עד הלום - שבעים לקרבות להצלת הדרום במלחמת העצמאות

גליון מספר 15 אייר תשע"ח

בראשית יוני 1948 נשמו לוחמי גבעתי מעט לרווחה. הטור המצרי שדהר לתל אביב נבלם במחיר דמים קשה על גדות נחל לכיש והסכנה המיידית למרכז הישוב היהודי בתל אביב נבלמה. אולם, השמחה הייתה מוקדמת מדי, עתה התפנו המצרים לטפל בישובים היהודים שנותרו בערפם ובראשם ניצנים. לשישים ושבעה חברי המשק (מתוכם כשלושים נשים), שלושים לוחמי גבעתי, וארבעים וארבע הטירונים חסרי הנסיון הקרבי ששהו במקום, לא היה באמת סיכוי אל מול שני גדודי החי"ר המצרי וגדוד השריון שעלו עליהם. לאחר עשר שעות של קרב, שלושים הרוגים, ורצח מפקד הישוב והקשרית שלו בידי המצרים, נכנעה ניצנים, ומגיניה הלכו לשבי ארוך, קשה ומשפיל בבתי הכלא המצרים.

בשעה שמגיני ניצנים הובלו בתהלוכת ניצחון בחוצות מג'דל, מיהר אבא קובנר, קצין התרבות האגדי של חטיבת גבעתי להוציא דף קרבי לאנשיו ובו גינוי חד משמעי למעשה הכניעה, גינוי שליווה ורדף את אנשי ניצנים עוד שנים ארוכות: "הגנה משמע בכל כוחות הגוף והנפש, ואם יפקוד הגורל טוב ליפול בחפירת הבית מלהיכנע לפולש רצחני..להיכנע- כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית- חרפה היא! לצאת לשבי הפולש- חרפה ועיוות". חודשים מאוחר יותר עם שובם מהשבי דרשו לוחמי ניצנים את טיהור שמם. ועדת חקירה שמינה המטכ"ל קבעה כי: "בפקודת היום של חטיבת גבעתי נכללו פסקאות שיש להן משמעות של הטלת דופי כלפי לוחמי ניצנים. פקודת היום, שנכתבה מתוך כוונה רצויה לחזק את רוחם של מגיני מרחב הדרום, לא שיקפה את כל האמת על התגוננות קבוצת ניצנים והאבקותם המרה של לוחמיה, ויש להצטער על כן, ...עם זאת הפקודה הייתה צורך השעה,פרסומה בתנאים של אותם הימים נראה עפ"י הועדה מוצדק בהחלט. הכרח היה לגנות את ההליכה לשבי ואסור היה לגלות כל סלחנות לגבי מי שנכנע".

שאלת היחס ללוחמים נכנעים לא ירדה מעל סדר היום הישראלי והצה"לי, מחד, הופנמה ההבנה כי לעיתים אין מנוס משבי. כך חצי יובל לאחר אירועי ניצנים, כתב האלוף קלמן מגן על לוחמי מוצב המזח שנכנעו למצרים במלחמת יום כיפור כי: "לוחמים מעטים אלה החזירו מעמד שבעה ימים ושבעה לילות בתופת האש, כחיל מצב מנותק ומבודד. הם הדפו התקפות אויב רבות, הם היו לנו לעיניים, הם טיווחו את אש תותחינו, הם מלאו חובתם עד תום. לכן לא נאמר נפל מעוז המזח ונתאבל על כך, אלא נאמר בגאווה כי גברים עזים אלה רשמו דף בלתי נשכח בספר מלחמות ישראל", ומאידך- משדרת מדינת ישראל שוב ושוב ללוחמיה במישרים או בעקיפין כי טוב המוות על השבי (ועיין ערך נוהל חניבעל וסיפורי יום שישי השחור ברפיח). והדרך הנכונה-נראה שפשוט לנצח ולא להגיע לדילמות מורכבות וקשות כל כך ...

מחלף אשדוד דרום מוכר בהויה הישראלית בעיקר בהקשר לפקקים או לתחנת הרכבת של אשדוד הנמצאת בסמוך לו, אולם בימי האביב של תש"ח היה המקום זירת קרב שהייתה בין החשובות, אם לא החשובה ביותר, בקרבות מלחמת העצמאות באותם ימים.

קרבות הגבורה של חטיבת גבעתי, הכשלון האיום במבצע פלשת, הופעת הבכורה של מטוסי חיל האויר הישראלי, וההמנעות הניסית של חיל המשלוח המצרי מלפרוץ צפונה, כל אלו התנקזו לגשר אחד עתיק מעל אפיק ואדי סוכריר בין העיירות הערביות יִבְּנה (כיום, יבנה) למג'דל (כיום, אשקלון). כשלושה קילומטרים צפונית לעיירה איסדוד.

שבעים שנה אחרי ה29.5.1948, התאריך בו הגיעו כוחות החלוץ המצרים לאסדוד, ושבעים שנה אחרי שחרור העיר במבצע יואב באוקטובר 1948, אשדוד היא העיר השישית בגודלה בישראל. בעיר הגדולה תחנת כח חשובה והגדול שבנמלי הארץ, ורבבות יהודים וביניהם עולי מרוקו וצרפת, חסידי גור ועולי חבר העמים, החיים, פועלים (ורבים) יחדיו בעיר עברית גדולה ומשגשגת

בארועי המלחמה ההיא ניתן להזכר בפארק עד הלום, הכולל בתוכו אתרי הנצחה רבים לימי הקרבות ואף מצבת זכרון, שהוצבה במקום כחלק מהסכם השלום עם מצריים, לחיילים המצרים שנפלו במקום. האנדרטה דמוית אובליסק הוצבה כתמורה להשארת האנדרטאות הישראליות ברחבי סיני, והלוחמים המצרים מונצחים בכיתוב על ארבע פאות האובליסק בערבית, בעברית, באנגלית ובכתב הירוגליפי.

יחד עם נופלי תש"ח מונצחים באשדוד גם עולי מרוקו שלא זכו להגיע לארץ, השר רחבעם זאבי שנרצח בידי מחבלים, נופלי העיר במערכות ישראל ואף המוזיאון היפה לתרבות הפלישתים מזכיר שהעימות על השליטה בארץ לא התחיל במאי 1948. ולמבקר באשדוד לא נותר אלא להודות לבורא עולם ולשליחיו בצה"ל, על כך שהקרבות באשדוד היום הם רק בין יהודים ובלי כלי משחית, ובע"ה גם להם יהיה סוף טוב..

אופנת ניפוץ המיתוסים שקנתה לה שביתה במקומותינו זה מכבר, ששה תכופות לנפץ ולהכחיש את מיתוס "מעטים מול רבים" במלחמת העצמאות. עובדתית, הדברים נכונים. כמעט לאורך כל תקופת המלחמה, כולל החודשים בהם ספגו הישוב היהודי ומדינת ישראל מכות קשות , היה מספר הלוחמים שהעמידה ישראל לקרב, גבוה מזה שהעמידו ערביי הארץ, או הכוחות הפולשים. המסקנה אם כן, שלא נס ולא חצי נס, אלא יתרון טבעי ונורמלי הוא שהיווה את הסיבה לנצחון.

ולא כך הדבר. אמנם במספר הכולל של הלוחמים, כוחות צה"ל היו רבים יותר. אולם ביחסי הכוחות בנשק כבד, במטוסים, ברעננות הכוחות הפולשים אל מול הכוחות היהודים המותשים מחודשי לחימה, מהעורף הערבי המסוגל לספק כח אדם ללא הגבלה לעומת העורף היהודי שמתח את עצמו עד גבול היכולת, הכל אלה, דומה שסיפור מעטים מול רבים שריר וקיים.

והדברים נכונים במיוחד בחזית הדרום, אל מול הצבא המצרי, המצויד והעשיר שבצבאות ערב, שיתרונותיו האיכותיים ביחסי הכוחות (בקישור עיינו בעיקר מעמ' 131 והלאה) , הביאו את כוחות צה"ל לעברי פי פחת, ורק הרבה סיעתא דשמיא וגבורתם של הלוחמים בגשר עד הלום, קיבוץ נגבה נגבה וקיבוץ יד מרדכי, סייעו לעצור את הפולש. (על הקרבות המדוברים תוכלו ללמוד גם בצפיה מתוך הסרטון הבא)

המציאות של לחימת מעטים מול רבים היא אבן בוחן עבור כל תנועה חדשה האם היא נושאת בשורה אמיתית או לא. אם אינך נושא בשורה לא תהיה מוכן לעמוד מול האגרוף של 'השחקן ההיסטורי' אותו אתה מתיימר להחליף. רק אם הבשורה שלך חזקה יותר מאגרופו של קודמך- רק אז תצליח להכריע אותו, גם אם בהתחלה תהיה חלש יותר.אם בשורתך אינה חזקה דיה, תיכנס אל ההיסטוריה תחת הקטגוריה 'מרד שדוכא'.

את הכלל הזה הטביעו בתודעת העולם דוד כשעמד מול גוליית והמכבים של ימי בית שני כשעמדו מול היוונים.הכלל היסודי הזה הפך למשפט המסכם של תורת המלח מה שכתב לאחר אלפיים שנה קרל פון קלאוזוביץ', מגדולי המצביאים הגרמניים במאה ה19. וכך הוא מנסח זאת בלשונו: "במרכזה של אמנות המלחמה ניצבת רוח נחושה בעלת רצון ברזל, כמו אובליסק שניצב בכיכר המרכזית של עיר, וכל הרחובות משתלבים בו".

וגם לוחמינו האצילים בתש"ח ידעו זאת ופעלו בהתאם לתודעה זו, וניצחו.

כבימים ההם- כן בזמן הזה.

על הנגב יורד ליל הסתיו - ומצית כוכבים חרש חרש - עת הרוח עובר על הסף - עננים מהלכים על הדרך.

כבר שנה לא הרגשנו כמעט - איך עברו הזמנים בשדותינו - כבר שנה ונותרנו מעט - מה רבים שאינם כבר בינינו.

אך נזכור את כולם - את יפי הבלורית והתואר - כי רעות שכזאת לעולם - לא תיתן את ליבנו לשכוח - אהבה מקודשת בדם - את תשובי בינינו לפרוח.

לקראת סיומה של מלחמת העצמאות נכתב שיר הרעות על ידי המשורר חיים גורי. שירים רבים נכתבו בצל המלחמה ובעקבותיה, אולם שיר הרעות שהושר על ידי להקת הצ'יזבטרון ובהמשך על ידי מיטב אמני ישראל כמו שושנה דמארי, יהורם גאון, להקת הנח"ל ועוד אחרים גילה לעיני כול, כי מדובר בנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית שמושר בעיקר ולעיתים קרובות בטקסי זיכרון. 'הרעות' עוסק ומייצג את האידיאלים של החברה של דור תש"ח- ההקרבה למען המולדת, אחוות הלוחמים, הדאגה של הפרט לכלל ואת זכרם וקדושתם של הנופלים. אמנם אידיאלים אלה היו גם לפני דור תש"ח, אף הופיעו בשירה העברית לדורותיה, אלא שעם הכרזת העצמאות על מדינת ישראל, דור תש"ח התמודד לראשונה באופן רשמי עם ראשיתו של הצורך להסיר את המחלוקות האידיאולוגיות על צביונו של היישוב היהודי בארץ ישראל שהיו קיימות לפני כן כגון בין לוחמי המחתרות וליצור מציאות חדשה כלל צה"לית שבה אחוות הלוחמים גוברת על כל מחלוקת. "הרעות נשאנוך בלי מילים אפורה עקשנית ושותקת" - מסר ברור כי מעתה בשעה שיוצאים לקרב יוצרים עצמאות הולכת ומתחדשת המדגישה את תחושת הקולקטיב והרעות בין הלוחמים.

החודשים הארוכים בהם לחמו חיילי צה"ל בערבות הנגב, הותירו את חותמם על שירים רבים נוספים. בינהם שועלי שמשון של אורי אבנרי, אפור הסלע במשלט , הקרב האחרון, וכמובן השיר יודקה של עודד אבישר בלחנו של מרדכי זעירא שבו המילים מרטיטות הלב: "נזכור את הלילה ההוא שבנגב, על ג'יפים דהרנו אל לב השממה, הדופק הלם, האצבע על ההדק. הליל יהי קרב - לחשה הדממה", לא משאירות אף אחד מאתנו אדיש להתגייסות להצלת הדרום. אולם ללא ספק שיר 'הרעות' תפס מקום של כבוד בין שירים אלה העוסקים באזור הדרומי אולי רק משום הפתיח.. "על הנגב יורד ליל הסתיו".

בחודשים האחרונים של מלחמת העצמאות פעלו כוחות צה"ל לשחרור הנגב. במהלך קרבות אלו נכשלו שוב ושוב כוחות צה"ל להשמיד חטיבה מצרים שהתבצרה באזור קרית גת של היום, ואלפי חיילים מצרים נותרו, מכותרים, אך בלתי נכנעים ב"כיס פלוג'ה".

אחד הנסיונות הכושלים לחיסול הכיס אירע בחנוכה תש"ט, ובמסגרתו ספג צה"ל את אחד מהקשים בכשלונותיו במהלך המלחמה-נפילתם של פ"ז לוחמים, רובם, אנשי הפלוגה הדתית בנסיון הכושל לכבוש את הכפר עירק אל מנשיה שעמד במרכז הכיס.

להרחבה, עיון ולימוד בנושא הפלוגה הדתית רצוי לצפות בסרטונים הבאים :

ראיון עם אליהו חן ציון- מפקדה של "הפלוגה הדתית" במלחמת העצמאות- כאן ( 10:51-13:38)

ובכתבות על הפלוגה הדתית שמונים ושבע – כאן וכאן .

שיעור שיתבסס על מקורות אלו עשוי לעסוק בשאלת הפלוגות הנפרדות של החיילים הדתיים בצה"ל בתש"ח ובמשמעותה להיום. זאת כאשר על התלמיד להבין כי צבא הגנה לישראל התבסס ברובו על יוצאי יחידות ארגון ההגנה, ארגון שרבים ממפקדיו ולוחמיו לא היו דתיים, בשל כך, אין ספק שהשתלבותם של לוחמים דתיים בפלוגות צה"ל יצרה לא פעם מתיחויות בין החיילים שרצו לשמור על אורחות חייהם ועל ההלכה לבין המפקדים והחיילים הלא-דתיים שלא תמיד הבינו את משמעות שמירת ההלכה עבור חייל דתי. דיון בכיתה יכול לעסוק בשאלות אלו במשמעותם העכשווית.

הבט נוסף של לימוד הנושא עשוי להתבסס על עיון בקורות החיים של נופלי הפלוגה הדתית' . משימה שתחייב את התלמידים לעיין בקורות חייו של אחד מהלוחמים, תאפשר עד מהרה לעמוד על משמעות השתלבותם של ניצולי השואה בקרבות תש"ח (נושא לו כבר הקדשנו גליון בעבר) על כל המשמעויות החינוכיות הנובעות מכך.

והחידה להפעם:

מישובי הנגב בעת הקרבות: המשותף לי"א, 222 ומסכת סוטה

ניתן לשלוח תשובות לחידה בעזרת טופס מקוון