של ישראל בדרכם לישראל. המטוסים הסוריים הגיחו מצפון מגבול לבנון וסוללת הוק שישבה על הגבול קיבלה אישור ירי מהבקר שיגרה 2 טילים. מטוס אחד נפל ושני נפגע וכל היתר הפנו עורף וחזרו לסוריה מבלי לבצע את ההפצצה. המתקפה יועדה לחבל ביחידת הבקרה הצפונית שעל הר מירון ולכן היא הגיעה מצפון ולא ממזרח, בכך נודעה החשיבות של סיכול המתקפה על ידי סוללת הטילים שאלמלא היא, יכול להיות שיחידת הבקרה הייתה הופכת ל"עיוורת" לשעות רבות.

מבצעים להשמדת סוללות הטילים - "תגר" ו"דוגמן"

איום הטק"א והנ"מ  היה לאתגר עבור חיל האוויר. חיל האוויר הבין כבר במלחמת ההתשה כי עליונות אווירית תושג אם ישמיד  מערכי טק"א ונ"מ מעל שדה המערכה, בחזיתות הסורית והמצרית. התפיסה בחיל האוויר גורסת כי במידה ויצליח חיל האוויר במשימתו זו, יוכל לאחר מכן לסייע לכוחות היבשה ביעילות ובמחיר נמוך.

חיל האוויר הכין תוכניות מגירה לפגיעה במערכי הטק"א המצרים והסורים. לפקודת המבצע עבור החזית המצרית קראו "תגר" ולסורית "דוגמן". לפי תוכניות אלו, ייצא חיל האוויר במטסים גדולים לאחת החזיתות ולאחר השמדת רוב סוללות הטילים, יעבור לחזית האחרת. בפועל, ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים ולמרות מוכנותו הגבוהה מאד של חיל האוויר לביצוע משימות אלו, נכפו עליו שינויים שגררו כישלון.  

"תגר"

אם מח"א מקבל הוראה ב - 0300 "עזוב מצרים.....את כל הכוח שלך לעצירת הסורים ברמת הגולן", מדוע ח"א ממריא         ב - 0630 למטס ההכנה ל"תגר" ?

נראה הדבר שבעדותו בפני וועדת אגרנט, שבש מח"א את הזמנים. דווחים על המצב הקשה ברמה"ג הגיעו למטכ"ל 

ב - 0300. בשעה 0415 מציע מח"א הפניית טייסת סקייהוק אחת לרמה"ג, החל מאור ראשון.

שהב"ט הגיע לפיקוד צפון בשעה 0600 ושיחתו עם מח"א התקיימה ב -0642. בעקבותיה אישר הרמטכ"ל את ביטול "תגר" ומעבר ח"א ללחימה בצפון.

ב - 0657 יצאה הפקודה ממטה ח"א על ביטול "תגר" ומעבר ל"דוגמן 5". שעת ה - "ש" - 1130.

הרמטכ"ל מעיד שנתן הפקודה ב - 0800, אך כנראה שטעה בעדותו.

מבחנו של מפקד הינו בקבלת ההחלטה הנכונה ברגע הקריטי ולחלופין, להימנע מהחלטה שגויה ברגע שכזה.

מח"א אינו עומד בלחץ ולא מעמיד את הרמטכ"ל על משמעות המעבר מ"תגר" ל"דוגמן". לחלופין, הוא עצמו אינו מבין את משמעותה החמורה של החלטה זו.

הרמטכ"ל

חוץ ממטוסי התקיפה, אין שימוש בכל כוחות העזר שלעיל, עת שיוצאים ל"דוגמן". הם בתעלה והעברתם צפונה בלתי אפשרית בלוח הזמנים הקצר שבין ביטול "תגר" לשעת ה"ש" של "דוגמן".

מנין לרמטכ"ל ההבנה והידיעה שזהו ההליך הנדרש לביצוע נאות ובעל סיכויים סבירים ? ממח"א !

אם מח"א יודע שסיכויי ההצלחה של "דוגמן 5" קלושים כנגד מחיר גבוה מובטח ויודע גם שהיקף כוח התקיפה שלרשותו גדול מיכולת הכנסת כוחות לסיוע ברמה"ג, מדוע אינו מעלה בפני שהב"ט ורמטכ"ל את האפשרות להמשיך ב"תגר" ובמקביל להקצות שתי טייסות הסקייהוק של רמת דוד לסיוע בבלימה ברמה"ג ?

בכך, פקודת "תגר" שהייתה אמורה להתבצע במספר מטסים (כל מטס מעל מאה גיחות) הספיקה רק לבצע את מתקפת ההכנה נגד תותחי נ"מ וש"ת מצריים ולכן לא הושמדה ולו סוללת טק"א אחת (משום שלא נתקפו).

"דוגמן"

מבצע דוגמן - "דוגמן 5", נועד להשמיד את סוללות הטילים הסוריות, זאת כדי לאפשר לחיל האוויר לתת סיוע התקפי לחילות היבשה שהתקשו בעצירת השטף של צבא היבשה הסורי ברמת הגולן. המצב הקשה של חטיבה 188 בדרום הרמה ושל הכוחות המידלדלים גם בצפונה, לא אפשרו אורך נשימה לחיל האוויר ואילצו אותו לשינוי כיוון ממצרים לסוריה, תוך שעתיים מרגע נחיתת מטס ההכנה ל"תגר".

כפי שצוין לא נערכו גיחות צילום ברמת הגולן מה-5 לחודש ולא הייתה אינדיקציה עכשווית על מיקומן של סוללות טילי הנ"מ. חלק מהסוללות הסוריות היו נייחות, אך תותחי הנ"מ שליוו את כוחות הקרקע וסוללות הSA-6 היו ניידים ואלו זזו מהמקומות שהיו בהם יומיים קודם (למרות שזזו רק בין ה-6 ל-7 באוקטובר, כך שהיה צריך לצלם ביום ראשון בבוקר כדי לזהות את התזוזה).

מטוסי החיל המריאו למטס הראשון לאחר עיון חפוז בפקודת המבצע ומפות הניווט וכמובן ללא תצאו"ת מעודכנות. ללא כוחות העזר - מטוסי ל"א וכאשר הנתיבים עוברים ממש מעל הכוחות הסוריים הפורצים לגולן. בדרך אל היעד הופלו כבר 2 פנטומים ו - 4 בתקיפה. לעומת זאת הושמדה רק סוללה אחת מתוך 25 סוללות ועוד אחת נפגעה. 2 אנשי צוות אוויר נהרגו (קיבלו על כך את עיטור המופת) ו-9 נפלו בשבי הסורי.

ידין

מתקפה בטרם עת וניהול מערכה כושל, עליו אחראים הרמטכ"ל, אלוף פיקוד דרום ופקד אוגדה 162.

מתקפת הנגד בפיקוד צפון - 8 לחודש

רמטכ"ל

מפצח 22" 

הכרסום השיטתי והעקבי בסוללות הנ"מ לאחר כישלון התוכניות הגדולות

למרות כישלון "דוגמן" וביטול "תגר", המשיך חיל האוויר באופן שיטתי לפגוע במערכי הנ"מ של מצרים וסוריה עד לסוף המלחמה. היו תקיפות בחלק הצפוני של התעלה באזור פורט סעיד, באזור קנטרה, במובלעת הסורית, באזור הצליחה הישראלית ועוד. בסה"כ לאורך כל הלחמה הושמדו על ידי חיל האוויר 52 סוללות טק"א בשתי החזיתות ועוד 12 על ידי כוחות הקרקע המתקדמים. בסה"כ אבדו 17 ממטוסי חיל האוויר במלחמה נגד הטק"א, מתוכם 6 במבצע "דוגמן" ו-6 במבצע "מפצח 22" לתקיפת סוללות הטילים בגזרת קנטרה, ב-18 באוקטובר.

פעילות חיל האוויר בחזית הדרום

יעפי קלע לתקיפת הגשרים בתעלה

יומה הראשון של מלחמת יוה"כ שהחל באמצעו, היה קצר ולא איפשר גיחות מרובות למטוסי חיל האוויר. בנוסף, העדר הוראה להפעלת פקודת "שריטה", הביאה לכך שלא נעשה כמעט דבר להתמודד עם הצליחה במצרים והפריצה בסוריה, בשעות הראשונות של המלחמה.

מהיום השני למלחמה ועד לשלביה המתקדמים, בהם צה"ל כבר אחז בראש גשר בגדה המערבית של תעלת סואץ, ניהל חיל האוויר רצף של מתקפות להשמדת גשרי העברת הכוחות, שהצבא המצרי בנה. זאת כדי למנוע מעבר נוסף של טנקים, חיילים, רק"מ וציוד נוספים, שהיו אמורים לחזק את ראשי הגשר בגדה המזרחית.

מכיוון שכל האזור של תעלת סואץ הוגדר כאמ"ט, לא יכלו מטוסי החיל לתקוף את הגשרים ביעף מסוג חתף. יעף החתף היה צורה התקיפה המדויקת ביותר באותו בזמן, אך ביצועו היה הופך את מטוס התקיפה לפגיע, בפני טילי ופגזי הנ"מ המצריים. אי לכך, היו טייסי חיל האוויר צריכים לבצע יעפים מסוג קלע לעבר הגשרים. בטכניקה זו המטוס התוקף מתקרב בגובה נמוך, למרחק של כמה קילומטרים מהמטרה, כאשר בנקודה ידועה מראש הוא נוסק, ומשליך את הפצצות שממשיכות לעוף בצורה בליסטית לעבר המטרה. לאחר השלכת הפצצות המטוס פונה חזרה לבסיסו, ונמנע מעימות עם כוחות הנ"מ המחכים לו. שיטה זו מוגדרת כפחות מדויקת, אך לא הייתה ברירה לטייסי חיל האוויר כיוון שטקטיקה אחרת הייתה עלולה לעלות באבידות גדולות הרבה יותר. תקיפות רבות ביעף קלע בוצעו כבר בליל ה -  6/10 על נקודות שהוגדרו עבור ח"א, כנקודות הגישור והצליחה בתעלה.

סיוע לכוחות הקרקע בדרום לפני צליחת התעלה

כאמור חיל האוויר היה מוגבל מאוד בכול הקשור לפעילות בחזית הדרום עקב הלחץ הגדול בחזית הצפון וכמו גם בשל ריבוי סוללות הטילים ויחידות הנ"מ בגזרת התעלה. אי לכך חיל האוויר פעל בצורה מצומצמת יחסית ביומיים הראשונים לקרבות. האסטרטגיה קבעה כי למרות רצונה העז של ישראל לשמור על כל קו התעלה בידיים ישראליות, סיני הוא מרחב ריק גדול, בו יוכל חיל האוויר להשמיד כל כוח שיתקדם אל מעבר למטריית טילי הנ"מ. בחזית הצפונית לא היה מרחב ומרווח, אלא רמה צרה שגם בה היו יישובים והייתה חשיבות עליונה להסטת כובד משקלו של חיל האוויר לאזור זה.

תקיפות עומק במצרים במהלך המלחמה

פעילות חיל האוויר בחזית הסורית

סיוע בבלימת הכוחות הסוריים ובמתקפת הנגד ברמת הגולן 06-11 באוקטובר

רמת הגולן חולקה ל-3 גזרות על ידי הכוחות התוקפים והצלחתם הייתה שונה מגזרה לגזרה. בגזרת חושנייה בדרום רמת גולן, עליה הגנה חטיבה 188, פרצו כוחות השריון הסורים כבר בליל ה-6 באוקטובר ולמחרת התקדמו במרכז עד מחנה נפח ובדרום עד רמת מגשימים.

חיל האוויר ביצע בסה"כ 32 גיחות ביום המלחמה הראשון, גם בשל קוצרו של היום וגם בשל מצב הכוננות השגוי - העדר כוננות לפקודת "שריטה".

ביום המחרת ה -7 באוקטובר, השתתף חיל האוויר בצורה מאסיבית ביותר וסייע להחזיק את הקו בדרום רמת הגולן.

באמצע היום כוחות סוריים נצפו על גדרות מחנה נפח במרכז הרמה ורק בואם של כוחות מחטיבות המילואים 679 ו-179 בלם אותם.

באותה העת, חיל האוויר החל את מבצע "תגר" בדרום. לאחר מטס ההכנה הופנה לביצוע "דוגמן 5" בחזית הסורית והחל מצהרי אותו יום, עבר לסיוע ותקיפת כוחות קרקע.

ב-8 באוקטובר היו אמורות להתחולל לפי החלטת המטה הכללי, שתי מתקפות הנגד הגדולות של צה"ל ב-2 החזיתות.

חיל האוויר סייע בשתי החזיתות בהיקף גיחות גדול.  מעל 100 גיחות נעשו באותו היום על הכוחות הסוריים שהתחילו לסגת לאחור עקב הלחץ הכבד של חיל האוויר וחטיבות שריון הסדיר והמילואים.

תקיפת בניין המטכ"ל הסורי

לאחר שהסורים שיגרו טילים סובייטים מסוג פרוג לעבר בסיס חיל האוויר ברמת דוד ומגדל עמק ובעקבות כישלון מבצע "דוגמן 5" יומיים קודם לכן, אשרה הממשלה ביצוע תקיפות בסוריה בעלות אופי חמור יותר מאשר פגיעה סטנדרטית בשדות התעופה ומתקנים צבאיים. בצהריים של יום שלישי ה-9 באוקטובר המריאו שתי רביעיות מטוסי קורנס, לעבר דמשק כאשר מטרותיהן היא בניין המטכ"ל הסורי ובניין מפקדת חיל האוויר הסורי.

תקיפות במובלעת הסורית

עד 10 בחודש נהדפו הסורים מרמת הגולן ובימים שלאחר מכן הגדילו אוגדותיהם של דן לנר ורפאל איתן את שטח ההיאחזות הישראלי מעבר לקו הסגול שכונה "המובלעת".

חילוץ, קישור ותובלה במלחמה

פעילות מסוקי חיל האוויר

ברשות חיל האוויר בשנות השבעים המוקדמות לא היו מסוקי קרב, לכן לא פעלו מסוקי החיל כציידי טנקים, כפי שהם מזוהים כל כך היום, אלא בעיקר במשימות של תובלה. משימות מסוקי חיל האוויר במלחמה נחלקו ל-5 תפקידים עיקריים:

חילוץ והצלה – התפקיד החשוב ביותר בו עסקו מסוקי חיל האוויר במלחמה וזה שידיהם היו מלאות בו עד תום. במלחמת יום הכיפורים עקב המרחק של החזיתות (בעיקר חזית סיני), הייתה נדרשת אפשרות להוביל פצועים באופן המהיר ביותר לבתי החולים במרכז הארץ כדי להציל את חייהם. המסוקים היוו את עמוד השדרה העיקרי של משימות אלה יחד עם מטוסי ההרקולס. במסוק האנפה נכנסו עד 4 אלונקות וביסעור 18. בנוסף המסוקים לא עסקו רק בחילוץ נפגעים אלא גם בחילוץ של חיילים ממקומות בעייתיים אליהם נקלעו, בהם היה חשש לנפילתם בשבי על ידי אויב או גרוע מכך. במהלך המלחמה הוסקו לבתי החולים 2995 פצועים על ידי מסוקי חיל האוויר ורבים מהם חייבים את חייהם למערך המוטס של חיל האוויר.

הסקה מבצעית של כוחות חי"ר – במהלך מלחמת יוה"כ התרחשו לא מעט מבצעים מוסקים בעורף האויב שללא המסוקים לא הייתה אפשרות לבצעם. המפורסם מכולם היה מבצע "קינוח" לכיבוש החרמון, בו הונחתו 300 צנחנים בחרמון הסורי. אך מבצעים שונים נערכו לכל אורך המלחמה ביניהם הנחתת כוח תותחנים בג'בל עתקה מערבית לתעלת סואץ או הנחתת כוח צנחנים בקטייפה 250 ק"מ בעומק סוריה.

תובלת ציוד – עוד אלמנט חשוב במלחמה בחזיתות מרוחקות, מסוקי חיל האוויר יכלו להצניח אספקה לכוחות הנלחמים, הובילו דו"חות מודיעין וצילומי אוויר ושימשו כשרות "דואר מהיר" מהחזיתות למפקדות.

לוחמה אלקטרונית – בדומה לתפקידם של מטוסי הסטרטוקרוזר, שימשו גם חלק ממסוקי החיל בפעולות שיבוש מכ"ם של האויב, פעולות אלו נועדו לסייע לתקיפות חיל האוויר על ידי שיתוק או פגיעה במכשירי הגילוי של הכוחות הנגדיים.

הובלת מפקדים – גם תפקיד זה העסיק את המערך המוטס, היות שהמלחמה הייתה מלחמת פתע פעלו המסוקים שעות נוספו כדי להביא את חוליות הפיקוד לחזיתות עוד ב-6 באוקטובר. בנוסף, המלחמה שאיימה בתחילתה מאוד על ישראל גרמה לכך שבכירים רבים רצו להגיע לחזיתות ולהתרשם ממהלך הקרבות, שהיו מקור עניין עצום עבור אנשי צבא ותיקים.

פעילות הטייסות הקלות

טייסת המסוקים הקלים

לחיל האוויר הייתה טייסת מסוקים קלים בנוסף לטייסת המטוסים הקלים, טייסת זו הורכבה מ-18 מסוקים, 10 מסוקי אלואט צרפתיים ו-8 מסוקי בל 206. מסוקים אלה ביצעו במהלך המלחמה כ-650 גיחות, בהן עסקו בעיקר בהובלת כוחות ודו"חות מודיעין, אך גם פעלו בפינוי פצועים ומשימות אחרות.

טייסת "כנף"

חיל האוויר הישראלי סבל ערב מלחמת יום הכיפורים ממחסור במטוסי סיור קלים. עקב כך עם פרוץ הקרבות נחכרה על ידי צה"ל טייסת אזרחית קלה שכללה 11 מטוסים. מטוסים אלו העבירו במשך המלחמה אח"מים ומפקדים מחזית לחזית וכמו חן העבירו דו"חות מודיעין מהמפקדות לחזיתות.

המטוסים הגיעו לחיל האוויר מחברת כנף, המטוסים שעשרה מהם היו מסוג איילנדר ואחד צ'ייפטין, הוטסו בעיקר על ידי טייסים יוצאים חיל האוויר שרובם גויסו למילואים במלחמה. למרות המחסור בכוח האדם הצליחה הטייסת להפעיל את מטוסיה והשתלטה במהלך המלחמה על כ-70 אחוזים מטיסות הטייסות הקלות. הסיבה לנתח השוק הגדול לו זכו המטוסים האזרחיים הייתה נעוצה בכך שהם היו גדולים יותר ממטוסי הטייסת הקלה של חיל האוויר ויכלו לשאת יותר מטען.

המטוסים הצטרפו לכוחות חיל האוויר כבר ב-6 באוקטובר והשתחררו ממנה בתחילת פברואר, לאחר 4 חודשים. המטוסים שבשלושת הימים הראשונים למלחמה לא פעלו מחשש לפגיעה בהם, טסו שעות רבות ותרמו לחיזוק כוחו של חיל האוויר בטיסות הפנים והקישור. לאחר המלחמה אף צורפו שני מטוסים מסוג איילנדר לשירות בטייסת הקלה של חיל האוויר.

מטוסים ללא טייס

בחיל האוויר פעלה החל מ-1970 טייסת שהפעילה מטוסים ללא טייס. מטוסי אלו בשונה מאלה המופעלים היום, פעלו באמצעות האצה רקטית ולא היו מתוחכמים כל כך. המל"טים שימשו כמטוסי צילום ולא פחות חשוב כפיתיונות למשיכת טילי נ"מ. היות שמפעיל הנ"מ (בנשק נ"מ מונחה מכ"ם) יושב בקרון בקרה ואינו רואה את המטוס אלא רק את חתימת המכ"ם שלו, יכול הפיתיון הטס בפרופיל טיסה של מטוס קרב למשוך טילים וכך להוריד מיכולת הסוללות לשגר טילים על מטוסים מאוישים.

הנ"מ במלחמה

מערך הנ"מ השתייך מאז קום המדינה לחיל התותחנים, זאת משום שהיה מורכב מיחידות של תותחי נ"מ בלבד. סוללות טילי ההוק שנקלטו מארה"ב ב-1965, דרשו הפעלה קרובה יותר לחיל האוויר ולתורות הלחימה שלו, זאת מפני שיכולותיהם יכלו להוות סיכון גם למטוסים ישראליים, אם לא התבצע תיאום מושלם בין המערכות. אי לכך, בעיצומה של מלחמת ההתשה, בה מטוסי חיל האוויר הישראלי הופיעו באופן תדיר על מסכי המכ"ם של מפעילי ההוק, עברו סוללות ההוק ושאר יחידות תותחני הנ"מ תחת פיקוד חיל האוויר.

הגם שישראל דגלה בעיקר בהפעלתם של מטוסי קרב כאמצעי לבלימת והשמדת כלי הטיס של האויב, היא לא זנחה לגמרי את כוחות הנ"מ שלה. בתקופה בה הייתה צריכה ישראל להתמודד עם הגנה על הגבולות הארוכים שלה ביותר מאז ומעולם, נדרשו כוחות הנ"מ להגן על מתקנים חשובים, במידה וכלי טיס עוינים היו מתקרבים ומטוסי חיל האוויר לא הספיקו להגיע לאזור.

מבחינת תורת הפעלת הכוחות, מערך הנ"מ היה הכוח השולי של חיל האוויר הישראלי. הוא לא נועד לתת מענה ראשוני לכול מתקפה, אלא רק לתרחישים מצומצמים ונקודתיים. זאת מפני שישראל לא פרסה בדומה למדינות ערב את כוחות הנ"מ של לכול אורך החזיתות, אלא רק סביב מתקנים חשובים כמו שדות תעופה, תחנות התראה, או בסיסים שונים.

סוגי האמל"ח ומקומם באסטרטגיה ההגנתית

טילי ק"א סוללות טילי ההוק, המילה האחרונה בשוק ההגנה האווירית, היו גאוות מערך הנ"מ הישראלי. המערכות החדישות נועדו מחד להתריע על התקדמות מטוסי אויב, ומאידך לנטרל את מטוסיו באמצעות שיגור טילים מונחי מכ"ם מתקדמים ומהירים לעבר כלי הטיס.

תותחי נ"מ יחידות תותחי הנ"מ שהוצבו במקומו רגישים (כגון מתקני נפט, התראה, מודיעין ובסיסים) נועדו להפיל כלי טיס שכבר חדרו לשטח ישראל, ובדר"כ גם ביצעו את מתקפתם. מבחינה זו נקראו התותחים "נשק מעניש", כלומר כזה שאמור לפגוע במטוס שכבר הפציץ.

באוקטובר 1973 ישראל החזיקה אמנם רק ב-7 סוללות הוק, אך הוחזקו לא מעט תותחי נ"מ באזורים אסטרטגיים בסיני וברמת הגולן. התותחים הגנו בעיקר על מתקנים שונים שהיו מרוחקים ממרכז הארץ וקרובים לחזיתות כגון: בסיסי חיל האוויר ברפידים, אופיר (בשארם א-שייח) ורמת דוד, כמו גם על מתקנים אסטרטגיים לדוגמת בתי הזיקוק באבו רודס. הם הגנו גם על מוצבי פיקוד כמו "דבלה" (אום-חשיבה)או הר כנען, ומתחמים אוגדתיים כמו "טסה", "בלוזה" ו"נפח".

כוחות הנ"מ נחלו הצלחה גדולה במהלך המלחמה והפילו 177 כלי טיס בימי המלחמה, את רובם המכריע באמצעות תותחים.

לקחים ומסקנות

מחדלים מרכזיים

הטעויות והמחדלים שאפפו את פעילות החיל, העיקו על טייסי החיל ומפקדיו ואף פגעו במורל ובפעילות לכל אורך המערכה. שמואל גורדון בספרו "30 שעות באוקטובר", כותב על התמודדותו של חיל האוויר ביומיים הראשונים של המלחמה ומתייחס בהרחבה למחדלים שבוצעו בשעות הראשונות שהביאו לטענתו לכך שחיל האוויר הישראלי לא יכל להביא לידי ביטוי את עוצמתו בצורה מלאה:

• שינוי המשימה בבוקרו של ה-6 באוקטובר – מפקד חיל האוויר בני פלד, העלה את החיל לכוננות עליונה כבר ביום שישי. מטוסים חומשו ותודלקו כדי לבצע מכה מקדימה על האויב הסורי במידה ויעלה הצורך, על פי פקודת "דוגמן 5" שיועדה לפגוע במערך הטק"א והנ"מ שמול רמת הגולן. בבוקר ה - 6/10 שונה היעד לתקיפת שדות תעופה. זאת כדי למנוע  תקיפת כוחותינו ע"י ח"א של האויב, כחלק ממהלך הפתיחה שלו. לצורך מתאר זה היו אמורים מירב מטוסי החיל התוקפים להתחמש בפצצות. בצהריים של יום הכיפורים, כאשר הבין מח"א כי מכה מקדימה לא תתאפשר מבחינה מדינית, לא הורה על כוננות לפי פקודת הגנה אווירית וכוננות לסיוע בקו בנוכחות טק"א, לפי פקודת "שריטה". כנגד זאת, הורה  להחליק את הקורנסים מפצצות ולהכינם למשימות הגנה אווירית.  ברגע תחילת המלחמה, קורנסים רבים נמצאו במצב ביניים ובלתי כשירים להמראה.
• העדר הוראה מפורשת וברורה לעבור לכוננות על פי פקודת הגנה אווירית ו"שריטה", יצרה מצב בו מערכת השליטה מזניקה מטוסים ואילו מערכת הבקרה אינה יודעת להיכן עליה לשלוח אותם.
• ביטול "תגר" ומעבר ל"דוגמן" – דרישתו של שהב"ט להעביר את הכוח לרמה"ג, לא חייבה ביטול "תגר". כל שצריך היה זה, להקצות את שתי טייסות הסקיהוק של רמת דוד לסיוע ברמה"ג ולהמשיך בביצוע "תגר" עם שאר הכוח (והיה בו די לביצוע המשימה).
• נטישת מדיניות ריכוז כוח ליעד הכרעה שמשמעותה הייתה, אי ביצוע תקיפת טק"א במבצע נוסח "דוגמן" ו"תגר", (עד ה - 18/10).
• העדר מדיניות שימור הכוח שמשמעותה הייתה, תקיפת כוחות הקרקע של האויב, באמ"ט.

לקחים ושיפורים מרכזיים

תחקור ושיפור - אחד הדברים בו מצטיין חיל האוויר במיוחד הוא תחקור ופענוח של ליקויים שהתרחשו. עקב כך נעשו לאחר המלחמה מאמצים גדולים כדי להבין את הטעויות שנעשו, ולמנוע את הישנותן בעתיד.בחיל האוויר התמקדו רבות ברענון ועדכון תורות הלחימה. זאת מפני שהובהר במהלך המלחמה, כי תוכניות מרובעות וקשיחות נוטות להישבר, וכי צריך לתכנן בצורה גמישה יותר אם כי לא גמישה מדי.

יצירת נוהלים ברורים - חיל האוויר פנה להבהיר את שיטת הפעלתו בפני מקבלי ההחלטות ובפני שאר זרועות צה"ל ומפקדיו. הרצון היה למנוע מצב עתידי בו יטולטל הכוח האווירי מזירה לזירה, או ממתאר אחד לאחר, כפי שקרה שימים הראשונים ללחימה (נוהל שהיה מקובל גם לפני 1973 - אך לא קוים בשל המצב הקשה בחזיתות).

עליית חשיבות מערך ההגנ"א של האויב - גם לפני המלחמה הכירו טייסי החיל את איום הנ"מ. בחיל האוויר ידעו כי תקיפת שדות תעופה עבר זמנה כאמצעי להכרעת המלחמה וידעו כי יעד ההכרעה הינו מערך הטק"א והנ"מ. הטקטיקות החדשות והאמל"ח שפותח לתקיפות טילים, באו לידי ביטוי בהצלחה במלחמת לבנון, בעת חיסול סוללות הטילים הסוריות בבקעת הלבנון במבצע "ערצב 19" בראשית המלחמה.

חיל האוויר ביצע במהלך המלחמה למעלה מ-11,000 גיחות במשימות של תקיפה, יירוט, תובלה, חילוץ ועוד. השאלה המפורסמת "היכן היה חיל האוויר", שנשאלה לאחר המלחמה על ידי מפקדים בכירים מזרוע היבשה, הוכחה כלא רלוונטית, כאשר הובן שחיל האוויר הופתע לחלוטין בדיוק כמו שאר כוחות צה"ל. כאשר כמו שאר כוחות צה"ל הצליח גם חיל האוויר לצמוח מן ההפתעה האסטרטגית, ומהמבוכה שאחזה בו, אל הישגים כבירים בדרום ובצפון.

אמר, עשה ובזכות התשתית שייצר,הוכרע הוכרע, הטק"א הסורי במלחמת לבנון.

אבידות חיל האוויר במלחמה

53 אנשי צוות אוויר של החיל נהרגו ויחד עם אנשי הקרקע (ממערך הנ"מ ומתומכי הלחימה) נפלו במהלך המלחמה 91 חיילים, 44 נפלו בשבי ו-53 חולצו על ידי כוחות הקרקע והמסוקים. עד היום מוגדרים מספר מאנשי צוותות האוויר שנפלו במלחמה כחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע, דבר המעיד על הסיכון הנוסף בפעילות מאחורי קווי האויב.

ראו גם

• מלחמת יום הכיפורים