פרשת אלטלנה

גליון מספר 19 סיוון תשע"ח

סוג של ראשומון היסטורי בו כל צד רואה את הדברים מנקודת מבטו ללא שום יכולת מפגש בין המקבילים.

הימים בהם היה העם היהודי קרוב ביותר לחורבן פנימי מאז מלחמות האחים ערב חורבן הבית.

הימים בהם התגלו בן גוריון ובגין ברגעיהם הגדולים ביותר, או הגרועים ביותר,או שניהם ביחד..

ומה לא נאמר, על אותה ספינה שנשאה עימה 900 עולים ,5000 רובים,4 מליון כדורים ,300 מקלעים,150 מרגמות, חמישה זחלים וציוד לחדר ניתוח מלא ובמקום לתת זריקת מרץ אדירה לצבא בשעותיו הקשות ביותר הפכה למוקד מלחמת אחים שהביאה למותם של שמונה עשר לוחמים, לקרבות אחים ברחובות תל אביב ולאיבה שנמשכה דורות.?

ודומה כי גם שבעה עשורים מאוחר יותר, אל מול החוף הרגוע בפרישמן בתל אביב, בו שוכנת האנדרטה לזכר הנופלים לצד פסלו של בן גוריון העומד על הראש.. עולה מדי פעם אלטלנה ממעמקי הים ומעוררת סערה זוטא כזו או אחרת ואפילו הדיון על קורותיה בויקיפדיה כמעט ולא נח

ובסופו של יום אברהם כהן ויעקב (יונצי) פריד, אליעזר וייץ ופסח וולודינגר, מישל אסואיד וצבי (הרשלה) רייפר, כולם צעירים שרצו להקדיש את חייהם לתקומת ישראל ונפלו במלחמת אחים חסרת תוחלת, שהנחמה היחידה בה היא שהצלקת אותה היא צרבה נשארה לדורות. חששו של בגין אמנם כמעט הפך למציאות: "בנפול השלטון הבריטי לא פרצה בקרב היהודים מלחמה על השלטון. עובדה היסטורית זו נראית כפשוטה .היא מפליאה. דברי הימים מלמדים כי בעקבות מלחמות שחרור פרצו בארצות שונות ובתקופות שונות מלחמות דמים פנימיות. .נפילת משטר דומה לרעידת אדמה ורעידת אדמה שלאחר שנסתיימה כביכול גוררת אחריה שורה של זעזועים תת קרקעיים.. ההתגוששות הפנימית נראתה אצלנו כבלתי נמנעת", אולם ברגע האחרון צומצמה הטרגדיה לחילופי אש חד פעמיים, ואולי מבלי לדקדק בדיוק ההיסטורי יפים דבריו של בגין בסיכום הפרשה,גם שנים רבות אחריה: "שני גורמים הצילו את האומה מאסון המלחמה הפנימית. ראשית לא חינכנו את אנשינו לשנוא את יריבהם...שנאה חד צדדית היא איום לשלמות האומה , שנאה הדדית מביאה למלחמת אחים ואנחנו לא שנאנו..הגורם השני היה קשור בבעית השלטון . אנחנו נלחמנו במחתרת למען שלטון עברי..פרשנו כדי להלחם למען עמנו ולא כדי לשלוט בו..המעשים היו מביאים למלחמת אחים רבתי אלמלא קבענו מראשית דרכנו כי אין דבר איום יותר מבחינת עתיד האומה מאשר מלחמת אחים פנימית" ונאמר אמן.

העיר העברית הראשונה משופעת באתרים רבים בהם נדמה היה לרגע כי שסע בלתי ניתן לאיחוי מתחולל בין חלקי העם.

הראשון שבהם הוא האתר בו נרצח חיים ארלוזרוב לחוף ימה של תל אביב בליל שבת קייצי בסיוון תרצ"ד. פרשת הרצח של אחד ממנהיגיה הבכירים של תנועת העבודה, שנרצח בהם גאתה המתיחות בינו לבין חוגי הימין, הפכה במהירות למיני מלחמת אחים, וגם הזיכוי של אנשי הימין שהואשמו ברצח בידי הבריטים לא הפיג את המתיחות שנמשכה שנים רבות.

לא הרחק משם, בחוף פרישמן בתל אביב, כמו גם בבית העלמין בנחלת יצחק, ניצבות האנדרטאות לזכרם של נופלי האלטלנה (בינהם גם אברהם סטבסקי שהואשם וזוכה מרצח ארלוזורוב) המסר בשתי האנדרטאות זהה: מלחמת אחים לעולם לא.

גם ארועי שנות החמישים והעימותים הפנים יהודיים שבהם לא פסחו על הכרך. סיורים רבים מתקיימים במקום בו אירע הרצח של ישראל קסטנר שהואשם בשיתוף פעולה עם הנאצים ונרצח לאחר משפט שנוי במחלוקת, שהמחלוקת סביבו לא פגה עד היום. מהצד השני של המפה הפוליטית, ברחוב רמח"ל 6 בעיר ניתן לראות את המקום בו ניסה העיתונאי עמוס קינן לרצוח את השר הדתי לאומי דוד צבי פנקס על רקע פעולותיו למען שמירת שבת. להתנקשות זו, שהביאה ככל הנראה לפטירתו בגיל צעיר של פנקס כמה חודשים מאוחר יותר בדרך כלל אין מודעות היסטורית רבה ומעניין מדוע...

מסלול השסע בתל אביב אינו יכול לפסוח כמובן גם על המקום בו אירע הרצח הפוליטי הנודע והמשמעותי ביותר בתולדות ישראל , ועל המוזיאון המפואר שהוקם להנצחת המנהיג והרצח, שחלק לא מבוטל מתכניו שנויים במחלוקת.

ובכל זאת, הרי יש בה משהו, והעיר העברית הראשונה הביאה לנו גם את הקמת המדינה, ועצרות של אחדות בימים של כאב , ושל שמחה, ובסופו של יום, עם כל השסעים והמלחמות- עם אחד.שיר אחד.

"לא טסנו עשרים אלף קילומטר כדי להרוג יהודים" אמרו טייסי המח"ל שסירבו להפגיז את האלטלנה. אנחנו לא נלחם ביהודים הצהירו לוחמים מאלכסנדרוני ,יריתי ואנשי הפועל המזרחי רגע לפני שכוחות הפלמ"ח פתחו באש. עתונאים השתעשעו ברעיון מה היה קורה אילולא נשמעו רוב כוחות הצבא לבן גוריון- האם הייתה נוצרת אנרכיה שהייתה מונעת את הקמת המדינה, או שמא הלקח היה מרסן מנהיגים מלקבל החלטות דורסניות וקשות?

שמונה שנים לאחר האלטלנה שוב עמדה סרבנות הפקודה במבחן. בית המשפט שדן את מבצעי הרצח בכפר קאסם לתקופות מאסר ארוכות, קבע חד משמעית כי מילוי פקודה אינו ערך עליון כאשר הוא עומד אל מול פגיעה לא מוצדקת בחיי אדם.

במשך השנים הוטרדה ישראל משאלות של סירוב פקודה בנושאים מבצעיים או סמי פוליטיים, כמו סירובם של אנשי הפלמ"ח מלהמנע מלקחת חלק בהפגנות נגד פירוק הארגון, או התנהלותו של האלוף אריאל שרון במלחמת יום כיפור. שאלות סירוב הפקודה הקשות הגיעו עם התעצמות הויכוח על השליטה ביש"ע, כאשר מחד סירבו אנשי שמאל קיצוני להשתתף בפעילות צה"ל בשטחי יש"ע, ומנגד נתקלו תומכי ההתיישבות פעם אחר פעם בדילמות קורעות הלב של הפקודה לפנות ישובים ולהעביר אזורים יהודים לשליטת האויב.

המציאות בשטח הוכיחה מעבר לכל ספק כי בדרך כלל בחרו תומכי ההתיישבות שלא לקרוע את החבל ולהמשיך ולציית לעיקרון הממלכתיות גם במחירים קשים. יש הרואים בכך לשבח ויש לגנאי. שבעים שנה אחרי, דומה שפרשת אלטלנה הותירה אחריה מחד עקרון ממלכתיות קשיח ולעיתים אף אכזרי, ומאידך לפחות בקרב רוב הציבור את תפיסת "מלחמת אחים לעולם לא", גם שהאויב עומד בשער וגם בעיתות שלום. ולוואי שלא נזדקק לדילמה שנית.

'כאשר יהודים ניצים ביניהם, בה בשעה שבחוץ שוררת כלפיהם משטמה עזה וכל מצרי מרשה לעצמו להכות ביהודי – אז הרי זה באמת חוסר דעת ורשעות, אשר אין דעתו של משה סובלתם...'" (אבני-אזל. "מעינה של תורה) קשה מנשא המחשבה על מציאות עגומה בה יהודים נלחמים ביהודים, בשעה שקיום המדינה הצעירה עומד בסכנה. כ 930 עולים, חלקם ניצולים מתופת השואה האיומה, חדורי תקווה לעלות למדינה היהודית שזה עתה קמה. מה גדול השברון להיקלע למלחמת אחים של ממש דווקא מאות מטרים ספורים מחופי ישראל.

אחד מאותם ניצולי השואה על האלטלנה היה רפאל קירש ניצול שואה שאיבד את מרבית משפחתו, הצליח להינצל מהתופת, והצטרף לשורות בית"ר[i] ומאז הקדיש לתנועה את כל זמנו ומרצו במטרה לעודד צעירים לעלות לארץ ישראל.

עזריאל קרליבך עורך "ידיעות מעריב" מתאר את הערכות הצבא בחוף "ראיתי בחורי ישראל קופצים ממכוניות גדולות וכובעי פלדה על ראשיהם, ומקלעים דרוכים בידיהם, והם חמושים מכף רגל ועד ראש, והם שנים שנים, שלושה, עשרות, מאות רבות – רצים לירות ביהודים...."[ii]

למציאות הזו עלה נקלע קירש בהיותו על הסיפון ואת רחשי ליבו הפך לשיר שכתב.

אנחנו יצאנו לדרך ללחם ולסבל בעדך

הבאנו את רוח המרד אנית נשק לשחרורך.

שנים ארכות באירופה עמלנו ללא הפסקה

ואת פרי עמלנו אלטלנה הבאנו בעדך מדינה.

ואיך שקבלתם אותנו באלהים! לעולם לא נשכח

על אחים חילים חלמנו ונתקלנו באש התותח

ואם כי אלטלנה נטבעה זקפו ראשיכם חילים

לארץ ישראל השלמה לעד נשאר נאמנים.

קירש עצמו נפל על קידוש השם, , לאחר שנתמנה לסגן מפקד מחלקה בגדוד 91 ביום ט"ז בתשרי תש"ט (19.10.1948) נפל בקרב על כרתיה במסגרת "מבצע יואב" לפריצת הדרך לנגב. . שירו אמנם לא זכה לתפוצה אך ממשיך להדהד באזכרות השנתיות לנופלי האלטלנה.

היורים על האלטלנה,שרו באותה עת בהתלהבות על לחימתם בארגוני "הפורשים" בעת הסזון והמשורר הדגול של תנועת העבודה נתן אלתרמן הצדיק בשם עקרון הממלכתיות והסדר את הטרגדיה:

כִּי הַנּשֶק הַזֶּה

לא לַהֶבֶל נִשרַף...

הוּא מִלֵּא שֵרוּתוֹ לָאֻמָּה הַלּוֹחֶמֶת!

הוּא שֵרֵת! שְׂרֵפָתוֹ פֵּרוּשָה נִצָּחוֹן

לְיִצְרָהּ שֶל אֻמָּה

עַל יִצְרוֹ שֶל עֵדֶר.

הוּא שֵרֵת! שְׂרֵפָתוֹ פֵּרוּשָהּ הַנָּכוֹן

הוּא קִיוּם הַמָּרוֹת

וּשְמִירַת הַסֵּדֶר!

דומה כי הפער בלתי ניתן לגישור.

ובכל זאת, לא עברו ימים מספר ולוחמי האצ"ל וההגנה עמדו שוב שכם אל שכם אל מול האויב. האחדות הלוחמת ניצחה את כאב הפילוג והדם.

שבעים שנה אחרי שרו שוב ביחד צאצאי העולים באלטלנה וצאצאי היורים עליה. למרות כל המחלוקות לא נפערה התהום. ממשיכים ביחד .

פתרון החידה מגליון 18:

המשותף לישיבת הדגל של אור התורה, השדה הצפוני שבפאתי גיא אוני והרבנות הצבאית

והתשובה היא: מחניים. מחניים היא ישיבת הדגל של מוסדות "אור תורה" בראשותו של הרב ריסקין, היא גם כינויו של שדה התעופה הצמוד לראש פינה הלו היא גיא אוני ההיסטורית, וזהו גם שמו של כתב העת אותה הוציאה הרבנות הצבאית עד שנות השבעים ובו רוכזו מאמרים רבים ומגוונים בנושאי הלכה, מנהג ויהדות.

והחידה להפעם: מה הקשר בין אלטלנה לחיים נחמן ביאליק?

ניתן לשלוח תשובות לחידה בעזרת טופס מקוון