בימים ההם בזמן הזה - חנוכה החשמונאים ותקומת ישראל - גליון מספר 5 כסלו תשע"ח

סיפורם של החשמונאים ופעילותם לתקומת ישראל ליוותה את התנועה הציונית מראשיתה. כך כתב הרצל על מנורת (כך!) החנוכה כמשל להתעוררות האומה, והארוע השנתי החשוב ביותר באגודות הציוניות ברחבי העולם היה נשף החנוכה, בו הועלתה על נס גבורת המכבים והחלום לשוב למורשת החשמונאים. עם השיבה לארץ, החלו הסיורים המאורגנים במקום בו זוהו "קברות המכבים"(כמפורט בהמשך העלון), ואילו תנועת מכבי הצעיר חיברה בין תפיסת "יהדות השרירים" של מכס נורדאו לבין מורשת המכבים. תפיסה זו מצאה חן פחות ופחות בעיני נאמני תורת ישראל, בעיקר עם הפיכתה כמסד לספורט מקצועי כמה שנתפס כמנהג יוון, אך היו גם רבנים ובראשם הראי"ה קוק שראו ב"שיבה אל הגוף" את אחד מסממני הגאולה.

צעירי הישוב היהודי בארץ אימצו בהתלהבות את המענה ששם שאול טשרניחובסקי בפיו של רבי עקיבא לשאלה "איפה המכבים"? –"אתה המכבי"! וזימרו בהתלהבות שירים לאומיים ברוח החג. נרות החנוכה היוו גם עוגן של תקווה ואור בימים האפלים של השואה, והחנוכיה שהוצבה אל מול צלב הקרס הפכה לשם דבר. הקמת הארגונים הצבאיים שסייעו לתקומה הייתה מלווה גם היא בזיקה עמוקה לימי החנוכה. כך היה הדבר בהקמת תנועת הנוער הדתית לאומית "ברית החשמונאים" שהייתה במידה רבה מסונפת לאצ"ל וללח"י , ובפעילות התעמולה לעידוד רוח לחימה מימי ההגנה והפלמ"ח ועד למדור "תודעה יהודית" (ז"ל...) ברבנות הצבאית בימינו.

מורשת ימי המכבים עוררה לא פעם דיון ער בשיח הישראלי, הן בשאלת היחס בין ההסתמכות על הנס לבין פעילות לאומית וצבאית עצמאית (נושא הנדון בהמשך העלון) והן, בשנים האחרונות בשאלת האידיאולוגיה החשמונאית הסותרת לכאורה מיניה וביה תפיסות ליברליות מערביות החביבות למדי על חלק מיושבי "הארץ". ימי החנוכה אם כן, ממשיכים ללוות את עם ישראל גם עם קימומה מחדש של מלכות בני החשמונאים, אלפי שנים לאחר שזו נדרסה תחת הקלגס הרומאי.

כידוע, במודיעין היה ביתם של החשמונאים. כיום מודיעין היא עיר ואם בישראל, ומתתיהו בוודאי לא שיער שיבוא יום וביישוב שנושא את שם הכפר הקטן שלו יחיו יהודים, שמספרם מתקרב לעשר רבבות. בקרבת מודיעין נבנו בימינו יישובים נוספים המשמרים את זכר המורשת החשמונאית: מכבים, חשמונאים, לפיד ומתתיהו.

בחנוכה רבים המבקרים באתר קברות החשמונאים הסמוך למודיעין, ויש מהם שמתאכזבים למראה השרידים העלובים: שוחות אחדות חצובות בסלע, שלטענת הארכאולוגים כלל אינן הולמות את התקופה החשמונאית (המאה השנייה לפסה"נ), אלא תקופה המאוחרת לה בכשבע מאות שנה. כְּתבים היסטוריים, שתיארו פירמדות ענקיות על קברי החשמונאים, אינם הולמים את המראה בשטח.

לאמתו של דבר אין כלל מסורת עתיקה המייחסת את הקברים הללו לחשמונאים. אבות ה'מסורת' הזו הם תלמידי הגימנסיה הרצליה מהעיר הצעירה תל אביב, שיצאו בערב חנוכה תרס"ז (1907) לטיול באזור מודיעין. כבר אז הייתה מקובלת ההנחה שמודיעין, הכפר של מתתיהו ומשפחת החשמונאים, נמצאת באזור זה, אך לא היה ברור היכן הייתה (כפי שעד ימינו לא ברור). הם החלו לחפש את הקברים, ומשלא מצאו פנו אל רועה ערבי ושאלוהו היכן הם. 'אתם מתכוונים לקברי היהודים'? שאל הרועה. 'בוודאי', ענו התלמידים. והוא שהפנה אותם אל אתר זה. כך העיד לימים המורה זרובבל חביב, שהיה נוכח בשעת המעשה.

החיפוש אחרי קברות החשמונאים בידי תלמידי הגימנסיה לא היה מקרי. עם ראשיתה של הציונות חיפשו הוגי דעות, מחנכים ומשוררים מוטיבים לאומיים שיוכלו לבטא את התחייה הלאומית החדשה. מלחמות הגבורה של החשמונאים נמצאו ראויות כמודל לחיקוי ולהערצה, והגימנסיה הרצליה, שהייתה מסמלי הציונות המתחדשת, ביקשה את הדרך להזדהות איתן.

שיבתו של עם ישראל לארצו והחזרה של הצבא העברי לשדות המערכה, העלו שוב את השאלה הישנה-חדשה בדבר היחס בין השתדלות וביטחון, כמו גם את סכנת "ההסתמכות על הנס" מחד ובעיית "כוחי ועצם ידי" מאידך.

ראשוני הציונות החילונית, העדיפו לקחת את מורשת המכבים כמורשת לאומית צבאית, והצהירו קבל עם ועדה-נס לא קרה לנו!. תפיסת ההסתמכות על עצמנו הגיעה לשיאה בימים שאחרי מלחמת ששת הימים, כאשר נעמי שמר הכריזה באהבה רבה לחיילי צה"ל, ביחס לקו בר לב שעל גדות הסואץ- " מעוז ! צור ישועתי", וחודשים מספר לאחר מכן, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הבינו הכל את הבעיה שבביטחון העצמי המופרז.

האם הפתרון לגישה זו הוא בהסתמכות על הנס? בהנחה שבורא עולם יקיים עבורנו את "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"?

דומה כי גישה מאוזנת עשויה להלמד מדברי הרמב"ן (ויקרא יג, מז ) המסביר את מושג "צרעת הבגד"" – "זה איננו בטבע כלל (=תופעת צרעת הבגד) ולא הווה בעולם וכן נגעי הבתים אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון ,יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו להראות כי השם סר מעליו ..". הרמב"ן מסביר אם כן כי האדם המאמין ומקיים את רצון האל איננו סובל מנגע הצרעת אבל האדם החוטא מרגיש מיד את החטא בדמות פגיעה פיזית וגופנית, או במילים אחרות-הנס מתקיים בצורה גלויה כאשר האדם סומך על עצמו ומתעלם מרצון ה' – אז קיים הצורך לצאת מהטבע אל הנס .

דומה כי הדברים נכונים גם במישור הלאומי. המציאות הראויה היא מציאות של נס נסתר, של נס דרך הטבע, של נס הנובע מהתנהלות נכונה של השתדלות לצד ביטחון, של רצון להלחם ולהשיג בעצמנו יחד עם הבנה כי לה' הישועה.

ולוואי שנדע ללכת בדרכו של יהודה המכבי, שהיה מחד מהמעולים שבמצביאי העולם שידע היטב כווחה של השתדלות, אך יחד עם זאת ידע להכריז כי "כי לא ברוב חיל נצחון המלחמה, ומן השמים הגבורה". אמן.

עם הקמתה של התנועה הציונית על גווניה, חלו בלוח השנה העברי שינויים מהותיים שהם מעין תהליך טבעי. החגים מן התורה ובעיקר אלה שנקבעו על פי חז"ל מצאו מקום של 'התחדשות' בכוונת מכוון למסרים בעלי משמעות ציונית ולאו דווקא בעלת צביון דתי. הסיפורים המסורתיים וההיסטוריים אלה שמבטאים עבר לאומי משותף שמשו כפלטפורמה מובהקת להחדרת מסרי התנועה הציונית בקרב חבריה. לא פלא שהשירים שנכתבו בידיהן הכישרוניות של חברי התנועה אפשרו להחדיר את השאיפות הציוניות שלהם ולעצב מחדש את הציונות כרצונם.

אחד החגים בולטים במיוחד הוא חג החנוכה המהווה דוגמה בולטת לשינוי המשמעותי שעבר. נס פך השמן המוזכר בתלמוד במסכת שבת תפס מקום משני לעומת מוטיב הניצחון של החשמונאים (שאמנם מופיע בסידור) אך דרך השירה כדוגמת השירים: מי ימלל גבורות ישראל, הבה נרימה נס ואבוקה, נרותיי הזעירים, אנו נושאים לפידים ועוד אחרים מצאו מקום של כבוד בעיצוב הגבורה של העם היהודי והתמודדותו מול האויב הרוצה לנשלו מנחלת אבות.

אהרן זאב (1900-1968), מחבר השיר אנו נושאים לפידים, נולד בעיירה סוקולוב פודולסקי שבמזרח פולין היה משורר וסופר עברי, סופר ומשורר ילדים, עורך, מחנך, קצין החינוך הראשי של צה"ל ונשיא הוועד למען החייל. בשנות השלושים בהיותו מחנך בזרם העובדים כתב את מילות השיר לקראת מצעד חנוכה. מילותיו של השיר כמו גם תוכנו מעידים על כוונתו להציג מבט הפוך לחג החנוכה המסורתי. לא נס פך השמן ואף לא נס הניצחון מעטים מול רבים יוצרים את המציאות אלא מעשיהם של החלוצים, אשר במו ידיהם יוצרים מציאות חדשה. כדי ליצור מציאות חדשה שאינה תלויה בנס כי אם במעשה, המחבר קורא אל תפיסה חדשה : "מִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ הַצָּמֵא לָאוֹר - יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ לָאוֹר וְיָבוֹא! " "נֵס לֹא קָרָה לָנוּ - פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ" ה'אור' לא נגלה בדרך 'נס' אלא התגלה בזכות עמל ויזע, "בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם - וַיְּהִי אוֹר"!

במקביל לסיפור החנוכה המסורתי, המתאר את שיבת עצמאות יהודה למשך מאות שנים, דומה כי אפשר למצוא קווים דומים ליישוב ארץ ישראל במאה העשרים. היהודים חזרו לארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות ולא חסכו בעמל כפיים להפרחתה ויישובה מחד, להגנתה מפני אויב ולכיבושה על מנת לממש את השאיפה הציונית לעצמאות מדינית מאידך. מוטיב הגבורה בחג המכבים במסגרת התנועה ציונית קיבל מקום מרכזי בזכות המעשה ולאו דווקא בזכות הנס.

במקביל להתרסת המרי הציונית (שבבסיסה עומדת בסופו של דבר האמונה, כפי שהיטיב להראות חנן פורת ), המשיכו לפעום בלבבות ישראל ניגוני חנוכה העתיקים, שספרו על תקווה ואור גם בימים אפלים, ולהלן נציין אחד מהם.

מסע המוות מהעיר סיגט שברומניה בתוך הקרון המחניק על מסילת הרכבת לאושוויץ בעיצומו ועדיין לא הופנם בליבו של האדמו"ר רבי אליעזר זאב מקרטשניף כי הדרך מובילה לסוף חייו במחנה השמדה. בנו רבי דוד משה ונכדו רבי צבי הירש שנסעו עמו הבינו לאן פני הרכבת מועדות. ביורדם על אדמת המוות, הבין האדמו"ר הזקן מיד במה מדובר והפנה את ידיו כלפי מעלה ואמר: לכך לא התכוונתי.. ופנה לבנו ואמר: "מעתה נתונות הברכות בידיך. אתה תישאר בחיים כי עם ישראל זקוק לך", ולנכד הבטיח כי יזכה לניסים וישועה וינצל גם הוא. וכך היה, שהרי צדיק גוזר והקב"ה מקיים. שניהם ניצלו, הבן הקים חצר חסידות ברחובות, והנכד המכונה הרב'ה מקרטשניף סיגעט קבע את מקומו בכפר אתא.

בימי ילדותי בקרית אתא, זכיתי פעמים רבות להסתופף בצל האדמו"ר רבי צבי הירש רוזנבוים שהיה גם הסנדק שלי ושל אחיי. הקשר המשפחתי התחיל עת הסבא רבא שלי, רבי שלמה צבי קהת הלוי ז"ל שהיה ממייסדי כפר אתא היה ממקורבי האדמו"ר, לאחר שזה עלה לארץ ישראל בתום מלחמת העולם השנייה והתיישב בכפר אתא. טבעי אך היה שחסידי האדמו"ר שהכירו בסבי שהיה איש קבלה וסוד והחברותא של רבם, יכבדו את הסבא רבא שלי ויראו בו חסיד, גם אם בניו ונכדיו פנו אל תנועות הציוניות 'המזרחי' ו'הפועל המזרחי'. לימים רבה של כפר אתא, הרב מנדלסון ואף האדמו"ר בעצמו, העידו כי הסבא רבא שלי חלם חלום כשנתיים לפני קום המדינה, וחזה את התאריך המדויק שבו מדינת ישראל תזכה לרוב בהצבעת האו"ם והנס יתרחש.

עד היום חוויה מיוחדת שמורה בליבי בחג החנוכה, לאחר שהאדמו"ר מיטיב את נרות חנוכה ומדליקם בבית מדרשו, נוטל את כינורו ופורט עליו ניגון חסידי של חצר קרטשניף , החסידים עם השטריימל ואני עם בני העוטים כיפה סרוגה לראשינו, מסתופפים יחדיו ומאזינים לצלילי הקודש, לניגון המיוחד שאט אט עולה ומתעצם בשמחה ומאור והסרת מחיצות. וגם זה נס..

פתרון החידה מגליון מס' 4:

אדמו"ר אחד, חורנים, ותימנים- וכולם במקום אחד-אייהו?

מדובר בישוב בני רא"ם, שהוקם ב1949 וקרוי על שמו של רבי מרדכי אלתר, האדמו"ר מגור, שנפטר בימי המצור על ירושלים בשבועות תש"ח, זמן קצר לפני הקמת הישוב. בישוב שהוקם על ידי עולים ממזרח אירופה , אנשי פועלי אגודת ישראל, בצוותא עם קבוצה גדולה מעולי תימן. הישוב יושב על חורבות העיירה הערבית מסמיה, שננטשה במהלך מלחמת העצמאות ובה התגוררו מהגרים מוסלמים רבים מחבל החורן.

והחידה להפעם: בתל אביב עשו חנוכה. ובדרך לירושלים, באותם ימים ממש, עשה חשמונאי פעולה.

ניתן לשלוח תשובות לחידה בעזרת טופס מקוון