בין עם לבדד לאור לגויים - יחסי החוץ של מדינת ישראל

גליון מספר 21 סיוון תשע"ח

כבר רבות בשנים מבחינים מדעני המדינה בין שתי גישות ביחסים הבינלאומיים. הגישה הראשונה היא האידיאליסטית, זו המתנה את היחסית בין המדינות בהערכה מוסרית הדדית, בהקפדה על עקרונות של יושר, זכויות אדם ושאיפה לשלום. השנייה-הריאליסטית, טוענת כי העולם הוא סוג של ג'ונגל המונהג על ידי עוצמה ואינטרסים, וכי מדינה השואפת לשרוד בסבך הפוליטיקה הבינלאומית, צריכה לבחור את מעשיה ואת חבריה, אך ורק על בסיס מניעים תועלתניים.

שנים רבות לא עסק העם היהודי בפוליטיקה מדינתית ובשאלות היחסים הבין לאומיים. היה בכך גם יתרון. "עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש עימו גם רצון" הצהיר הרב קוק מתוך סוג של הודיה מסוימת על הניתוק מחיי המדינאות שאפשר לחיות בספירות רוחניות ותורניות. החזרה לפוליטיקה, תקומת ישראל ובעיקר סבך הבעיות שבהם מצאה ישראל את עצמה שקועה מרגע הקמתה, איתגר ומאתגר את המדינה הצעירה עד היום. האמנם ניתן להקים "אור לגויים" ומדינה המתנהלת כולה על אדני המוסר והצדק, או שמא כפי שכבר קבע אורי צבי גרינברג בשירו "אמת אחת ולא שתיים" - בעולם כה אכזרי, רק הגישה הריאלסטית תנצח?

השאלות מלוות אותנו כל העת. מהו מוסר המלחמה הנכון? האם בעת שבה שולטת החרב הותרו כל הכללים? האם יש מוסר יהודי (ויש שיבקרו ויגידו שמדובר במוסר נוצרי מעוות) המחייב אותנו להתנהל אחרת מכל העמים? האם עלינו לבחור את חברינו בעולם רק מקרב האומות הנאורות, או שמא על רקע המחנק ששם עלינו העולם המוסלמי, כל דכפין העשוי לסייע למדיניותנו או כלכלתנו הרי הוא מבורך? האם יש לסחור בנשק עם כל המשלם עבורו או שמא יש להקפיד על ההלכה האוסרת למכור נשק לאומות של ליסטים?. לאחרונה נתקלנו שוב בסאגת ההכרה בשואת הארמנים. האם עם של ניצולי שואה מחויב יותר מאחרים להכיר בסבלות הזולת, או שגם כאן קודמים האינטרסים הפוליטיים?

דומה שאחרי שבעים שנה של יחסים בין לאומיים, מתוך מצב מלחמה כמעט תמידי, צורך לתמרן בתוך עולם עוין והתחשבות כל העת במצבם של יהודי העולם, למרות הכל עומדת ישראל בדרך כלל לא רע, במשימה. מדיניות אידיאליסטית מוחלטת אין, וכפי שכנראה איננה יכולה להיות עד ימות המשיח באף מדינה שהיא. אולם רצון לקשר דווקא עם אומות יחסית מתוקנות, הקפדה יחסית (שיש עוד מה לשפר בה) על מכירת נשק , ובעיקר סיוע הולך וגדל למדינות שונות בעולם, כל אלו מסייעים למדינת ישראל, לעסוק בתיקון עולם להתקרב אל היום בו לא נצטרך להצטער יותר על "השיבה לפוליטיקה" והפעם מרצון.

דרכי הארץ ושביליה גדושים לעייפה במצבות הנצחה ויערות זיכרון ליהודים שנפלו בידי נכרים, בין אם המדובר בחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, ובין אם בנספי השואה ושאר האסונות שפקדו את עם ישראל בניכר. המהלך בין השבילים, המצבות והיערות, איננו יכול שלא לחוש את תחושת "עשו השונא ליעקב" כמעט בכל מקום ובכל אתר. אולם, ישנם בארץ גם פינות חמד רבות המצביעות על היחסים הטובים בין ישראל לאומות העולם, וייתכן שהכרות עימם תתן הרגשה מעט אחרת.

ראש וראשון לכולם הוא יער האומות שבמורדות הר הרצל ויד ושם. ביער זה נוהגים מנהיגים זרים המבקרים בארץ לטעת עץ, סמל של ידידות אחווה בשם מולדתם. ראשיתו של היער בחורשת האומות הסמוכה לקבר הרצל ומשזו התמלאה נדדה חלקת הנטיעות למורדות ההר.

חורשת אומות הוקמה גם במורדות גבעת תיתורה שבפאתי מודיעין, שם נטעו שגרירים זרים עצים כברכה לעיר החדשה עם אכלוסה בשנת 1999.

פרנסי הקרן הקיימת מרבים להקים יערות המסמלים את הידידות בין ישראל לעמי העולם. ליערות אלו מגיעים פוליטיקאים, בעלי הון ותיירים ממדינות שונות המבקשים לבטא קשרי ידידות עם מדינת ישראל. כך הוקם סמוך ללהב שבנגב יער ידידות ישראל סין שבמרכזו עצי תות סיניים שהובאו במיוחד, סמוך אליו צומח יער מדינות גרמניה , ואילו ביער יתיר הוקם יער ידידות אוסטרליה. לעיתים מסתתרים מאחורי עצי היער סיפורים מרתקים, כמו ביער בן שמן בו הוקם פארק ידידות ארגנטינה ישראל, הכולל גם אתר הנצחה ליהודים שנרצחו בארגנטינה בימי השלטון הצבאי ובפיגועים שביצע החיזבאללה, ופארק עצמאות ארצות הברית שהוקם בשנת 1976 לכבוד מאתיים שנה לעצמאותה, ובמרכזו דרך יוברט המפרי, סגן נשיא ארצות הברית ומגדולי ידידיה של ישראל.

הפוסע בין דרכי ישראל, יכול לבחור איפוא בין יערות ההנצחה המסמלים את העוינות, האימה והניכור, ובין יערות ואנדרטאות ההוקרה והידידות, המצביעים על כך שיש גם מציאות אחרת. האם נזכה בקרוב ליער נסיכויות המפרץ או חורשת איראן?

הימים, ימי האופוריה של אחרי ששת הימים. בישראל החוגגת מזמרת "להקת פיקוד דיזנגוף" את שירו של יורם טהר לב "העולם כולו נגדנו", עם הסיומת העולצת: "אנחנו עליהם לא שמים בכלל". באותם שנים וגם שנים לאחר מכן הרבו לצטט את דברי בן גוריון על "אום שמום" ועל "לא חשוב מה יאמרו הגויים, העיקר מה יעשו היהודים" . האמנם נכון לחנך על בסיס תפיסה זו את תלמידינו, מנהיגי העתיד?

התשובה כרגיל מורכבת. ברור שבעולם גלובלי, אין הרבה כיסוי לאמירות אלו כפשוטם. בן גוריון עצמו, מיהר להסיג את צה"ל מסיני בשל אי הרצון להתעמת עם הבריטים בשלהי מלחמת העצמאות, התקפל מול אולטימטום רוסי ואמריקאי במבצע קדש, והתנגד ליציאה למלחמת ששת הימים בלי גיבוי מלא של המעצמות. מנגד, אותו בן גוריון עמד כארי אל מול הנסיונות להניאו מהקמת המדינה, ואל מול החלטת עצרת האו"ם פה אחד לדרוש את בנאום ירושלים. מהי אם כן הדרך הראויה?

גם ממשלות ישראל דהיום, כמעט מדי יום ביומו, נותנות משקל אדיר, ויש האומרים גדול מדי לעמדת העולם והמעצמות, ומנגד ראשי המדינה מצהירים השכם והערב על כך שישראל איננה נכנעת ללחצים חיצוניים. על מה נחנך אם כן את ילדינו? על "לא חשוב מה יאמרו הגויים", או על כך שלא ניתן לבצע דבר בניגוד לעמדת העולם?

התשובה כרגיל מורכבת. הכרות עם מבנה המערכת הבינלאומית ומשמעויותיה, חשיבות ההשקעה ביחסים טובים לטווח ארוך הנותנים פרותיהם בעתיד, הבנת הכוחות המופעלים על דעת הקהל ומפת האינטרסים-כל אלו חיוניים, וכמובן שאבוי למדינה, ובוודאי כזו המסובכת מבחינה גאו אסטרגית כמו ישראל, שתתעלם ותזלזל במשמעות הגיבוי והלגטימציה הבינלאומית. מנגד, גם גישת "תולעת יעקב" כפי שכינה בלעג משה דיין את כל מי שהזהיר מיציאה כנגד המעצמות, עלולה להביא גם היא לאסון, וההמנעות ממכת מנע ערב מלחמת יום כיפור, כמו גם אי ההמנעות מהמתקפה על הכור העיראקי ב1981 יוכיחו.

דומה איפוא שכדאי שגישת "אמונה וביטחון" אותה פיתח החזון איש בספרו תהיה חלק מקורסי הצוערים של משרד החוץ, כמו גם של מתווי המדיניות. ומנגד לא תזיק גם הכרות עם המצב הבינלאומי המורכב ל"מדינאים של בין מנחה למעריב", כפי שכונו בעבר אלו המנהלים את המדינה בהבל פיהם. שילוב בין המקומות בהם חובה לעמוד על שלנו ולומר עד כאן, לבין הסתכלות מפוכחת על המציאות, הוא קשה, מורכב והכרחי. ובנתיים- הטובים לצוערים!. וכדאי גם לדעת אנגלית..

ומקץ שנים רבות/אל העיר חזרו בונים /ויקימו את בתיה בית-בית/ ויצא שמעה רחוק /אל עמים ולאומים /כדבריו של הנביא בשעת ערביים

מאז הקמת מדינת ישראל הייתה לה שאיפה ברורה ליצור מערכת יחסים בינלאומית ולקבל חסות של מעצמה מערבית אחת לפחות כערובה לביטחונה ולשגשוגה. לעיתים הדבר היה כרוך ב"יציאה מן הגדר" ולעיתים דווקא התגבשה תובנה שיש להמתין "מן הגדר פנימה" ולחכות לפנייה מן הצד השני שמעבר לים, שיש בה גילוי נאה של חיבת מדינת ישראל ורצון ליצור ולחדש מערכת יחסים מעין זו.

באחד הימים בהיותי שליח בתקופת ימיה האחרונים של ברה"מ, חציתי ברחפת ימית את הים הבלטי והגעתי להלסינקי שבפינלנד. והנה בעלותי אל המזח אני שומע שירת מקהלה המבצעת שירים ישראלים. חברי המקהלה היו אזרחים מקומיים אוהדי ישראל, ובין שיריה כמו "עושה שלום במרומיו", "ירושלים של זהב" ועוד שירים אחרים, בלט במיוחד השיר "כי מציון תצא תורה" הידוע והנשמע לרוב בשמחת תורה, אבל גם "כי מציון תצא תורה" של אורי ברזילי, שיר מדהים ורגיש המתאר בתחילתו את מצבה העגום של ירושלים בתקופת הנביא ישעיהו, ובסופו את ההתחדשות והצמיחה של העיר ושמעה היוצא רחוק אל עמים ולאומים כדבריו של הנביא.

לאחר שהסתיימה ההופעה המרגשת, פניתי לאחד מחברי המקהלה, התעניינתי במי ובמה מדובר, והוא סיפר שחברי המקהלה אכן הינם יהודים ונוצרים אוהדי מדינת ישראל מובהקים, שהציבו להם מטרה להפיץ בעזרת השירים הללו את שמעה החיובי נוכח גילויי אנטישמיות שצצו באותה תקופה באמירות נסתרות וגלויות של מספר חברי הממשלה הפינית. אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה למבחר שירים אלה, הם האמינו, הוא הסביר, שחובה גם עליהם כאזרחי פינלנד ליזום כינון מערכת יחסים טובה עם מדינת ישראל שתהווה תשתית של האזרח הפשוט מהעמים והלאומים המקיים את דבריו של הנביא בשיר "כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים".

ואולי עם הכרזת הנשיא טראמפ על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, שלוותה בנאומים שיש בהם הכרה במערכת יחסי החוץ עם מדינת ישראל, צדקו הנביא והמשורר כפליים, ואולי זה הזמן לעורר את השיר הזה מחדש.

פתרון החידה מגליון 20:

החידה מהגליון הקודם: מצידו האחד התעמתו כורדי וצרפתי, מצידו השני שב התימני ומהעבר האחר התקדש הדרוזי- היכן?

האזור עליו מדובר הוא אזור קרני חיטין שבגליל התחתון. בשדותיו התעמתו ב4.7.1187 סאלח א-דין המצביא המצרי ממוצא כורדי עם המלך הצרפתי גי די ליניזיאן אחרון מלכי הצלבנים. סמוך לקרני חיטים הוקם ב1951 כפר זיתים בידי עולי תימן, ומצידו השני נמצא אתר קבר יתרו, נבי שועיב, אתר ממלכתי המקודש לעדה הדרוזית.

והחידה להפעם: איש מורשת/ ואלוף המשלבים הלשוניים/ ובין ביטוייו never miss/ ואור לגויים

ניתן לשלוח תשובות לחידה בעזרת טופס מקוון