תנועת החסידות ותקומת ישראל - גליון מספר 4 כסלו תשע"ח

היהדות נשאה על גבה את ציון וירושלים בהתלהבות משיחית מאז גלות ישראל מארצו ואדמתו. תפיסה זו התקיימה בכל חוגי היהדות הנאמנה ובכללה תנועת החסידות, ומפורסם ניסיונו ההרואי, (שלא צלח), של מיסד החסידות, הבעל שם טוב, לעלות לארץ ישראל.

אולם כבר בדורות ראשונים של החסידות אנו מוצאים המרה של ארץ ישראל הממשית, בארץ ישראל רוחנית המתגלה בבית הצדיק או בעשיית מעשים מסוימים. תפיסה זו גרמה לכך שכאשר הגיעה ההתעוררות המחודשת לארץ ישראל היא התקבלה ברגשות מעורבים. היו שהסתייגו תוך הנחה שלפיה אסור ליהודי להשתדל במעשים לעסוק בעליה והשתתפות בבניה, מאחר שדוחקים את הקץ. (תפיסה חדשה זו המיתה בלב היהודי את הכיסופים לארץ ישראל והצמידה יהודים למקומות ישובם עד לבוא הכורת.) לעומתם היו, כמו האדמו"ר רבי ישראל מפילוב-קוצק (נכד הרמ"מ מקוצק) והאדמו"ר מסוכצ'וב בעל ה"אבני נזר" שחייבו בהתלהבות את ההשתתפות בעליה, בקנית שטח ובהתישבות בארץ.

עם תכיפות הארועים: העליות לארץ, הקונגרס הציוני, הצהרת בלפור, השואה והקמת מדינת ישראל- התרבו הדעות, התגוונו והשתנו. היו שהמשיכו והעמיקו בהתנגדותם, אולם רבים חיבבו יותר ויותר את הרעיון הציוני. היו מבניה של תנועת החסידות שהיו ממייסדי "הפעל המזרחי והיו רבים מחסידי גור שבנחיית רבותיהם העמיקו שורשים וביססו ישובים ומוסדות ברחבי הארץ. אחד הסיפורים החשובים והידועים בהקשר זה הוא סיפורו של רבי יששכר שלמה טייכטל הי"ד, שהיה מהמתנגדים הקיצוניים לציונות מקרב חסידי הונגריה, ובעקבות צרות השואה עבר מהפך תודעתי וכתב את ספרו "אם הבנים שמחה" בו מתוודה על טעותו ומבסס את החיוב והצורך להיות שותפים בבניין ובהתישבות.

שמעתי בעבר מכלי ראשון שבישיבת מרכז הרב המתחדשת בשנותיה הראשונות של המדינה התפרץ ויכוח בין החבר'ה- האם רוב "הגדולים" , אנשי התורה והחסידות, היו בעד הציונות או נגדה. קראו לרב צבי יהודה הכהן קוק. הרב הגיע, פתח את ארון הקודש ואמר: "מי שאומר שרוב גדולי ישראל התנגדו לציונות טועה ומטעה! אני חייתי את התקופה, אני הכרתי את הגדולים... טועה ומטעה!"

תנועת החסידות נוצרה והתפתחה במזרח אירופה ובדרך כלל לא נפוצה בארצות המזרח. אולם, במחצית המאה העשרים בד בבד עם תקומתה של מדינת ישראל מחד, והשינוי הדרמטי במצבם של קהילות המזרח עם סיום הקולניאליזם מאידך, נוצר קשר פורה ומעשיר בין חסידי חב"ד לבין קהילות יהודיות רבות בארצות המזרח.

תחת משימת ה"ופרצת" אותה הוביל הרבי מלובביץ החל משנת תשי"ח (1958) החלו שלוחי חב"ד להגיע לארצות המזרח ולסייע בשמירת המורשת היהודית המפוארת של קהילות אלו, מורשת שרוחות ההשכלה והחילון מזה, והאנטישמיות הגוברת בארצות המזרח איימו לכלותה.

בין שלוחי חב"ד הידועים לצפון אפריקה היו הרב ניסן פנסון, יליד אוקרינה ואיש הישיבות המחתרתיות של חב"ד בברית המועצות הקומוניסטית, שנשלח בידי הרבי מלובביץ להקים אימפריה חינוכית במרוקו ומאוחר יותר בתוניס, שם ניהל את בית הספר היהודי הגדול במדינה במשך קרוב ליובל שנים, והרב ליב רסקין, השליח המרכזי של חב"ד למרוקו.

רוב רובם של בני קהילות תוניס ומרוקו, עלו במהלך שנות החמישים והשישים למדינת ישראל. המורשת היהודית החזקה שנשמרה הודות גם לפעילותם של שלוחי חב"ד יחד עם ראשי הרבנות המקומית, ומודל מיזוג הגלויות הייחודי שבא לידי ביטוי בשילוב שבין אנשי חב"ד ליהודי המגרב, תרמו תרומה משמעותית להתפתחותה של החברה הדתית בישראל הצעירה.

רבים מגדולי ישראל שהשתייכו לחסידות סייעו רבות לבניינה של ארץ ישראל. במאה השמונה עשרה היו אלה בני עליות החסידים שמסרו נפשם על בניין הארץ, ובימי המפעל הציוני, למרות ההסתייגות של רבים מגדולי החסידות מאופיו החילוני, הקימו חסידי קוזניץ את כפר חסידים שבמורדות הכרמל, ואילו אנשי חברת "מנוחה ונחלה" המקורבים לחסידות גור, יסדו את המושבה החקלאית בני ברק .

האהבה לארץ ישראל והמסירות לבניינה , אפיינה גם את ראשי החסידות שלו לארץ ישראל במהלך המאה התשע עשרה ערב התקופה הציונית. אחד מהם היה הרב חיים אליעזר וַקְס שחי בפולין , נודע כפוסק הלכות וכיהן ברבנות בקהילות מרכזיות, אבל בנפשו חי בארץ ישראל. פעם, כשסייר בשוק ארבעת המינים בקאליש שבפולין, ראה כי האתרוגים המיובאים מהאי קוֹרְפוּ מושלים בכיפה, ודוחקים את מעמדם של אתרוגי ארץ ישראל. הרב פרסם פסק הלכה ולפיו יש להעדיף את אתרוגי הארץ, אבל חש שלא די בכך. במוחו הבשיל הרעיון ליזום גידולי אתרוגים מהודרים בארץ ישראל, ובכך להציע אפיק כלכלי חדש לבני 'היישוב הישן' בארץ – חקלאות. ב־1878 קנה הרב בכספו שטח חקלאי בכפר חיטין שבגליל התחתון, נטע בו פרדס אתרוגים והעסיק בעיבודו יהודים מטבריה.

בקיץ תרמ"ו (1886) יצאו הרב חיים אליעזר וקס וחותנו, הרב ישראל יהושע טְרוּנְק מקוּטְנוֹ, לבקר בירושלים כדי לקדם את מצבם של יוצאי פולין בארץ. 'הרב מקוּטנוֹ', כך כונה האיש שנחשב לגדול הפוסקים בפולין, היה מן התומכים במפעל ההתיישבות החדשה בארץ. ב־1891, בראשית הקמתן של המושבות הראשונות וכשבניית השכונות בירושלים נמצאה בתנופה, הוא התבטא כך:

ואין ספק שהיא מצוה גדולה, כי הקיבוץ [גלויות] הוא אתחלתא דגאולה [...] ובפרט עתה, שראינו התשוקה הגדולה [ליישוב הארץ], הן באנשים פחותי ערך, הן בבינונים, הן בישרים בלִבּוֹתם, קרוב לודאי שנתנוצץ רוח הגאולה. אשרי חלקו [של התומך בהתיישבות], שהוא ממזכה [ה]רבים. (הרב ישראל יהושע טרונק, ישועות מלכו, סי' סו)

משנוכחו שני הרבנים בדוחק הכלכלי בירושלים, פתחו במגבית נרחבת למען הנזקקים הרבים, וחסידים מספרים שהרב וקס אף ניאות למכור את חלקו בעולם הבא לגביר יהודי מאירופה, בתמורה לחבילת סיוע נכבדה. עוד מצאו הרבנים שמסגרות הלימוד החסידי בירושלים אינן מספקות, ויזמו הקמתה של ישיבה מרכזית לעדת החסידים – ישיבת 'חיי עולם' שברובע היהודי בירושלים.

מפעלה הגדול של תנועת חב"ד אינו זקוק למליצי יושר. דומה שאין אדם שיד ורגל לו בארון הספרים היהודי שאינו מודע ליצירה הרוחנית האדירה, המקורית והשופעת של אדמו"רי חב"ד מימי "בעל התניא" ועד האדמו"ר האחרון. דומה שאין יהודי על פני החלד, שלא נתקל בפרותיו של מפעל השליחות המדהים ברחבי תבל, . דומה שאין ישראלי שאינו מכיר את אהבת חב"ד לחיילי צה"ל , ואת מאבקה הנחוש למען שלמות הארץ. דומה שאין מנהיג ישראלי שפעל במחצית השניה של המאה העשרים שלא נהנה מעצותיו ואמירותיו של הרבי מלובביץ.

ומנגד, לא ניתן להתעלם מכך כי אדמו"רי חב"ד בראשית המאה העשרים הרש"ב והרי"צ היו ממתנגדיה החריפים ביותר של התנועה הציונית, ראו בה תנועה הגרועה מההתבוללות, בהיותה תנועה המנסה לייסד זהות יהודית חילונית, וטענו כי "העלייה בחומה" הינה עברה חמורה ביותר: " והלא אין אנו רשאים גם לדחוק את הקץ להרבות תחנונים על זה, וכל שכן בכחות ותחבולות גשמיים דהיינו לצאת מהגלות בזרוע אין אנו רשאים ולא בזה תהיה גאולתינו ופדות נפשינו " . לא ניתן להתעלם גם מהימנעותו של הרבי האחרון זצ"ל מלהגיע לארץ, שייתכן שאינה מנותקת מהתפיסה המסתייגת מהציונות החילונית. לא ניתן להתעלם גם מהגישה החב"דית השוללת במידה רבה גם היום את משמעותו של יום העצמאות ואת רעיון האתחלתא דגאולה.

שאלת היחס בין חב"ד לציונות התעצמה עם חבירתם של רבים מבני הציונות הדתית לחב"ד תחת ענפיו של מפעל "תורת חב"ד לבני הישיבות " בפרט, והחיבור המתהדק בין הרוח החסידית לציונות הדתית בכלל . היו מרבני הציונות הדתית שיצאו נגד הקרבה לחסידות בכלל ונגד ההתקרבות לחב"ד בפרט., אולם דומה כי הציבור הנוהר בהמוניו לאירועי חב"ד מצביע ברגליים ולאו דווקא בכיוון השלילי.

והעתיד? העתיד יזמן מן הסתם המשך ברור פנימי בחב"ד, כמו גם ברור פנימי בתוך הציונות הדתית, ואולי המשך קיומה והתעצמותה של מדינת ישראל מחד, והקרבה ההולכת ומתהדקת בין חלק מהזרמים החסידיים לציונות הדתית, ישאירו את מחלוקות העבר מאחור ויפעלו יחדיו למען תורה, עם וארץ. ערכים המקובלים בוודאי על שני הצדדים.

אחת מתרומותיה הגדולות של תנועת החסידות להוויה היהודית, הייתה העצמתו והדגשתו של היכל הצלילים, כביטוי לחוויה דתית, דבקות והתעלות. מורשתה של החסידות על אהבת השירה שבה, ועל אלפי ניגוניה ליוותה גם את בנין התקומה העברית בשני הבטים שונים ומרתקים.

הראשון היה מן החסידות אל הזמר העברי המתחדש. רבים מבוני הארץ גדלו על ברכיה של החסידות, וגם אם לימים התרחקו במידה רבה יותר או פחות ממורשתם, חיבבו מאוד את הנעימות החסידיות לגווניהם והם היוו בסיס לרבים מלהיטיה הגדולים של ימי המנדט וראשית המדינה. הדבר נכון לגבי שירים ונעימות כמו "רד הלילה" , "ארצה עלינו" וכמובן, הנעימה העברית המפורסמת ביותר ככל הנראה בעולם, שחוברה בדיוק לפני מאה שנה עם כניסת הבריטים לירושלים " הבה נגילה" וזכתה אף לביצוע מרהיב עם מקהלת הצבא האדום . על הקשר בין הזמר העברי למוסיקה החסידית נערכו מחקרים רבים ומעניינים.

בעשורים האחרונים חווה החברה הישראלית תהליך הפוך מזה שליווה אותה מראשית המאה הקודמת. יותר ויותר נעימות וניגונים הידועות כ"שירי ארץ ישראל" (שלעיתים אף הם במקור נלקחו מאוצר השירה החסידית) , נעות מערבי השירה העברית לאולמות בתי הכנסת והולכות ומשתלבות בתפילה, בעיקר בימים הנוראים. כך קרה לשיר הערש "שכב בני" שנכתב על רקע מאורעות תרפ"ט, והפך להיות הנפוץ מבין נעימות ""כי הנה כחומר" בחלק מהקהילות בליל יום כיפור, וכך קרה כמובן עם מנגינת "ונתנה תוקף" המפורסמת שחיבר יאיר רוזנבלום לאבלי בית השיטה, שחיברה בצורה מצמררת בין אימת יום הדין מימים ימימה, למשמעותו של יום הדין לחברה הישראלית מאז יום הכיפורים תשל"ד. כך מלווה לו היכל הקולות והצלילים החסידי שצמח ביערות אוקרינה, לצד אחיו , עולם הפיוט, שצמח בערי המגרב והמזרח, את השיבה הלאומית לארץ מראשיתה ועד ימינו אלה.

פתרון החידה מגליון מס' 3:

האחד הפך ל-15 (וגם הוא זז בשל השביעי ) והשמיני היה לחמישי.

על פי החלטת האו"ם נדרשו הבריטים לעזוב את הארץ עד ה1.8.1948. למעשה החליטו הבריטים לעזוב את הארץ כבר ב15.5.1948 , ואילו הכרזת המדינה הוקדמה ביום אחד ל14.5, יום שישי, ה באייר, כדי לא לחלל את קדושת היום השביעי.

והחידה להפעם: אדמו"ר אחד, חורנים, ותימנים- וכולם במקום אחד-אייהו?

ניתן לשלוח תשובות לחידה בעזרת טופס מקוון