מהדוידקה לשרביט קסמים: על התעשיות הצבאיות בישראל -

גליון מספר 10 אדר תשע"ח

בראשית היה החזון. במפעלים קטנים ומסווים ובתנאים לא תנאים, התפתחו להם כבר בשנות השלושים מפעלי התעשייה הצבאית (תע"ש) של ההגנה, שהגיעו לשיא פעילותם עם הקמת "מכון איילון" בגבעת הקיבוצים שליד רחובות, בו ייצרו חברי קיבוץ מעגן מיכאל במסירות ותוך סיכון עצמי רב מאות אלפי כדורים ופריטי תחמושת מתחת לאדמה. באותם ימים של ערב הקמת המדינה,ניתן האות גם להקמת חיל המדע שבשורותיו עבדו טובי המדענים שהגיעו לארץ, לטובת פיתוחם של טכנולוגיות חדישות וזולות שיסייעו לקראת העימות העומד בשער. לצוותי היצור של התע"ש ולצוותי הפיתוח של חיל המדע, היה חלק משמעותי בניצחון במלחמת העצמאות ובאספקת התחמושת ברגעים הקריטיים ביותר של המלחמה.

עם הקמת המדינה הפכה התע"ש לתעשייה צבאית לישראל, וחיל המדע הפך לרשות לפיתוח אמצעי לחימה. אליהם הצטרפה בשנת 1953 התעשייה האווירית שהוקמה בידי אל שוימר, היזם האמריקאי שסייע בהקמת חיל האויר ורקם חזון לתעשיה אוירית משמעותית בישראל.

התעשיות הביטחוניות סייעו בשנות החמישים והשישים בשיפוצים, תחזוקה ויצור מקומי מצומצם (וכמובן בייצור ה"עוזי" שהפך בתקופה זו להצלחתם הגדולה), אולם שעתם הגדולה הגיעה לאחר מלחמת ששת הימים. הצרכים הביטחוניים הרבים של צה"ל, ובעיקר סירובם של בעלות ברית ותיקות כמו הצרפתים והבריטים לספק נשק לישראל בעיתות צרה, הכריחו את מדינת ישראל להסתמך בתחום זה רק על עצמה.

בזה אחר זה החל המח היהודי לתת את פרותיו. טנק המרכבה וטיל השפריר והגבריאל, מוצרי הלוחמה האלקטרונית והלווינים, ה"סופר דבורה" וספינות הסער, מעילי הרוח להגנת השריון, ומטוסי הכפיר, הנשר, הערבה הלביא (ז"ל), ה"תבור" , ה"נגב" וכמובן כיפת הברזל ועוד מאות ואלפי מוצרים בכל תחומי הבטחון, ההגנה והלחימה. התעשיות הבטחונית הפכו (למרות טלטלות כלכליות ארגוניות כאלו ואחרות) למעסיק מרכזי במדינה, הצעידו עימם את כל המשק, הפכו לענף יצוא מרכזי של ישראל (שעל מורכבותו ראו לקמן) ומעל הכל שמרו על עליונותו הטכנולוגית של צה"ל. וכל זה, כמובן מבלי להתיחס לכלי נשק אחרים המיוצרים אי שם, כמובן על פי מקורות זרים..

שבעים שנה אחרי, דומה שזה הזמן לומר תודה לאותם מהנדסים ומדענים חלוצים, לאותם עובדים שעמלו בסיכון עצמי רב במרתפים חשוכים, ובעיקר לאותם בעלי חזון שהצליחו להזניק את ישראל לאחת המעצמות המובילות בעולם בתחום פיתוח ויצוא מוצרי ביטחון( גם אם לא תמיד הסכמנו עימם בתחומים אחרים..)

רחוב יפו ורחוב הנביאים יוצאים מהעיר העתיקה של ירושלים מערבה, ונפגשים בצומת שנודע בפי הירושלמים בכינוי 'כיכר הדווידקה', על שם האנדרטה לציון עוז רוחם של לוחמי מלחמת השחרור. במאי 1956 נחנכה במרכז הצומת כיכר,במרכזה הוצבה מרגמה שבלוֹעהּ פגז מוכן לשיגור, ולידה קיר אבן שבראשו אבנים בולטות שנועדו להזכיר את כובע הגרב, שאפיין את לבושם של לוחמי תש"ח.בחזית קיר האבן הובלטו מילות הפסוק "וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ" (מלכים ב יט, לד). הנאום המרכזי בטקס הסרת הלוט נישא בפי מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, לימים ראש הממשלה ונשיא המדינה. עם הנחת מסילת הרכבת הקלה, בשנת 2010, הועתקה האנדרטה אל צדי הרחוב.

הדווידקה הייתה מכלי הנשק היעילים ביותר במלחמת השחרור. זו הייתה מרגמה, כ-800 ק"ג משקלהּ, ששיגרה פגזים במשקל 44 ק"ג. היא פותחה בתעשייה הצבאית (תע"ש) בידי דוד ליבוביץ', ועל שמו היא נקראת. ליבוביץ' עלה מרוסיה בשנת 1927, ונמנה עם המורים של בית הספר החקלאי מקווה ישראל. עד מהרה התגלה בכישרונו להמצאת כלים חקלאיים, כגון מקלפת תירס ו'תותח' מיוחד להשמדת חפרפרות. אנשי 'ההגנה' זיהו את כישרונו, וגייסו אותו כדי לכתת את אתיהם לחרבות ואת מזמרותיהם לחניתות. ליבוביץ' אכן השתלב היטב בין פסי הייצור של ה'פרעוש' וה'פּיאט', אבל נזכר במיוחד בזכות המרגמה שפיתח בחצר בית הספר מקווה ישראל.

אבל כלי הנשק הזה דווקא לא הצטיין באיכותו. קוטרו של פגז הדווידקה היה גדול מזה של הקנה, ולכן הוא 'הולבש' מעליו. עובדה זו מסבירה מדוע לא הצטיינה בפגיעה מדויקת במטרות. הטווח של המרגמה היה קרוב – כ-300 מטר לכל היותר, אבל ממילא הכילו הפגזים מעט חומר נפץ והרבה מילוי של מתכות. יתרונה החשוב של הדווידקה היה דווקא ברעש הנורא שחוללה. הרעש הזה הטיל אימה על הערבים, ומפניו הם נסו בקטמון, בהר ציון, במחנה אלנבי ובאתרים נוספים. הדווידקה 'נלחמה' גם בצפת, והאגדה מספרת שערביי העיר נטשו אותה בבהלה, תוך שהם מפיצים שמועות בדבר 'פצצת האטום' של היהודים (6.5.1948).

צמיחתה המהירה של תעשיית הנשק הישראלית והשם הטוב שיצא למוצריה הפכו אותה במהרה לאחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם. המטבע הזר הרב שנכנס לישראל תמורת מוצרי הלחימה מניע את גלגלי המשק, מסייע בפיתוח מוצרים חדשים החיוניים לבטחון המדינה ומקדם את חברות הטכנולוגיה ואת כל הענפים הרבים הנזונים מהם.

ובכל זאת.. דברי הרמב"ם בלכות רוצח ושמירת הנפש פי"ב מפורשים: "אסור למכור לעובדי כוכבים כל כלי המלחמה ואין משחיזין להם את הזיין ואין מוכרין להן לא סכין ולא קולרין ולא כבלים [של ברזל] ולא שלשלאות של ברזל הינדואה ולא דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים אבל מוכרין להן תריסין שאינן אלא להגן.וכשם שאסרו למכור לעובד כוכבים כך אסרו למכור לישראל שמוכר לעובד כוכבים. ומותר למכור כלי זיין לחיל של בני המדינה מפני שהן מגינין על ישראל". והשאלה עולה בכל פעם שמתגלה החשש ולפיו כלי משחית מתוצרת ישראל מגיעים לידיהם של משטרים שאינם מקפידים במיוחד על זכויות האדם.

דומה, שהשאלה ולו מהבחינה התורנית אינה עולה על שולחנם של מקבלי ההחלטות. כשאלו נשאלים בנושא (בד"כ) על ידי חוגים ליברלים, התשובה היא שהאגף לסיוע בטחוני במשרד הביטחון מקפיד על נורמות ראויות בנושא. מהבחינה התורנית, החלו לעסוק בכך תלמידי חכמים בשנים האחרונות, אולם דומה שהדיון בנושא עדיין לא צבר את התאוצה הנדרשת. יש הטוענים כי ניתן להסתמך על דברי הרמב"ם ולפיו מותר למכור נשק הגנתי לגויים ("מוכרין להם תריסים") , תשובה בעייתית במקצת לאור ארסנל הנשק ההתקפי המוצלח למדי אותה מייצאת ישראל בגאווה. תשובה אחרת יכולה להסתמך על דברי הרמב"ם ולפיהם מותר למכור לגויים "המגינים על ישראל" כאשר תחת הגדרה זו ניתן להכניס כמובן שיקולים מדיניים, כלכליים ואסטרטגיים רבים היכולים להוות היתר לסחר עם כל מדינות העולם.

השאלה הינה גדולה ומורכבת. מחד, ברור שבמקים בהם משתפת ישראל את הידע שלה במלחמה בטרור עם מדינות זרות, הרי גדל קידוש השם בעולם, ומאידך, שותפות די אוטמטית עם כל רודנות רצחנית בעולם השלישי, המשלמת היטב, הינה שאלה גדולה וקשה. ומעל הכל, האם באמת ניתן, לנוכח האינטרס הלאומי הכלכלי, הבטחוני והמדיני האדיר הכרוך בנושא לשכנע את מקבלי ההחלטות בכלל לדון בשאלה ההלכתית? האם אנו יכולים לעשות באמת את הקפיצה ההלכתית הנדרשת כדי לדון בשאלה כה גדולה מפרספקטיבה לאומית ולא מצידו של סוחר פרטי או קהילה זעירה? צעדים ראשונים בנושא כבר נעשו, אך נראה כי לעוסקים בשאלות התורה והמדינה יש בהחלט עוד מקום להתגדר בו..

עם אוהב שלום ורודף שלום לא קידש בדרך כלל את כלי המלחמה וראה בהם כורח בל יגונה. השירה העברית לגווניה מכירה היטב דווקא את השאיפה ל"כתתו חרבותם לאיתים", מימי "אל תתנו להם רובים" שכתב נתן אלתרמן בהשפעה אימי מלחמת העולם הראשונה, ועד להקת אתניקס המציעה בשנות התשעים "לקנות עוד תותים במקום מכונות של מלחמה". אולם ימי תש"ח, ותחושה ה"אין ברירה" הביאו גם את "רשות הדיבור לחבר פרבלום" של חיים גורי המנוח, שהבהיר את הצורך בנשק בעצם ימי המלחמה בדרך לתחיית האומה, ואת ציפיתו של חברו חיים חפר, בשירו "שיר החבלנים" ולפיה "במהרה ידבר דינמיט".

במהלך שנות המדינה, למרות ההמצאות המפוארות בכל תחומי כלי הלחימה, נמנעה תרבות הישראלית מלחבב את כלי הנשק כשלעצמם. יוצא דופן אחד, היה ה"עוזי", אותו תת מקלע מוצלח (יחסית..) שהפך לכלי הנשק התקני של צה"ל משנות החמישים ועד שנות השבעים ומהווה עד היום ענף יצוא מכובד של ישראל. העוזי ליווה רבבות חיילים בקרב ובאימונים, והפך במידה רבה לאחד מסמליה של מדינת ישראל הלוחמת. את החוויות הפחות נעימות של החיילים שלא היטיבו לנקות את נשקם טרחו לתאר חברי שלישיית הגשש החיוור בשיר "עוזי עוזי"

ובכל זאת, דומה שגם חובבי הנשק הגדולים, ישמחו יותר מכל לשיר את מילותיו בנות האלמוות של ישעיהו, החרותות על קירות אולם מועצת הביטחון בניו יורק " לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"

פתרון החידה מגליון מס' 9: שמות המשפחה של שניים ממפקדי צה"ל במלחמת העצמאות קרויים על שמות עצים. הראשון- איש האויר והנטיעה, והשני איש הים, "שודד" מוסמך בתש"ח וגם בתש"ל. מי המפקדים?

והתשובה היא: יהושע אשל, מייסד שירות האויר של ההגנה שהפך לחיל האויר, ומרדכי לימון ממיסדי חיל הים, שהשתתף במהלך מלחמת העצמאות במבצע "שודד", שבמסגרתו השתלטו לוחמי הפלמ"ח על מטען נשק איטלקי שיועד לצבאות ערב, ושנים מאוחר יותר, בעת כהונתו כנספח צה"ל בצרפת היה מובילי מבצע ההברחה של ספינות שרבורג מצרפת לארץ.

והחידה הפעם: מה המשותף ל:שב"כ, לנחל, לקניון לכלא לחברה-ולמפעל הנשק?

ניתן לשלוח תשובות לחידה בעזרת טופס מקוון