מכתב קטן
ב-1 במרץ 1974 הגיעו לראשונה אנשי הצלב האדום אל הכלא כשמטרת הביקור הייתה דיווח על מצב הפצועים והודעה קצרה של כל אחד על מצבו. הגלויה הראשונה הייתה למעשה ההודעה הרשמית על קיומם של השבויים.
כשהודיעו לנו שיהיה ביקור של הצלב האדום חששנו שיכנסו אלינו אנשי מודיעין סוריים מחופשים. ברגע שהם נכנסו ראינו שהם מ"הדנמרק" עם עיינים כחולות בלונדינים עם אף סולד, משחזר גבי גרזון, אז סרן במילואים מטייסת "העמק", "הבנו מיד שהם משלחת של הצלב האדום. הם קילחו אותנו, הביאו לנו מדים, מיטות למזרונים ואמרו שיעבירו רשימת שמות לישראל שעד אז לא ידעה מה מצב השבויים. הביאו לנו גלויות והיו חבר'ה שמיד התחילו לכתוב את מגילת רות ואז אמרו לנו לכתוב רק מצב פיזי, שם, מספר אישי ומען
בביקור השני של הצלב האדום, ב-23 במרץ, כבר הותר לכתוב מכתב אך עדיין מוגבל באורכו כאשר ההנחיות היו לכתוב מעט ובאותיות גדולות. את אותם רגעים תיעד צביקה ביומן שכתב במהלך שהייתו בשבי (היומן הוברח לארץ ברגלו התותבת של הטייס נוח הרץ עם חזרת השבויים).
אל החדר מתפרץ השומר ‘אבו פיג'מה' עם חיוך מאוזן לאוזן. הוא מביא לנו טפסים של הצלב האדום. לא ידוע לנו אם זה עתיד להגיע למשפחה אך כותבים בכל זאת מכתב ראשון. יש שבע שורות ובכל שורה אפשר לדחוס בערך 13 מילים, בסך הכל כ-100 מילים במכתב שצריך לתאר את חיינו ומצבנו כאן. כותבים שמרגישים טוב ועושים חיים, כדי להרגיע את הדואגים בבית
אות חיים
ב - 13 באוקטובר 1973, המריא זוג מטוסי עייט מטייסת 109 באור ראשון, לתקיפת קלע ברמת הגולן.
המוביל שלמה מילוא על מטוס מצויד במערכת נווט והפצצה מתקדמת תע"ל קריסטל ומספר 2 גבי גרזון על מטוס דו מושבי.
היעד, כוח עיראקי שצץ משום מקום, התגלה בתצפית עין של אור אחרון ערב קודם לכן על ידי קמ"ן אוגדה 210 והפתיע אותה מהאגף הדרומי, צפונית מעט לכפר עקרבה. כ - 20 ק"מ מזרחית לעין זיוון.
ביציאה מיעף הקלע ראה המוביל את מטוסו של מספר 2 מתפרק באוויר ומצנח, אך לא ידע לומר אם מצנח טייס היה זה או מצנח מעצור.
התקשרתי טלפנית לשוש, אשתו של גבי וסיפרתי לה את שידענו. מקווים שנטש אך לא בטוחים בזה.
כמה ימים לאחר שוך הקרבות והלחימה, קיבלתי הודעה ממטה חיל האוויר ששעונו של גבי נמצא ע"י חייל ששוטט במוצב נטוש בקרבת הכפר עקרבה.
שיערתי שגבי יזם שחרור השעון ושמיטתו בתקווה שימצא על ידי מי מכוחותינו ויעביר אות חיים, אשר למרבית הפלא צלח את המלחמה ואכן הגיע ליעדו.
שאלתי אם יש חיילים סורים שבויים מאותו האזור. לאחר בדיקה השיבו שאכן יש רופא סורי שבוי בכלא מגידו.
ביקשתי אישור להיפגש עמו ואישרו. נסעתי לכלא מגידו ופגשתי אדם שפוף כפי שהייתי אני, לו אני במקומו.
שאלתי אותו לתפקידו וענה שדוקטור.
שאלתי היכן נפל בשבי וציין מקום שבקרבת הכפר עקרבה.
האם ראה באותו המקום תקיפת מטוסים ומטוס שנפגע ? ענה שראה.
האם היה טייס שנטש ? ענה שראה טייס שנטש.
האם בהגיעו לקרקע היה חי או מת ? ענה שחי ונתפס על ידי חיילים.
האם ראה אותו מקרוב ? ענה שכן.
האם גבוה או נמוך ? ענה שגבוה.
האם שמן או רזה ? ענה שרזה.
האם שערו שחור ? ענה שצהוב.
ומה עשו בו שאלתי. ענה שנלקח בג'יפ אך אינו יודע לאן.
נסעתי למעין צבי וסיפרתי לשוש על העדות שקיבלתי.
עברו כמה חודשים ללא מידע, עד שיום אחד שלחה העיתונאית תמר גולן שישבה בפריז באותה העת, סרט ובו ראיון עם גבי בשביו ועל מיטת חוליו.
כאשר גבי חזר הוא היה קצר רגל ולימים אותר באות המופת על הדרך בה עמד מול מעניו בשבי ואף חזר לטוס בטייסת
חזרה ל"לוחמים מספרים"