ירושלים מתש"ח לתשע"ח

גליון מספר 17 אייר תשע"ח

ירושלים העתיקה נפלה בידי הלגיון הערבי בי"ט באייר תש"ח, כשבועיים בלבד אחרי קום המדינה, ומגיניה הנותרים הלכו בשבי. כמה שניסינו לכובשה לא עלה בידינו.

כבר בה' באייר כוח של הלח"י נלחם, בנסיונו לפרוץ לתוך החומה ולא עלה בידו. הרוגים ופצועים וסירוב של כוחות אחרים לבא לעזרת הכוח הקטן גרמו שלא יכלו להמשיך.

בט' באייר ניסתה ההגנה לפרוץ אל העיר. רק כוח קטן הצליח לכבוש את הר ציון ובהמשך לחדור דרך שער ציון ולחבור לאנשי העיר הנצורים, אבל לא היה בכוחם להחזיק וכוחות תגבורת לא הגיעו. הם עזבו ושעת כושר נוספת הוחמצה.

בימים י"ד וט"ו באייר נעשו ניסיונות פריצה נוספים מהר ציון ללא הצלחה. ומגיני הרובע בתוכו סובלים התקפות ללא הפסקה של הלגיון הערבי, מאבדים לוחמים, נשק ואמצעים עד נפילת הרובע. מאתיים ותשעים גברים הלכו בשבי- כל מי שנראה בעיני בנו של עבדאללה אל-תל, מפקד הלגיון, כלוחם (90 מתוכם היו לוחמים באמת).

בזה לא תמו הנסיונות. בקרבות "עשרת הימים" בלילה האחרון שלפני היכנסה של ההפוגה השניה לתוקף, י' בתמוז תש"ח, נעשה נסיון נוסף ואחרון במלחמת העצמאות.

כוחות של ההגנה, האצ"ל והלח"י בחלוקת גזרות ובלי אהבה גדולה. חשבו שהנה זה הולך לקרות. הפעולה נדחתה, התאום כשל וכולם מאשימים את כולם ושוב לא הצלחנו.

19 שנה חלפו, הר הבית חיכה לבניו ואנחנו חיכינו. והשבוע לפני 51 שנים זכינו, ובמלחמת ששת הימים, כ"ח באייר תשכ"ז שוחררה ירושלים העתיקה.

בדברים שנשא הרב משה צבי נריה בפני אסיפת מורים בירושלים, יומיים אחרי שיחרורה של ירושלים, אמר: ...מסתמנת גם שאלה-תמיהה: מדוע לא נתן הקב"ה את ירושלים בידינו אז, בתש"ח, ובמה זכינו שהיא תוחזר לנו עתה? באורח פלא, כלל לא בדרך הטבע, היא נשמטה מידינו אז, ושוב באורח פלא, מעבר להגיון, היא ניתנה לנו...עכשיו. התשובה לכך רמוזה לנו...בתלמוד הירושלמי: "כעיר שחוברה לה יחדיו-עיר שמחברת ישראל זה לזה"..אכן לפני 19 שנה פרץ הפלמ"ח דרך שער ציון, ואילו חיילי האצ"ל עמדו לפרוץ דרך שער שכם. מפולגים ומפורדים היינו. אילו הצלחנו אז, היו "שניים אוחזים" בירושלים, וכל אחד אומר "כולה שלי"... ולכן רק עתה כשנכנסנו כולנו דרך שער אחד-שער האריות-...כשכולנו מאוחדים...זכינו למאורע הגדול: המחזיר שכינתו לציון החזיר לנו את ירושלים.

וכשפרסם הדברים שנים אח"כ בספרו מועדי הראי"ה, הוסיף הערה:"רק כעבור שנים נתברר, מה גדול היה חסד הישע של הבוחר בציון...היה זה נס נסתר...לפי החלטת האו"ם היתה צריכה ירושלים להיות עיר בין לאומית ואילו נכבשה על ידינו בימים ההם...היתה החלטת האו"ם מבוצעת ללא ספק... לא כן כשהעיר הוסגרה לערבים והללו לא התחשבו כלל בדעת האו"ם.. נשארה ההחלטה גנוזה אי-שם בתיקים כדבר שעבר זמנו..."

התקיים בנו "שבתי לירושלים ברחמים" נזכה ל"ביתי יבנה בה"

בליבו של הרובע היהודי נמצא מוזיאון קטן בשם "לבד אל החומות" המתאר את קרבות העיר העתיקה במלחמת העצמאות. מוזיאון זה, (שלאחרונה נפתח סמוך עליו מוזיאון חדש ויפה המתאר את המאבק בדרך אל הכותל עשור לפני קרבות תש"ח ) יחד עם הגלעד לקבר האחים שליד בתי מחסה , וציון זכרו של מפקד הרובע משה רוסנק ברחבה הסמוכה לבית הכנסת החורבה, כל אלו מספרים את סיפורו המרתק והעגום של הרובע היהודי בקרבות תש"ח.

מיד לאחר הכרזת העצמאות בה' באייר תש"ח התחדשה במלוא עוזה המלחמה על הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, והסתיימה כעבור שבועיים במפלה צורבת (28.5.1948). נפילת הרובע, שהיה סמל לאחיזה העקשנית של היהודים בעיר הקודש במשך מאות שנים, הייתה מן האירועים הקשים ביותר במלחמת השחרור והותירה צלקת עמוקה בתודעה הלאומית והדתית. הר הבית והכותל המערבי נותקו מיהודי הארץ והפכו מעתה מושא לגעגוע רחוק.

במהלך ימי הלחימה האחרונים נעשו ניסיונות אחדים של כוחות המגן היהודים לפרוץ לעיר העתיקה ולחבור לרובע היהודי. הניסיון הראשון התרחש בלילה שבין 17 ל־18 במאי 1948. פעולת הפלמ"ח אמנם לא השיגה את מטרתה, אבל התוצאה שהתקבלה פתחה את הדרך לשער ציון והקלה את אפשרות הגישה לרובע. ואכן, למחרת פרצו לוחמי הפלמ"ח את הדרך אל הנצורים ברובע, אלא שמיד אחר כך התחוללה תפנית מפתיעה. החיילים הונחו על ידי מפקד החזית, דוד שאלתיאל, לעזוב מידית את הרובע ואת העמדות שכבשו, ולשוב לבסיסם שבקריית ענבים. שׂמחתם הרבה של אנשי הרובע, ששיוועו זמן רב לתגבורת, התחלפה במהרה באכזבה מרה, ואף לתחושות נבגדוּת. בימים הבאים, שבהם התנהלה המערכה הגורלית ברובע היהודי, ניסו לוחמים לפרוץ את חומות העיר העתיקה בהזדמנויות ליליות שונות, אך כשלו. 19 שנים יחלפו עד שיבקיעו חיילי צה"ל את חומות העיר העתיקה ויחדשו את הגישה לרובע היהודי.

ניסיונות ה'הגנה' לבוא לעזרת הנצורים ברובע, כמו גם המלחמה העיקשת בגזרת ירושלים כולה, לא הצליחו לחפות על טענות קשות שהופנו כלפי מפקדי המערכה וכלפי העומד בראש ההנהגה הציונית - דוד בן גוריון. ההאשמה הייתה שלא נעשה די להצלת הרובע – במתכוון ובמודע, והיא נומקה בשאלות נוקבות: למה לחזית הרובע היהודי, שהייתה הקשה שבחזיתות, הקצו מפקדי ה'הגנה' מספר זעום של לוחמים, ולא מצאו את הדרך לספק להם תחמושת? מדוע, בניגוד למקובל בחזיתות אחרות, הוחלט במטה ה'הגנה' שלא לפנות את האוכלוסייה האזרחית מהרובע, ובכך הציבו אותה בפני סכנה חמורה של טבח? וכיצד לא הותר ללוחמי הפלמ"ח להמשיך את הלחימה בעיר העתיקה? הייתכן שמנהיגי היישוב ויתרו על העיר הקדושה משיקולים פוליטיים? הטענות הפכו לפולמוס מר ולפצע שלא הגליד מעולם. ועדת חקירה שהקים לאחר המלחמה מפקד מחוז ירושלים לא הגיעה לידי מסקנות חד־משמעיות, והוויכוח לא הוכרע. בן גוריון מצדו העדיף להימנע מדיון פומבי בפרשייה זו, כפי שהעיד:

"בחודש הראשון היתה ירושלים מנותקת. היו כוחות בתוך ירושלים, היו כוחות סביבות ירושלים, וקרו דברים משונים שלא עמדתי עליהם, ולא אספר עליהם כל כך מהר. וגם כשאספר עליהם בבוא הזמן - אשאיר תעודה שיפרסמו דברי רק לאחר שייתם כל הדור החי אתנו. כי אינני רוצה לפגוע במשהו באנשים שאולי שגוּ בעניין אחד או גם עשו מעשה לא כראוי, בידעי שהם עשו גם מעשים טובים אחרים".

עשרה קבים של יסורים ירדו לארץ בקרבות של ימי התקומה. תשעה נטלה ירושלים.

ובימים הקשים ובלילות השחורים של מצור, הפגזות, וכוחות אויב העולים על העיר מכל עבר, הלך ופחת מספרם של מגיני העיר ותגבורת מן השפלה לעיר הנצורה כמעט ואין.

ולנוכח חוסר המוצא ובלית ברירה נטל גם הנוער את חלקו בקרבות. כך הוקמה הישר מטקס הסיום של תלמידי השביעית והשמינית בגימנסיה העברית ברחביה (שהוקדם בכמה חודשים..) פלוגת יהונתן של לוחמי גדנ"ע ירושלים. פלוגה זו לחמה באתרי הקרבות הקשים ביותר. בהר ציון לנוכח העיר העתיקה, במנזר רוטרדם אל מול הטור הירדני העולה על ירושלים, ברמת רחל אל נוכח המצרים וכיבוש אזור הר הרצל והכפר מלחה, כשרבים מחבריה נותרים בצידי הדרכים

ובתוככי העיר פנימה, מעבר לחומות לחם מי שעתיד להיות הלוחם הצעיר ביותר בתולדות ישראל. ניסים גיני בן התשע. ניסים, התנדב לשמש הקשר "הגרון" שבין עמדות הלוחמים, תוך שהוא מעביר פקודות ומסרים בשעת הקרב.

אחיו מספר: "אלו היו ימים קשים מאוד בהם צר הליגיון הירדני על הרובע. כל יום היו קרבות, וכבר לא יכולנו ללכת ברחובות. עם הזמן האנשים הצעירים נהרגו, ואנחנו, הילדים, הבנו שאנחנו חייבים לעזור".ב26.5.48 סיים ניסים עוד משמרת בחומות ובדרכו הביתה מספרים כי קראו לו שיחזור כי לא היה מחליף לעמדות להעברת הקשר.ניסים מוותר על הארוחה החמה בבית אימו וחוזר לעמדה. השמועות מספרות שכשאמו בקשה אותו שיחזור לביתו, ענה לה: " שאני אשב בבית ואחרים ימותו"? "

ניסים שב אל המערכה ואכן זיהה תנועה חשודה. כשהרים ראשו על מנת לוודא תנועה זו ולדווח, פגע בו הצלף וגופתו של ניסים נשארה בשדה הקרב יחד עם עוד 8 לוחמים שנשארו בבית המחסה.

לאחר הקרבות, זקן ערבי מקומי שמצא את גופות הלוחמים החליט לחלוק להם כבוד אחרון למרות התנגדות חריפה מצד התושבים. 19 שנה אחר כך בשחרור ירושלים, ניגש אותו ערבי זקן אל אחד הקצינים בבקשה שיבוא איתו בדחיפות לראות את קבר האחים שכרה.גופתו של ניסים גיני הייתה היחידה שזוהתה בוודאות, וזו מהסיבה שהוא היה היחיד שפיו עוד היו שיני חלב. ניסים גיני הוכר כחלל צה"ל הצעיר ביותר בתולדות המדינה.

"עשרה קבין של יופי ירדו לעולם. תשעה נטלה ירושלים.." לאחד מתוכן קוראים אהבת המולדת. ובזכות נערים צעירים יותר וצעירים פחות זכתה ירושלים לשוב לתפקידם המקורי של בני הנעורים "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים..וילדים וילדות משחקים ברחובותיה"

עשרות אם לא מאות שירים נכתבו על ירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים, ורבים מהם הפכו לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי. תש"ח הותירה פחות את רישומה על שירי ירושלים. אולי גרמה לכך התחושה הקשה על אובדן העיר העתיקה, אולי ההתפעמות מעצם העצמאות ועוצמת נצחון צה"ל שפחות הופגנה בירושלים המחולקת? כך או כך, למרות שהקרבות המרים ביותר במלחמת העצמאות התחוללו בעיר, מעט מאוד שירים אם בכלל נכתבו על ארועי מלחמת העצמאות בחזית הבירה, בוודאי בהשוואה לשירים שרוממו את הלוחמים בדרום לדוגמא. מעט השירים שכן נכתבו, והפכו במידה רבה ללהיטים עסקו בחווית השכול והצורך להתגבר על המכשולים האדירים והרבה פחות בתחושת הניצחון . ראש וראשון להם כמובן "באב אל ואד" שנכתב עוד בעצם ימי הקרבות ותיאר את המערכה הקשה שכונתה "חזית ברוחב של כביש". כמה שנים לאחר המלחמה הצטרפו אליו שני שירים נוספים. הראשון שירו של יורם טהר לב בהרי חברון שסיפר על גבורתם של הל"ה בדרך לגוש הנצור, והשני קרב הראל. שירו המרטיט של חיים חפר על בסיס שיר אמריקאי מימי מלחמת האזרחית שתיאר את אימי הקרבות מסביב לעיר בחורף תש"ח.

אחוד ירושלים שריפא רבים מפצעיה של מלחמת העצמאות, ריפא גם בעיה זו. בשירי הלל ללוחמי תשכ"ז לא נשכחו גם לוחמי תש"ח. כך שמעו הלוחמים ליל ליל את "רוחות תש"ח שרות לך בדרכם", ואילו עקיבא נוף נשבע בשם משוריני שער הגיא לא לנטוש עוד את העיר. שירי תש"ח חברו איפא עם שירי תשכ"ז, תוך שהם מסתמכים כמובן על אלפי שנות שירה פיוט ותקווה לעיר, וביחד מתקדמים אל עבר שיר של גאולה ושל שלום.

פתרון החידה מגליון 16:

הקשורה למבצעים השונים בחזית הצפון במלחמת העצמאות : בתחילה היו אלה האילנות הגבוהים. אחריהם בא זה ששלח אילנות ארצה.

התשובה: שני המבצעים שניהל צה"ל בקרבות עשרת הימים בחזית הצפון. הראשון, והכושל יחסית בו דנו בהרחבה בגליון הקודם היה מבצע ברוש, שהתנהל בגליל המזרחי באזור משמר הירדן, והשני היה מבצע דקל שבמסגרתו שוחרר כל אזור הגליל התחתון.

והחידה להפעם: שלושה שמשלו בבירה. אביו של זרובבל, הדב המשביר ואיש המעגל סתום העין

ניתן לשלוח תשובות לחידה בעזרת טופס מקוון