שבעים לקרבות גוש עציון ונפילת הל"ה - גליון מספר 8 שבט תשע"ח

"אם קיימת ירושלים עברית אזי התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו נתונה על כך בראש ובראשונה ללוחמי גוש עציון" הדברים הנ"ל שאמר דוד בן גוריון מספרים את סיפורו של גוש עציון, סיפור של עוצמה, התמדה והתחדשות.

בזמן הקצר שחיו המתישבים בהר, הספיקו ליצור חיי עמל ויצירה, תורה ועבודה, תוך שהם משלבים רעות וחיבור בין דתיים חברי בני עקיבא לבני השומר הצעיר, צעירים ילידי הארץ ובחורים שהגיעו הישר מן התופת, והכל מקימים יחדיו מופת של התיישבות, חקלאות ומקום מרגוע וקיט אליו נהרו מרחבי הארץ.

במלחמת העצמאות הוטל מצור כבד על גוש עציון. כוחות אויב גדולים הוטלו למערכה. מולם ניצב קומץ המתיישבים, עם תגבורות אנשי החי"ש והפלמ"ח. בעזרת שיירות, שהמפורסמות שבהן: שיירת העשרה, נבי דניאל ושיירת הל"ה, מביאים סיוע לגוש. לוחמי גוש עציון חסמו בגופם את הדרך לירושלים למענה מסרו נפשם על סף תקומת מדינת ישראל. בימים ג'-ה' באייר עמד הגוש בקרבות המכריעים. כפר עציון הוכרע, מגניו נפלו בקרב. על פי הוראת המטה הארצי של "ההגנה" נכנעו שאר הלוחמים והלכו לשבי. 240 לוחמים נפלו בהגנת גוש עציון, הקרב עם מספר הקרבנות הרב ביותר במלחמת העצמאות.

במשך תשע עשרה שנים עמד הגוש בחורבנו. בתשע עשרה שנה אלו הוקמו והתבססו הישובים מחדש בשטחה הקטן של מדינת ישראל- ניר עציון בצפון ומשואות יצחק, עין צורים ורבדים בדרום.

אבי מורי סיפר שבישיבת אור עציון שהוקמה להאיר את ארבעת האבוקות שכבו בנפילת הגוש, עשו שתי אזכרות מדי שנה. בה' בשבט לזכר הל"ה, וביום הזיכרון עלו להר הרצל לקבר האחים של חללי הגוש.

הכיסופים למקום המקורי בו נשפך דמם של הנופלים הביא לכך שעם שיחרור הגוש במלחמת ששת הימים הוקם כפר עציון מחדש ובעקבותיו כעשרים ישובים ובהם כשמונים אלף תושבים. שבו בנים לגבולם. שב האלון הבודד לפריחתו. שב עם לארצו.

הרב בן ציון חי עוזיאל (תר"ם-תשי"ג, 1880-1953) הראשון לציון והרב הראשי לישראל, איש התורה וחובב ציון הגדול. רבה של יפו, סלוניקי, תל אביב , וכמובן הראשון לציון בימי התקומה וראשית ימי המדינה. נודע בגדלותו ההלכתית, בפסיקותיו המקוריות והמקיפות (כמו בנושא זכות הבחירה לנשים, בעניני הגיור, כלכלה וחברה ובנושאים רבים נוספים). הרב הדגיש כל חייו את הצורך באחדות והמנעות ממחלוקת, עקרון שבא לידי ביטוי ברבות מפסיקותיו, ואף היה הנושא המרכזי בצוואתו, בה קרא לבני הארץ " שמרו מכל משמר את שלום העם ושלום המדינה, והאמת והשלום אהבו…הסירו כל גורמי הפירוד והמחלוקת ממחננו וממדינתנו, והעמידו במקומם כל גורמי השלום והאחדות בתוכנו,והיה מחננו טהור ומקודש… "

נודע באהבתו לבניין הארץ בפרט ולתושבי גוש עציון בפרט. הרב ליווה אותם בעת יסוד בית הכנסת בעין צורים מיד לאחר הקמתה בסתיו תש"ז , תמך בהם בימי הלחימה העזים, ומעל הכל נתן את הגיבוי ההלכתי (בצוותא עם מקבילו הרב הרצוג) לרב שלמה גורן שהתיר את עגונות גוש עציון.

בתשובה מרגשת וארוכה (שנמצאת כולה מעל דפי המרשתת ) מפגין הרב עוזיאל את אהבתו והערכתו ל" חללינו הקדושים אלה, שנלחמו בכל יכלתם להגנת הכפר הזה, שאם אמנם לא הצליחו להצילו, אבל בדמם ונפשם עצרו התפשטותם המהירה של לגיונות אלה ללבה של ירושלים. זכרה ה' להם לטובה" והופך כל אבן בהלכה, כדי לגבות את הרב גורן בפסיקתו הנועזת שנועדה לאפשר לאלמנותיהם של חללי הגוש, לצאת לחיים חדשים.

מצב הרוח בקיבוץ כפר עציון היה מרומם. זה עתה שמעו החברים והחברות על הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, המכירה בזכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל. הם הבינו שביתם האהוב שבנו בעמל רב על ההר הטרשי לא נועד להיכלל בתחומי המדינה שבדרך, אבל שמחתם הייתה לאומית ולא רק אישית. כך תיאר יוסף וייסמן, איש כפר עציון, במכתב לחברו משה יעקב: "אין מלים בפי, ואין כֹּח ויכולת בעט סופרים לתאר לך את השמחה העצומה שהיתה אצלנו ממוש"ק עד לאור הבֹּקר של יום שני. ההתרגשות ההתלהבות וההשתוללות היו בלי מעצור. יתן ה' שהגאולה תהיה שלמה, שנעבֹר כל המכשולים בדרך, ונכונן את המלוכה כימי דוד בשעתו [...] אגיד לך את האמת, לפני שבוע רצתה אסתר לשלֹח לך הזמנה".

יוסף וייסמן היה ניצול שואה, נצר אחרון ממשפחתו. בסוף המכתב הזכיר את ההזמנה לחתונה שלו עם רחל הילר, אף היא נצר אחרון, אך הם לא זכו לכך. יוסף ורחל נהרגו יחדיו מהתפוצצות הרימון שהושלך לתוך הבונקר במנזר הגרמני, בד' באייר – יום לפני הקמת המדינה.

גם חברו שלום קרניאל תיאר את ההתרגשות הגדולה שהייתה אז בכפר עציון, אלא שהדגיש ששמחתו אינה שלמה: "[...] ניתנה השמחה בלבנו, אך לא שמחה שלמה היא לנו. חלוקת הארץ פצע כאוב בגופה, וכל יהודי נאמן מרגיש את הכאב הזה בלבו. ירושלים עיר הבירה של ארץ ישראל, שהייתה בכל הדורות מטרת הכיסופים והשאיפות של ישראל, נשארה מן החוץ. יהודה ושומרון, והשטחים בצפון, זו נחלת אבותינו מימי קדם, שבה התהלכו מלכינו, נביאנו וחוזינו, נקרעו מעל גופה של המדינה העברית [...] לא נשכח את ירושלים, ולא את חברון ושכם, ועוד מאות מקומות תנ"כיים שצריכים להיגאל".

קרניאל כאב את קריעתם המתוכננת של חבלי המולדת, ובתוכם גם המקומות הקדושים, ממדינת היהודים. תכנית האו"ם הותירה כ-שלושים יישובים יהודיים מחוץ למדינה שבדרך – קריית ענבים, מעלה החמישה, מוצא, בן שמן, הרטוב, קליה, נהריה, פקיעין, חניתה, יד מרדכי, כפר דרום ועוד. גם הערים הערביות (בינתיים) – באר שבע, לוד, עכו, נצרת, אשדוד ואשקלון, יועדו למדינה הערבית. קרניאל לא כתב, אבל בוודאי התכוון גם לארבעת יישובי גוש עציון שגם הם לא יועדו להיכלל בגבולות ישראל. הוא עצמו נהרג כעבור כמה ימים, ב'שיירת העשרה' (13.12.1947).

תשע עשרה שנה עמד גוש עציון בחורבנו. בני הגוש שמרו על קשר ביניהם וגם על טיפוח המורשת שהותירו וייסמן, קרניאל ושאר אבותיהם, חללי המלחמה. הם נהגו לצפות מרחוק אל 'העץ הבודד', שסימל את הכמיהה לשוב הביתה, ולא חדלו לחלום. בכ"ב באלול תשכ"ז שבו ועלו בני כפר עציון אל נחלתם. לצד האלון הוקם היישוב אלון שבות, שם המצלצל כמו "אלון בכות" המקראי, אבל מחליף את הבכי בשיבה.

"שלושים וחמישה צעירים נפלו בקרב נואש בהרי חברון" זעקו הכותרות באותם ימים קשים של שבט תש"ח, "צועדים בעקבות הל"ה" מכריזים מדי שנה אלפי בני נוער הצועדים בהרי חברון בלילות הקפואים של שיא החורף. מה לקחנו מאותו יום עגום בתש"ח? מה השאירה "מחלקת ההר האילמת" לאזרחי ישראל שבעים שנה אחרי?

א. ההתמדה והנחישות להשלמת המשימה- פעמיים יצאו הל"ה לדרכם. בפעם הראשונה לא צלחה הדרך, וגם בשנייה, כמות התקלות והעיכובים הייתה רבה. גם בהגיעם למרגלות הגוש, המקום בו התגלו ככל הנראה בידי פורעי צוריף, עוד הייתה בידם ככל הנראה האפשרות לסוב על עקבותיהם. אבל לא. דני מס, מפקדו הקודם של גוש עציון הנצור, חתר בכל דרך להגיע אל יעדו, אל הגוש המותקף, המשווע לעזרה. לא נסובים אחור. משלימים את המשימה וכאשר הדבר אינו אפשרי יותר נלחמים עד הכדור האחרון. כפשוטו.

ב. טוהר הנשק- הסיפור על הרועה הזקן שהבחין בלוחמים, וכאשר חסו עליו הזעיק את שכניו והביא לאובדנם, הגיע כנראה מעדויתיהם של קצינים בריטים והופץ ברחבי הארץ בידי יצחק שדה ודוד בן גוריון. המחקר העדכני מתייחס מעט בפקפוק לסיפור הרועה, אולם שאלת הערכים הקשה העולה מאותו בוקר בהרי חברון, מתי מחייבים אורחות המלחמה לא לחוס ולא לרחם, ומתי יש להמנע מפגיעה באזרחים גם במחיר סיכון עצמי, ממשיכה ומטרידה את לוחמי ישראל גם כיום.

ג.כי נפלתי קמתי- המכה האדירה בנפילתם בבת אחת של שלושים וחמישה לוחמים מובחרים יכלה למוטט את רוח הישוב היהודי הנלחם על חייו. בפועל, התגובה הייתה הפוכה. כבר למחרת יצא הפלמ"ח בסדרה של שלושים וחמש פעולות תגמול כנגד האויב הערבי ובראשם פשיטה מסוכנת וארוכת טווח לסעסע שבגליל. וכמה חודשים מאוחר יותר פרצו לוחמי צה"ל לחוצות לוד ורמלה במבצע הנושא את שמו של דני מס מפקד הל"ה. רוחם של הל"ה דחפה את הלוחמים להמשיך ולא ליפול.

ד. הקדושים אשר בארץ המה- דומה שמעטים לא שמעו על אותו לילה בו זוהו גופותיהם של הל"ה על פי גורל הגר"א. הארוע המרגש חיבר רבים להבנה כי אלוקי מערכות ישראל צועד בקרב צבאות העם, גם בהרי חברון של תש"ח.

רוחם של ל"ה לוחמי תש"ח ממשיכה לפעום גם בקרבם של הלוחמים והמתיישבים בתשע"ח. "בהרי חברון" כפי שלימד אותנו יורם טהר לב, לא נדם עוד צעדם אלי ליל קרב אחרון.

"נודע לי על מה שקרה כשהייתי בוינה, מידיעה בעיתון של הצבא האמריקאי, התקשרתי מיד לבסיס שלנו בוינה, הם כבר קיבלו יותר פרטים, וכך שמעתי שדני מס, שהיה איתי בקורס מפקדים ב־44', נהרג. הכרתי עוד כמה שמות מההרוגים. הגעתי לדירה שלי בבודפשט, ובערב ינואר חורפי התחלתי לכתוב את 'הנה מוטלות גופותינו' "(חיים גורי, 2015, לסקירה מלאה על השיר ומשמעותו לחץ כאן)

שלושים וחמישה נופלים, קרב הירואי נטול עדויות, סיפורי גבורה של לוחמים אמיצים, סיפורי חמלה ומוסר, כל אלו מהווים מתכון מושלם ליצירת המיתוס שייווצר על שיירת הל"ה ברבות השנים.

המיתוס על שיירת הל"ה קיבל דחיפה משמעותית עם כתיבת שירו של חיים גורי, 'הנה מוטלות גופותינו'. הנגיעה האישית, שבה מספר המשורר על חבריו ופקודיו שנופלים, לעומת תיאור הגבורה והכאב הכללי, (שכן, בשעת כתיבת השיר לא הכיר חיים גורי את הפרטים), נתנו לשיר את מקומו האלמותי על מדף שירי השכול והאובדן הארצישראלי.

בנוסף להאדרת קרב שיירת הל"ה, תפס השיר חלק משמעותי גם בהאדרת הערכים עליהם נבנה המיתוס של מלחמת העצמאות: לחימה ללא פשרות וללא כניעה וההקרבה למען הכלל, הקולקטיב. ערכים שבאו לידי ביטוי בפקודת היום שנמסרה לאנשי הפלמ"ח מספר ימים לאחר הקרב, המבהירה, בשורה אחת, את כוונת המשורר: "ננצור את זכר הגיבורים אשר ידעו ללחום כאריות וליפול בכבוד"

"הנה מוטלות גופותינו" היה הראשון בסדרה של שירים, בלדות וספרים שנכתבו לזכר הנופלים, וככזה תפס מקום של כבוד בטקסי יום הזיכרון במערכות ישראל. לא ארכו הימים והשיר גם הולחן בידי נחום היימן, והוא מממשיך ומלווה את החברה בישראל גם שבעים שנה אחרי.

פתרון החידה מגליון מס' 7: אמנם הם לא היו מאנשי המשפט העברי, אך שכנות לספסל בבית המשפט, הביאה לשכנות גם ברמות מנשה.

והתשובה: ברמות מנשה שוכנים זה ליד זה קיבוץ רמת השופט, על שם השופט ג'וליאן מק, שופט בית המשפט העליון האמריקאי ומראשי התנועה הציונית, וקיבוץ עין השופט, על מנהיגה של יהדות אמריקה בראשית המאה העשרים, שופט בית המשפט העליון האמריקאי גם הוא, לואי ברנדייס. וישר כח, לכל מי שניסה לפתור. מוזמנים לנסות גם הפעם.

והחידה להפעם: היא נקראה על שמו ויש לכך סיבה טובה. למרות שהיא מפולין והוא בכלל מלטביה/ הוא הרים את הדגל בבירה והיא סמוך לבית לחם יהודה, /וכאשר כבה אורו/קם סמוך אליה הישוב לכבוד ממשיכו /אך בין אם זה בדרום, בכרמל, או לכיוון ירושלים/המלכה לא תיפול שנית, היא תקום שבעתיים

מי הוא ומי היא?

ניתן לשלוח תשובות לחידה בעזרת טופס מקוון