יצחק דוד

על הטייסת במלחמה

 את הפיקוד על טייסת העמק קיבלתי כחודש לפני המלחמה. אף שלא שרתי בעבר בטייסת זו, היא הייתה מוכרת לי כטייסת שכנה לאלו ששרתי בהן בעבר ברמת דוד וכן כטייסת אחות לטייסות עייט אחרות, בהן שרתי. חיל האוויר של שנת 73 היה קטן דיו כדי שאכיר באופן אישי את הטייסים הוותיקים של הטייסת ועם חלקם אף שרתי בטייסות אחרות 

 המלחמה פרצה כאילו לפתע, אך לא בהפתעה מוחלטת עבורנו ברמת דוד

.ביום שישי  15/10 התקיימו טיסות אימונים כרגיל. מפקד הכנף – זוריק, יצא בדחיפות למטה.  נמסר לנו מפקדי הטיסות, כי יש מתיחות גבוהה ועל כן נתכנס כשיחזור

זימנו טייסי מילואים מישובי הסביבה ככל שיכולנו והעברנו את הבוקר באימונים.   בצהרים כונסה קבוצת פקודות של הכנף. מפקד הכנף זוריק דווח על התחממות בתעלה וברמה. הוגברה הכוננות לרמה ג'.חזרתי לטייסת, כינסתי הטייסים ודווחתי מה ששמעתי. הוצאנו פקודות המבצע ועברנו עליהן לוודא שמוכנות בידנו כהלכה. חימשנו מטוסים על פי הוראות המטה ל"דוגמן" - תקיפת טק"א ברמה"ג. זימנו אנשי מילואים לחזק את הגף הטכני ולבסוף שחררנו את טייסי המילואים שביתם קרוב, עם הוראה להתייצב באור ראשון. לעת בוקר שונתה פקודת הכוננות לתקיפת שדות תעופה בסוריה. שוב קבוצת פקודות ומשפט המפתח של זוריק היה - נגמרו לנו ההתרעות. את הבוקר של שבת 6/10 העברנו בכוננות לתקיפה כמכה מקדימה. כשזו בוטלה, עברנו להמתנה ורענון פקודות מבצע אחרות. כאשר לקחנו פסק זמן לארוחת צהריים, פרצה המלחמה. מרגע שנשמעה הצפירה החלו העניינים להתגלגל שלא כהלכה. מטוסים הוזנקו להגנת הבסיס כשעליהם חימוש כבד לתקיפה ואנחנו עמם. רביעייה בהובלתי להגנת הכנף. מבנים נוספים הוזנקו לרמת הגולן. מבנה ראשון נשלח לתקוף בקוניטרה. כניסה בגובה 16,000 רגל.  הבור מסרב לבקשת הטייסת להוריד אותו . נמוך. איבדנו מיד טייס ראשון, את חנן איתן. בלילה בוצעו יעפי קלע בתעלה 

ביום המחרת, יום ראשון 7/10, נראה היה שמטה ח"א התעשת. יוצאים למטס ההכנה שלקראת תקיפת סוללות טילי קרקע אויר במצרים.  אני מוביל שמיניה לתקיפת ש"ת שוברה חיט ומכ"מ, במערב הדלתא. חוזר מהמשימה ומוצא שמבצעים תפנית. במקום להמשיך כמתוכנן נגד מצרים, עוברים לבצע את המטס השני כנגד סוללות הטילים בסוריה ללא איתור מטרות מקדים. ללא מטוסי ל"א. ללא מטס הכנה. עם נתיבים העוברים מעל הכוחות הסוריים שפרצו לרמה"ג. קורנסים ואנחנו עמם. התקיפה נכשלת. במקביל, אנחנו נשלחים לתקיפת כוחות קרקע סוריים המצויים כבר ברמת הגולן. מוביל את  יעקב הניימן ומקבל מטרה באוויר – צומת חושנייה. אין לי מושג היכן זה, אבל הניימן בא ומושיעני. הוא הרי תושב נוב. אנחנו תוקפים ברקטות ותותחים את הרכבים שבצומת ומהגבעות שממערב, אש נ"מ. כוחותינו אני חושב, הם אלו שיורים וטועה. הסורים כבר שם 

מרגע זה ועד ל – 18/10 המלחמה מנוהלת כאילו מהסוף להתחלה, אנחנו תוקפים כוחות יבשה בלב אזורים מוגני טילים ונ"מ. נאלצים  לבחור בין טיסה בגובה רב שאז הטק"א מאיים ובין טיסה בגובה נמוך שאז אש חיילי האויב וטילי הכתף שלו מאיימים. רק ב - 18.10 אנו מבצעים תקיפת טיילי קרקע אויר בגזרתה הצפונית של התעלה. המחיר כבד מאד. בממוצע כל יום נפגע מטוס, כל יומיים מאבדים מטוס וכל שלושה – טייס.  טייסי הטייסת מודעים לכשל המטה בניהול המלחמה ועם זאת הם יוצאים שוב ושוב אל החזית. לתקוף, לתקוף ולתקוף. כמפקד הטייסת אני ניצב בפני משימה שלא היכרתיה עד כה, לקיים ולחזק את רוח הלחימה שבלב הטייסים. משענתי הנה הטייסים הוותיקים. "סוסי המלחמה" של ששת הימים ומלחמת ההתשה. אלו שכבר פגשו טילים ונ"מ ויכלו להם. מדי יום אנו מקיימים שלושה תדריכים ושלושה תחקירים. מי שנמצא על הקרקע ובטייסת, משתתף.  אנו דנים בטקטיקות טיסה שיש בהן כדי להקטין סיכונים בלא שתפחת היכולת לבצע המשימה. שיפור כושר תמרון המטוס ע"י פצצות בתלייה ישירה. ללא נושאי פצצות וללא מכלי דלק חיצוניים.  זוג צופה וזוג נכנס לתקיפה ואחר כך מתחלפים.  אחרי יציאה מתקיפה יש לבצע "מספריים" כדי לקיים תמרון ו"לנקות זנב" בן הזוג.  חישובי נתיב אחרון ע"י ה – 00  ומסירה למוביל המבנה באוויר.  פיתוח אמצעי הגנה בשיתוף עם רפא"ל. שיטות הטיסה חשובות, אך חשוב מזה הנה מעורבות הטייסים בקביעת דרך הביצוע.  אם אין בידיהם לנהל את המלחמה בנתיבה הנכון, לפחות הם שולטים על דרך לחימת המבנה והטסת המטוס ומתאימים אותם למצב לחימה שלא נחזה קודם לכן. זה משרה בטחון שניתן לטוס טוב ונכון יותר ובכך להפחית האבדות.  זה מקנה תחושה שכאילו גורלך נתון בידיך.  עם זאת, מטוסים נפגעים וטייסים יוצאים ואינם שבים. אך הוותיקים אינם בין אלו. שועלי הקרבות שורדים לאורך כל הדרך, כמעט. כשנפל איריק, זו הייתה מהלומה אחרת. איש אינו חסין מפני המלחמה.  גם לא ותיק שבוותיקים כמו איריק. גם לא מנוסה שכמוהו. גם לא אמיץ כאיריק וגם לא בעל רוח לחימה שכמוהו. כל אלו נפרצו פתאום באחת. אם איריק נפל, מי לא !?  היה זה יום שלא ישכח. לרגע הקרקע היציבה בזכות הוותיקים ואיריק בכללם, רועדת ומאימת להיסדק. בתחקיר של אותו יום שררה מועקה שלא כרגיל, ועם זאת שבו הוותיקים והוכיחו עצמם. שמרו על קור הרוח ומשכו קדימה.  המטרה שניתנה למבנה בעודו באוויר, הייתה מרוחקת ובעומק שטח האויב וזאת על אף הבנה שבעל פה שהתקיימה בין מפקד רמת דוד  ובין חפ"ק ח"א בפיקוד צפון, להימנע ממטרות שכאלו. צרכי המלחמה היו כבדים.  כוחותינו נמצאו בקרב תקיפה בעומק הרמה הסורית ושוועו לסיוע אוויר.  הכרנו בכך. הבנו זאת וידענו שעל אף המחיר הכבד שאנו משלמים יום יום, נשוב ונצא, נשוב ונתקוף 

שבעה טייסים אבדו לנו בטייסת העמק, במלחמה זו. כל אחד מהם יחיד ומיוחד, אך גם אינו שונה מאלו שיצאו לתקיפה וחזרו בשלום

ככול צוותי האוויר של ח"א, לחמנו מהרגע הראשון שבו פרצה המלחמה ועד הרגע שהסתיימה

נחבלנו אך לא כרענו. היינו מוכנים לשוב ולצאת, אם רק יידרש

תקיפת ש"ת שוברה חיט - 7.10

תקיפת מכ"מ זאבאדאני - 8.10

יש אלוהים !

שלמה  יחזקאלי – מומו היה  ב – 1973 קצין מודיעין בפיקוד צפון. דור עשירי בארץ. דובר ערבית רהוטה. תחום אחריותו חקירת שבויים וקשר עם משתפי פעולה וסוכנים שמעבר לגבול.

ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ביקש אחד מסוכניו להיפגש עמו וקבעו על גדר מוצב החרמון. מומו יצא אליו בחשכה, תוך שהוא עובר מעל תעלה שדרך קבע היה מונח עליה לוח עץ כגשר, אבל הפעם הוא לא היה ומומו כשל לתוך התעלה כשהוא נוקע קשות את רגלו. חרף זאת נחלץ ופגש את הסוכן שהעביר לידיו התרעות המעידות בפרוש על מלחמה קרבה. לאחר המפגש העביר דו"ח, אך גם זה לא שכנע את ראמ"ן הנעול בקונספציה.

רגלו של מומו התנפחה ובבית החולים בצפת גבסו את רגלו מכף רגל ועד המפסעה וציוו עליו אשפוז. רגע שפרצה המלחמה, קיבל מומו דוח על נפילת טייסים רוסים בידינו. הוא אילץ את הרופא המטפל לנסר את הגבס וכך כשרגלו "נעולה", הוא יצא למערכה מהכסא האחורי של רכב ה"סוסיתא", אשר כסאו הקדמי הוסר.

מאחר שלא ידע רוסית, ירד לכביש העולה לראש פינה ואשר היה עמוס בשיירות רכבים צבאיים, לקח מגפון וקרא אל הרכבים העוברים וביקש דובר רוסית. עבר זמן ומאחד מהרכבים יצא איש רב מידות, עטור זקן כבד ולבוש כחרדי לכל דבר ועניין. היה זה זלמן סטבלר. מחסידי הרבי מלובביץ ודובר רוסית מלידה.

כאשר פגשו את הטייסים התברר שהללו סורים "עלויים" הם ודיברו רוסית אותה ידעו מלימודי הטיס ברוסיה, כדי שיחשבו לרוסים ובכך ינצלו חייהם, "שהרי היהודים טורפים ערבים לתאבון".

אף שהתיתר הצורך בדובר הרוסית ומכיוון שכבר "ניתלש" מיחידתו ואולי בכ"ז יפלו גם רוסים לידינו, נשאר זלמן עם מומו.

ביום השני למלחמה הגיע הידיעה שקונטרה נכבשה ע"י הסורים. בעיר שכנו משרדי המודיעין ובתוכם גם משרדו של מומו ובתוכו כספת עם רשימת כל הסוכנים. מומו ידע שאם יפלו לידי הסורים, אבדה הרשת ואבדו חייהם של הסוכנים, לפיכך הכין עצמו לצאת לקוניטרה. זלמן ביקש לצאת עמו אך מומו סרב. מכיוון שכך עמד זלמן על כך שטרם יציאתו יניח מומו תפילין והוא עצמו יישאר במקומו עד חזרתו של מומו וכל העת יתפלל ויקרא פרקי תהילים. למותר לציין שמומו היה חילוני לכל דבר ועניין ובכ"ז קיבל עליו והניח התפילין.

הכבישים היו העמוסים בכוחות צבא. כל עת שהייתה הפגזה הם הונחו לפנות את הכביש.  מומו ניצל רגעים אלו ופרץ קדימה והוביל את נהגו אל קוניטרה אפופת העשן ואש, הישר למשרד ששכן בכיכר וסביבה חנויות ריקות מאז "מלחמת ששת הימים", סגורות בתריסי ברזל. על פי הנחייתו של מומו, הנהג פרץ אחת מהן והכניס את הרכב לתוך החנות בהלוך אחורי ולאחר מכן הגיף את התריס. מומו עצמו דילג על רגל אחת אל משרדו, שלף משם את רשימות הסוכנים והטמין אותה על חזהו מתחת לחולצתו. את המשרד העלה באש.

רגע שיצא מהמשרד, נשמעו קולות ירי ושני טנקים סורים פרצו לכיכר, יורקים אש לכל עבר. מומו זיהה מעביר מים קטן והשניים נדחקו לתוכו. הנהג שסבל מקלסטרופוביה פרץ לצאת ומומו הממם אותו בכת הנשק שבידו. מבחוץ נשמעו קולות חיילים והיה ברור שמחפשים אחריהם. מומו ידע שאם יפלו בידי הסורים והרשימות עמו, לא יעמוד לו כוחו בעינויים ועלול להסגיר את כולם, לפיכך הוציא רימון, שלף את הנצרה והצמיד אותו לחזה. אם יימצאו ע"י רודפיהם, ישחרר את ידית הרמון להתפוצץ.

לפתע נשמע פיצוץ עז עד מאד ורעד אדיר כמעט ממש מעל ראשיהם שאיים להחריב את המכסה ואחריו קול נהמת מנועי מטוסים מתרחקים. מיד לאחריו שקט מוחלט. מומו הציץ ממחבואו אל הכיכר וראה שאחד הטנקים נפגע ועולה באש, השני נסוג והחיילים הסורים "התאדו". הכיכר הייתה ריקה ועל כן נטרל את הרימון, נחלץ ממעביר המים ומשך אחריו את הנהג ההמום. לפתע השתחררה רגלו "הנעולה" של מומו והוא כאילה רץ אל החנות, פתח את התריס, משך את הנהג אל תוך הרכב נקוב הרסיסים ויצא מיד בנסיעה מערבה, עד שהגיע למקום שממנו יצא שעתיים קודם לכן. זלמן היה שם. נטוע במקום שנפרדו, עטוף בטלית וכל כולו בתפילות ופרקי תהילים. 

ב - 7.10.73 בשעה 1639 המריא מבסיס חיל האויר רמת דוד, זוג מטוסי עייט מטייסת 109 לתקיפת מטרה שנמסרה להם בעודם בטייסת, "ריכוז טנקים דרומית מזרחית לקונטרה". המטוסים טסו בגובה נמוך מאד מעל רמת הגולן' מדרום מערב לצפון מזרח, אל מקום המטרה שנקבעה להם מראש. המוביל שמטוסו היה מצויד במערכת נווט והפצצה מדויקת, טס קדימה ומספר שניים במרחק של כחמש מאות מטר מאחור. מעט לפני קוניטרה משך המוביל בחריפות כלפי מעלה, טיפס לגובה 8000 רגל מעל פני רמת הגולן, גלגל את המטוס שמאלה והוריד אף האף אל עבר המטרה. מספר שניים עקב אחרי המוביל ובצע את אותו הנתיב והתמרון. כל אחד בתורו שיחרר חמש פצצות, נחלץ מהצלילה בגובה נמוך  ופנה בחדות שמאלה לכוון דרום מערב. תקיפת "חתף" בלשון חיל האויר. בדרכם הביתה הצטרף מספר שניים למוביל ושניהם נחתו בשלום בבסיס רמת דוד בשעה 1727. מספר שניים העיד שבזמן התקיפה, הייתה העיר קוניטרה מכוסה בעשן ועת שהמוביל משך כלפי מעלה, החלה אש נ"מ עזה וכן נורו מספר טילי כתף נגד מטוסים, אף לא אחד משני המטוסים נפגע מהם.

על פי שלמה יחזקאלי, מיקום המשרד בקוניטרה ואילו מיקום המטרה שקבל המבנה התוקף הנה "ריכוז טנקים דרומית מזרחית לקונטרה". עולה מכך שלכאורה התקיפה בוצעה במיקום אחר מזה שקיבלו בפ"מ. במקום ריכוז טנקים בדרום מזרח קוניטרה, טנקים בעיר עצמה, זאת חרף העובדה שמטוס המוביל היה מצויד במערכת נווט מדויקת מאד. האיך ? "לאלוהים פתרונים". 

מדוע התקבלו תפילותיו של זלמן סטבלר ? כי יצאו מלב שלם שלא היה תלוי בדבר !

את צרוף הדברים חשף רס"ן (מיל) עו"ד יעקב – קובי סגל. המבנה התוקף אותר בסיועו של סא"ל מוטי חבקוק, רע"נ היסטוריה בח"א. המוביל היה מפקד הטייסת דוד יצחק ומספר שניים אהרון נוי.

פגישה מרגשת של קובי, נוי ודוד, התקיימה בביתו של מומו ומשפחתו בגדרה  ב – 11.9.2019

סיפור האירוע כפי המופיע בספרו של מומו "אש בלב" שיצא לאור כמה שנים קודם, הוא שהניע את קובי סגל לאתר את הטייסים השותפים שלא מדעת. 

עוצמת האירוע והשפעתו על מומו הייתה חזקה כדי כך שאף כי הספר הנו סדרת אירועים שמומו חווה והשתתף בהם ומסופרים בסדר כרונולוגי, סיפור זה מופיע פעמיים. פעם בראשית הספר ופעם שניה על פי מקומו הכרונולוגי.

"סירוב פקודה"

באחד מלילות המלחמה, עת שישראל גבעול נשאר בטייסת כמנהל לחימה והלוחמים ישנים, הוא קרא לי לטייסת בשעת בוקר מוקדמת ודיווח לי על פקודה שירדה ממטה ח"א ולפיה יצא מטוס בודד על נתיב נמוך במרכז הגולן מזרחה לתוך השטח המוחזק בידי הצבא הסורי ובצע יעף קלע של גוף הטעייה מיוחד לדבר. הנחייתי אותו להמשיך בתכנון ויצרתי קשר עם המתכנן במטה. הבהרתי לו שלהערכתי זו גיחת התראבדות. הוא לא קיבל דעתי ועלכן המשכנו בתכנון. אני אהיה המבצע.

כעבור זמן קצר נקראתי אל אל מפקד הכנף יעקב אגסי אשר הוער משנתו ע"י טלפון מהמטה. לדבריו עקב סירוב פקודה. הסברתי לו במה המדובר ומה דעתי על סיכויי הביצוע וסיכויי שרידות הטייס. הוא שאל מי יהיה הטייס ועניתי שאני אבצע את המשימה. הוא שאל מדוע אתה הוא מבצע המשימה ועניתי שאני בעל הסיכויים הגבוהים מכל לוחמי הטייסת לבצע אותה בהצלחה. שאל אותי מדוע אני חושב כך ועניתי לו שמשום שאני מפקד הטייסת. שלח אותי חזרה לטייסת. כעבור זמן קצר התקבלה הודעת ביטול המשימה.

אחיך נפל

ב - 17 לחודש בבוקר ולאחר שיחזרתי מטיסת תקיפה, התבקשתי לבוא למשרדו של מפקד הכנף, יעקב אגסי. נכנסתי והצעדתי. אמר לי שב. ישבתי ואז המשיך ואמר, אחיך נפל. שאלתי, מי מהם (כי היינו שלושה במלחמה). ענה לי הצעיר והמשיך מיד, צא לבקר את הוריך. עניתי לו שלא אצא. עד כה אבדו לי חמישה טייסים ולא יצאתי לבקר אף לא אחת המשפחות. לא אצא לבקר את הורי. ענה לי, זו פקודה. קמתי, הצעדתי ויצאתי. עברתי בטייסת. דווחתי לסגני דני לניס והנחיתי אותו לשבץ אותי לטיסה כאשר אחזור. נסעתי לבית השיטה ופגשתי את הורי הבוכיים. נחמתי ככול שיכולתי ולאחר שעה יצאתי חזרה לרמת דוד. בכל הדרך לא הרפתה ממני המחשבה, מי שעוצר לטפל בפצועים, מכשיל את ההתקפה. אחר הצהרים הובלתי רביעיה לתקיפה בחזית התעלה.

חזרה ל"לוחמים מספרים"