מלחמה בהחלטה של אדם אחד ושלום בשניים

15.6.1967 - החלטת ממשלת ישראל מס' 561

ההצעה הועברה באמצעות ארה"ב למצרים ונענתה בהחלטות ועידת חרטום 1.9.1967

לא לשלום עם ישראל

לא להכרה בישראל

לא לעריכת משא ומתן עם ישראל

התעקשות על זכויותיהם של הפלסטינים בארצם

מלחמת ההתשה

ירי מצרי על כוחותינו שלאורך התעלה, החל כבר בקיץ 1967

תקריות האש הלכו וגברו עד כדי טיבוע אח"י אילת, ב-21 באוקטובר 1967

בתגובה לצעד זה החריב צה"ל, במבצע אבוקה, את בתי הזיקוק בעיר סואץ

ב-8 בספטמבר 1968 פתחו המצרים בהפגזה ארטילרית לאורך התעלה, ובה נהרגו 10 חיילי צה"ל

ב-26 באוקטובר פתחו המצרים בהפגזה נוספת שלוותה בפשיטות קומנדו, והסבו לצה"ל 15 הרוגים. בתגובה ערך צה"ל, ב-31 באוקטובר, את "מבצע הלם", שבו פשטו כוחות צנחנים, מוטסים במסוקי "סופר פרלון", על שלושה יעדים בעומק מצרים (כ-350 קילומטר). פשיטה זו הביאה לרגיעה בחזית התעלה

בעקבות ההפגזות בנתה ישראל לאורך תעלת סואץ את קו המעוזים ("קו בר-לב"), שבו 32 מוצבים מבוצרים, עמידים בפני התקפות ארטילריה. בקו שני, "ציר החת"ם" ממזרח לקו התעלה, נבנו עוד כ-10 מוצבים

ב-23 ביולי 1970 נענתה מצרים בחיוב להצעת ארצות הברית להפסיק את האש, אך בפועל המשיכה בהפגזותיה. כאקורד סיום ללחימה נערכו ב-30 ביולי 1970 מבצע "רימון 20" – קרב אוויר באזור התעלה שבו הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי חמישה מטוסי קרב שטייסיהם רוסים וב-3 באוגוסט 1970 מבצע "שיער 265" לתקיפת סוללות טילים מצריות וסובייטיות.

ב-7 באוגוסט 1970 נענתה ישראל בחיוב להצעת ארצות הברית להפסיק את האש, והפסקת האש נכנסה לתוקף למחרת.

שליחות גונאר יארינג

בנובמבר 1967, בסמוך לאחר מלחמת ששת הימים קיבלה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות את החלטה 242, אשר התוותה את הפתרון הראוי, לדעת המועצה, לסכסוך הישראלי ערבי. שניים מארבעת סעיפי ההחלטה, עסקו במינויו של שליח מיוחד למזרח התיכון, וזו לשונם

3. מועצת הביטחון מבקשת מן המזכיר הכללי למנות נציג מיוחד אשר יפעל במזרח התיכון ויקים ויחזיק שם קשרים עם המדינות המעורבות, על מנת לקדם הסכמים ולסייע למאמצים להשיג הסדר שלום מקובל בהתאם להחלטות והעקרונות המנויים בהחלטה זו

. מועצת הביטחון מבקשת מן המזכיר הכללי לדווח על התקדמות מאמצי הנציג המיוחד בהקדם האפשרי

המזכיר הכללי של האומות המאוחדות, או תאנט מינה את יארינג, אשר המשיך לשמש במקביל כשגריר שבדיה במוסקבה, לתפקיד השליח המיוחד

יארינג החל במסע דילוגים בין בירות מדינות ערב וירושלים, כן קיים דיונים עם נציגי המדינות המעורבות בסכסוך בניו יורק ובאירופה. מסעותיו של יארינג נמשכו במהלך שנת 1967 עד לאמצע 1968. על אף שהתקבל בברכה, וישראל אף הודיעה כי כמחווה תאפשר פינוי אוניות זרות שנתקעו בתעלת סואץ לאחר מלחמת ששת הימים, לא הייתה כל תוצאה מעשית לשיחות

השוני בפרשנות בנוגע להחלטה 242 בין מדינות ערב אשר דרשו נסיגה מלאה מכל השטחים תמורת הסכם אי לוחמה. משמע, חזרה למצב שקדם למלחמת ששת ובין ישראל אשר פרשה את ההחלטה כמחייבת נסיגה מ"שטחים" תמורת הסכם שלום, גרם לכך שיארינג לא הצליח לגרום למשא ומתן ישיר בין הצדדים

תכנית רוג'רס

תכנית רוג'רס הוא שמן של שלוש תוכניות שלום בין ישראל למצרים וירדן שהציע מזכיר המדינה האמריקאי ויליאם רוג'רס בשנים 1969 - 1971

בספטמבר 1968, כאשר התחדשה הלחימה בין ישראל למצרים עם פרוץ מלחמת ההתשה, מינה נשיאה החדש של ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, את מזכיר המדינה ויליאם רוג'רס להיות מתווך בסכסוך הישראלי-ערבי מטעמו

ב-9 בדצמבר 1969 הציע רוג'רס את תוכנית השלום הראשונה שלו, לפיה תיסוג ישראל לגבול הבינלאומי עם מצרים ויובטח חופש השיט לכלי שיט ישראלים בתעלת סואץ. מעמדן של רצועת עזה ושארם א-שייח' יקבע במשא ומתן בין המדינות, וירושלים תישאר מאוחדת, אך תנוהל על ידי נציגי שלוש העדות הדתיות. הצעה זו נדחתה הן על ידי מצרים, שראתה בה ויתור גדול מדי לטובת ישראל, והן על ידי ישראל, שלא מצאה בה ערובות לביטחונה, קריאה למשא ומתן ישיר, או הבטחה לריבונות ישראלית בירושלים

לאחר כישלון התוכנית הראשונה, הניח רוג'רס ביוני 1970 תוכנית שנייה על שולחנותיהם של הצדדים. הייתה זו תוכנית למשא ומתן בין ישראל ומצרים בחסות שליח האו"ם השבדי גונאר יארינג. תוכנית זו התבססה על נסיגת ישראל משטחים שכבשה במלחמת ששת הימים בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 242, הכרה הדדית של כל הצדדים בריבונותן של המדינות, שלמותן הטריטוריאלית, ועצמאותן המדינית, והסכמי שלום.

רוג'רס הציע שהשלב הראשון בתוכנית יהיה סיום מלחמת ההתשה וחידוש שביתת הנשק בין ישראל למצרים. ממשלת ישראל דחתה את ההצעה ב-21 ביוני, אולם הממשלה המצרית הודיעה שהיא מסכימה לדון ביוזמה

בשל ההסכמה המצרית החל נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר להסכים להצעה גם כן. הוא הבטיח שארצות הברית תערוב לריבונותה, שלמותה וביטחונה של מדינת ישראל ותשמור על מאזן החימוש באזור והבהיר למאיר כי הדרישה היא לנסיגה ישראלית לגבולות בטוחים ומוסכמים ולא לגבולות הקו הירוק ושלא תיכפה על ישראל נסיגה לפני שיחתם הסכם שלום חוזי מחייב. כמו כן סוגיית הפליטים תטופל באופן שלא יפגע בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית

בעקבות ההבטחות וההבהרות האמריקאיות הסכימה גם ממשלת ישראל ב-31 ביולי לדון בתוכנית באופן עקרוני, אולם בשל כך פרשה גח"ל מממשלת הליכוד הלאומי. שביתת הנשק בין ישראל למצרים נכנסה לתוקף ב-7 באוגוסט, אולם עד מהרה התמוססה גם תכנית זו בשל העובדה שמצרים פרסה טילי נ"מ לאורך התעלה וישראל, בתגובה, השעתה את השיחות בתיווכו של יארינג (אשר חודשו רק חצי שנה מאוחר יותר בפברואר 1971).

ב-4 באוקטובר 1971 הגיש רוג'רס תוכנית שלישית לעיון הצדדים, אולם זו נדחתה עוד באותו היום על ידי ישראל, כיוון שלא נכתב בה שלאחריה יבואו מהלכים להשכנת שלום בין ישראל ושכנותיה

סאדאת

בפברואר 1971, חודשים אחדים לאחר הפסקת האש ששמה קץ למלחמת ההתשה עם ישראל, הגיש סאדאת לשליח האו"ם גונאר יארינג את תנאי השלום המצריים. התנאים המצריים כללו דרישה מישראל להסיג את צ"הל חזרה לקווי שביתת הנשק של הארבעה ביוני 1967

ממשלת ישראל (בראשות גולדה מאיר, משה דיין ואבא אבן) הסכימה בתגובה לפתיחת מו״מ ללא תנאים מוקדמים אך מבלי להתחייב על הגבולות הסופיים.

הפער בין הצדדים היה גדול מדי, והביא את גונאר יארינג לנטוש את מאמץ התיווך

יוזמות תיווך נוספות בין ישראל למצרים קיבלו היענות מעטה מסאדאת וממשלתו.‏

אשתו של אנואר סאדאת, ג׳יהאן, אמרה שנים לאחר מכן שבעלה לא היה יכול להסכים להסכם שלום עם ישראל לפני מלחמת יום כיפור, שכן האווירה הציבורית במצרים לאחר מלחמת ששת הימים לא איפשרה זאת

על פי עדויות של מרדכי גזית

מזיכרונותיו של ראש אגף המבצעים בצבא המצרי במלחמת יום הכיפורים ולימים שר המלחמה המצרי, המושיר (פלדמרשאל) עבד אל ע'אני גמאסי, כי בספטמבר 1972 החליט סאדאת על מלחמת יום הכיפורים וכל המחוות והגישושים הדיפלומטיים שימשו כנראה, רק כחלק מהונאה מצרית גדולה לקראת המלחמה

חאפז אסמעיל, נציגו של סאדאת במו"מ עם קיסינג'ר (הועתק מספרו של יגאל קיפניס - 1973)

משמע, נסיגה לקווי 67 בכל הגזרות, תמורת הסכם אי לוחמה

הערה: בספרו "1973", יגאל קיפניס טוען שגולדה דחתה הצעות שלום של סאדאת ובפועל מביא עדויות המלמדות שדרש נסיגה מסיני תמורת הסכם אי לוחמה

עדיין דבק בעמדתו ודרישתו לנסיגה בכל הגזרות לקווי 67, תמורת הסכם אי לוחמה

מזה עולה גם שאלו היו מטרות המלחמה

קארטר מאלץ את מצרים להסכם שלום לאלתר, תמורת נסיגת ישראל מסיני, לקו הגבול הבנ"ל

בגין מתמקח ולבסוף מקבל הדרישה לנסיגה עד הגבול הבנ"ל שהרי מלכתחילה היה שותף להחלטת הממשלה 561 מ - 15.6.1967

חזרה ל"בדיעבד"