נטיעות חקלאות ותקומה - גליון מספר 9 שבט תשע"ח

"ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא "(יחזקאל לו,ח)- ולפעמים צריך לחזור על מה שכל כך נראה כמובן מאליו. "שארץ ישראל נותנת פרותיה בעין יפה-אין לך קץ מגולה מזה" (סנהדדין צח.)

עיון בספר "מבט ועוד מבט על ארץ ישראל" שמביא תמונות של ארץ ישראל מהאוויר, מימי מלחמת העולם הראשונה, ממחיש את העדויות של עולי רגל ואנשי המושבות הראשונות בדבר השממה והקללה הרובצת בכל מקום בארץ שלנו עד לימי שיבת ציון. המוכרים ביותר- דבריו של הסופר האמריקאי מרק טווין: "...כולה עולה שמיר ושית, מרחב דומם ואבל... בשום מקום כמעט לא היה לא עץ ולא שיח. אפילו הזית וצבר, אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית, כמעט נטשו את הארץ... ארץ ישראל יושבת בשק ואפר"

ורבנו בחיי על הפסוק "ושממו עליה אויבכם" (ויקרא כו,לב) כתב "שמיום שחרבה לא קיבלה אומה ולשון ולא תקבל עד שישובו אפרוחיה לתוכה". והנה כש'אפרוחיה' חוזרים אליה הארץ מתחילה לתת את פירותיה. וזה סימן לבוא הגאולה המובהק ביותר, ושמה של החקלאות הישראלית יוצא מקצה העולם ועד קצהו.

והארץ מוריקה לא רק במטעי הפרי ושדות הדגן, אלא גם ברבבות עצי הסרק הניטעים בכל פינה, הן בידי אנשי הקרן הקיימת לישראל לדורותיהם והן בידי תלמידי ישראל במנהג הנטיעות, אותו החל זאב יעבץ (סופר, חוקר והיסטוריון שניהל את בית הספר בזיכרון יעקב ) בשנת 1892, ובעקבותיו חברי הסתדרות המורים שהכריזו בשנת תרס"ה (1905) על ט"ו בשבט כחג נטיעות בכל בתי הספר ברחבי הארץ. וארץ ישראל הוריקה.

והארץ מוריקה גם בזכות המוסדות אותם בונה עם ישראל המתחדש, ובראשם אסיפת נציגי העם "כנסת ישראל " החוגגת את יום הולדתה בט"ו בשבט תש"ט, ומייצגת מאז (לטוב ולמוטב..) את עם ישראל השב לארצו.

והארץ פורחת, ומשגשגת, ושומרי הטבע משגיחים היטב שתנופת הפיתוח לא תרמוס את החי הצומח של הארץ הטובה, וחג הזיקה הגדולה לארץ ישראל, חג אהבת פרותיה וחגיגת חקלאותה , חג הנטיעות ושמירת הטבע-כולם כאחד פורחים ועולים בט"ו בשבט של שנת השבעים לתקומה.

לא מן הים עלתה הציונות. לא העתק של לאומיות אירופאית בת המאה התשע עשרה הניע את החולמים והלוחמים. דורות על דורות של אהבת הארץ שעברה מאב לבן ומאם לביתה הכשירו את הקרקע. דורות על דורות שישבו בקצווי מזרח ומערב ושרו ודיברו ואכלו מפרות הארץ הקדושה, שתלו בלב ילדיהם את הערגה לציון.

ושיר האהבה לארץ נשמע בכל מקום. במרוקו של המאה התשע עשרה מזמר רבי משה חלואה בשירו "יום זה מפינו": "מפרוֹת הָאָרֶץ אֶבְחָרָה לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בְּמוֹרָא/לְהַצִּילָם הָאֵל מִצָּרָה וְגַם מִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנוּת/שַׂבַּע הוֹד אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִטּוּבְךָ תְּמַלֵּא גְבוּלוֹת/יִשְׂבְּעוּ עֲנָוִים וְיֹאכְלוּ מְגָדִים וּפְרִי מַעֲדַנּוֹת", ואהבת הארץ אינה נעצרת בליל ט"ו בשבט, ובאותה גלות ישראל אשר במרוקו כמה שנים לפניו כותב רבי רפאל בירדוגו ("המלאך רפאל") בפירושו להגדה של פסח על "השתא הכא לשתא הבאה בארעא דישראל " כי : ..." יאות לאדם שלא יתן בלבו שישתקע בחוץ לארץ, לבנות בתים ועליות מרווחים. כי כל זה יורה יאוש מלכת לארץ. וזה שאמר המגיד השתא הכא, כאומר רבונו של עולם אם כי אני הלילה הזה ברוב שמחה ויישוב גדול, לא עלה על דעתי להשתקע בארץ זו-ארץ לא מטוהרה, רק כי כן דעתי כי השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל. והנה בזה לא דבר על החירות, רק לשוב בארץ הקדושה. ולכן אמור מעתה רבונו של עולם קיימנו מה שמוטל עלינו, כי כל ישיבתינו בחוץ לארץ עראי, אף אתה עשה עמנו אות לטובה, והשתא הכא עבדי לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין"

ואילו באזמיר מתאר רבי חיים פלאג'י בספרו "מועד לכל חי" כי בליל ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, נהגו רוב תפוצות ישראל לסדר בשלחן מכל פירות האילן ופירות הארץ מאשר תשיג ידו.."

והזרע של אהבת הארץ, הלך וצמח, הלך ותפח וכאשר הגיעה העת נהרו ההמונים הביתה לציון, ובארץ עצמה חברו לבונים ולנוטעים, שהם לא פעם מדעת ושלא מדעת נושאים איתם את בשורת "תפילת הנוטע" של הרב בן ציון עוזיאל:נְטִיעוֹת אֵלֶה

אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ נוֹטְעִים לְפָנֶיךָ הַיּוֹם/הַעֲמֵק שָׁרְשֵׁיהֶם וְגַדֵּל פְּאֵרָם/למַעַן יפְרְחוּ לְרָצוֹן

בְּתוֹךְ שְׁאָר עֲצֵי יִשְׂרָאֵל /לבְרָכָה וּלְתִפְאָרָה./וְחַזֵּק יְדֵי כָּל אַחֵינוּ

הָעֲמֵלִים בַּעֲבוֹדַת אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ/ הַפְרָחַת שִׁמְמָתָהּ/בָּרֵךְ ה' חֵילָם

וּפֹעַל יָדָם תִּרְצֶה. אמן כן יהיה רצון.

מעין זיתים שבצפון ועד צאלים שבדרום מקשטים הישובים הקרויים על שם צמחי ארצנו את מפת ישראל, אולם דומה כי ישוב אחד בלבד קרוי על שם העץ עצמו- על שם האילן, הלוא הוא נווה אילן שעל אם הדרך לירושלים.

מהיכן הגיע האילן להרים? נחלקו להם כותבי סיפוריה של ארץ ישראל. יש המייחסים את האילן לתרגום שמה של אחת מקבוצות המחתרת הצרפתית בימי מלחמת העולם השנייה, ה"מאקי" המפורסמת (Maquis) שפרוש שמה הוא החורש הים תיכוני בו נהגו אנשי המחתרת להתחבא בשעה שלחמו בכובשים הנאצים בדרום צרפת. רבים מבין שלושים ושבעה הצעירים שייסדו את נווה אילן בשנת 1946, היו מיוצאי המחתרת שעלו לארץ, הקימו בה ישוב ושמחו להנציח בשמו את מעשי הגבורה שלהם באירופה הכבושה.

יש המייחסים את האילן לסיבה פרוזאית בהרבה. הקשורה בהכנות שעשו אנשי קרית ענבים הסמוכה והותיקה לקראת קליטתם של העולים, שחברו אליהם ואל מעלה החמישה בשורה של "ישובי משלט" ששמרו על הדרך לירושלים. בסופם של הכנות אלו הוחלט לקרוא לישוב אילן על שם אילנה, אמו של לייטר, מרכז המשק בקרית ענבים..

ואולי, דומה של סיפורו של נווה אילן לסיפורם של רבים מהאילנות הארץ -ישראלים. ראשיתו בנטיעה שכולה תקווה ועוצמה, בדומה לרוח שפיעמה בקרב החלוצים שעלו להר בשנת 1946, המשכו ביכולת העמידה בימי סופה וסער של קרבות תש"ח, בהם עמד הישוב בעין הסערה, ארבעה מחבריו נפלו, הוא הופגז והותקף והיווה בסיס חשוב מאין כמותו ליחידות הפלמ"ח שפעלו בהרים. המשכו בתקופות של שלכת ונשירה, בשעה שחבריו הותיקים לא יכלו לשאת עוד בעול, הוא פורק והוקם ונפל, ושוב ושוב, ואחריתו בישוב משגשג ויוקרתי על אם הדרך לבירה ובו מלון מפואר ואולפני הטלויזיה הגדולים בישראל.

ועדיין, לא הושלמה המלאכה. שרידיה של "נווה אילן" ההיסטורית, זו שבן גוריון הגדיר אותה "כמבצר שבדרך לירושלים", אינו משוחזרת כראוי. אמנם כבר בשנת 2008, החליטה הממשלה על פרויקט לאומי לשחזור נווה האילן ההיסטורית, לזכרו של השר רחבעם זאבי (גנדי) הי"ד, אך כידוע מאז עברה סאגת הנצחתו של גנדי דרך ארוכה ורבה, ונווה אילן-היא נשארה בהזנחתה. וחבל.

מראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל נישא החקלאי העברי על כפיים. האליטה התגוררה בקיבוצים ובמושבים, הנוער נקרא למצוא את ייעודו בשדות העמק, והשירה פארה עד בלי די את האיכרים, הכורמים והיוגבים.

שבעים שנה אחרי התמונה מורכבת. הקינה על מצב החקלאות בארץ עולה מכל עבר. מספר החקלאים יורד, הגיל הממוצע של העוסקים בה עולה, ברוב הישובים החקלאים בארץ מחפשים התושבים עבודות נוספות, השדות בעיקר באזור המרכז הופכים למכרה זהב של נדל"ן, והחקלאים מתקשים להתמודד עם עלויות העבודה, המים, "הטרור החקלאי" , היבוא הזול מחו"ל, ורבים מהם חשים כי מגבורי התרבות ומובילי האומה, הם הפכו לסרח עודף, לאוכלוסיה שאינה מסוגלת להתחרות בתשומת הלב שגורפת האליטה "ההי טקית".

יש הרואים במציאות זו תהליך טבעי ובריא , הנובע משינויים כלכליים עולמיים שבסופו של דבר רק מיטיבים עם כלכלת ישראל. לטענתם של התומכים בצמצום מקומה של החקלאות (כפי שטענותיהם באו לידי ביטוי במסה ארוכה ומרתקת בכתב העת השילוח ) אין טעם יותר בסבסודה של החקלאות וקידומה, ואיש לא חפץ לחזור לימים בהם יצוא תפוזים היה ענף היצוא המרכזי של ישראל.

ומנגד, האמנם נזנח כל כך מהר את חלום החקלאות הישראלית על היבטיה ההתיישבותיים, האקולוגיים, הכלכליים, הבטחוניים, והתורניים?

דומה שלמחנכי ישראל תפקיד חשוב ביצירת היחס של הדור הצעיר לחקלאות העברית. מחד, דומה שאין טעם להתרפק בנוסטלגיה על ענפים שהיו ואינם ועל רצון אנכרוניסטי לשוב מאופייה של ישראל כמדינת היטק מתקדמת למדינת עולם שלישי מבוססת חקלאות, מאידך, דווקא השילוב המדהים של טכנלוגיה וחקלאות, יחד עם יחס נכון של המדינה על כל רשיותיה לחקלאים המתמודדים עם קשיים ואתגרים ברחבי הארץ, עשוי להשיב לחקלאות העברית את תפארתה. ודור צעיר של חקלאים עברים, אנשי "השומר החדש", "השומר יו"ש " ואחרים- הצומח בכל זאת בכל הארץ-יוכיח.

פתרון החידה מגליון 8: היא נקראה על שמו ויש לכך סיבה טובה. למרות שהיא מפולין והוא בכלל מלטביה/ הוא הרים את הדגל בבירה והיא סמוך לבית לחם יהודה, /וכאשר כבה אורו/קם סמוך אליה הישוב לכבוד ממשיכו /אך בין אם זה בדרום, בכרמל, או לכיוון ירושלים/המלכה לא תיפול שנית, היא תקום שבעתיים

התשובה היא "קבוצת אברהם", שאנשיה,מייסדי כפר עציון שהגיעו מפולין, קראו את שם קבוצתם בשמו של הראי"ה קוק, יליד לטביה ומייסד תנועת "דגל ירושלים" . סמוך לכפר עציון הוקם הישוב "משואות יצחק", לכבוד מחליפו של הראי"ה קוק בתפקיד הרב הראשי,הרב יצחק הרצוג.

כאשר "מלכה"-כינויו של כפר עציון בימי מערכת תש"ח, נפלה,הקימו השרידים את ניר עציון שבכרמל ואת משואות יצחק,עין צורים ורבדים שבדרום, ובסופו של דבר כידוע, ב"ה חזרו הביתה – ואחריתו של גוש עציון המחודש תשגה מאוד.

ישר כח גדול לפותרים: משה נווה, חיים בצר ושמואל כץ.

והחידה להפעם: שמות המשפחה של שניים ממפקדי צה"ל במלחמת העצמאות קרויים על שמות עצים.הראשון- איש האויר והנטיעה, והשני איש הים, "שודד" מוסמך בתש"ח וגם בתש"ל.מי המפקדים?

מי הוא ומי היא?

ניתן לשלוח תשובות לחידה בעזרת טופס מקוון