ניצולי השואה במאבק לתקומת ישראל - גליון מספר 6 טבת תשע"ח

ניצולי השואה החלו להגיע לארץ ישראל מיד בתום מלחמת העולם השנייה (מאי 1945). מסופה של המלחמה ועד קום המדינה הגיעו לארץ קרוב ל-שבעים אלף ניצולים, ובעשור הראשון לקיומה קלטה המדינה כחצי מיליון ניצולי שואה. עם פרוץ קרבות מלחמת השחרור ב-30 בנובמבר 1947 גויסו ניצולי השואה, שאך זה עלו לארץ, יחד עם שאר היישוב היהודי למערכה, השתלבו במסגרת יחידות ההגנה, הפלמ"ח, הלח"י והאצ"ל, נלחמו בכל החזיתות והיוו חלק ניכר מהכוח הלוחם (למעלה מ- שלושים אלף לוחמים). החיילים ניצולי השואה גוייסו במסגרת הגח"ל (גיוס חוץ לארץ, השם שניתן במלחמת השחרור לחיילים שגויסו מקרב היהודים, יוצאי אירופה וצפון אפריקה, שעלו לארץ ישראל באותה עת). הלוחמים כאמור שולבו ביחידות לוחמות, ועל אף קשיי הקליטה, מחסור באימונים וקורותיהם בתקופת השואה, לחמו בחזיתות קדמיות .רבים נפלו על הגנת הארץ שטרם הספיקו להכיר. פעמים רבות הם נשלחו, ימים ספורים אחרי שדרכה רגלם על אדמת הארץ, לקרבות קשים, וקרב לטרון הוא רק הדוגמה הידועה ביותר. מעריכים כי כרבע מ-4,500 הלוחמים שנפלו בתש"ח נמנו על מגויסי הגח"ל. ובמקרים רבים מדובר היה בניצולים שהיו שרידים אחרונים למשפחותיהם. חשוב לציין כי המפגש של המגויסים מקרב שארית הפליטה עם חבריהם ה"וותיקים" היה טעון ולא פשוט, ולכך נוספה בעיית השפה ובעיית חוסר הבית בעורף, עובדות אלה וסיפור תרומתם לקרבות מציבות את תרומתם הייחודית של ניצולי השואה במאבק לתקומת מדינת ישראל באור מיוחד.

במהלך מלחמת העצמאות ולאחריה נשלחו ניצולי השואה למלא את המשימה הלאומית שנתפסה כראשונה במעלה – ההתיישבות. מרביתם הופנו אל הפריפריה ואל אזורי הספר – כפרים ערביים שננטשו, מושבים וקיבוצים בצפון הארץ ודרומה. בשנת תש"ט (1949) בלבד הוקמו חמישים ושניים יישובים על ידי אנשי "שארית הפלֵיטה", ביניהם בית אלעזרי, קדרון, משמר איילון, כרם מהר"ל, ניר גלים ועוד.

ניצולי השואה הצליחו להשתלב בחברה הישראלית בעיקר בזכות כוח רצונם האדיר והיוזמה העצמית. החברה הישראלית בראשית ימי המדינה הייתה עסוקה בבעיות קיומיות ולא התעניינה יותר מדי במצוקותיו של הפרט. לכן נאלצו הניצולים לעזור לעצמם ולחפש דרכים והזדמנויות להיקלט ולהשתלב בחברה הישראלית. סיפור היקלטותם הינו סיפור יוצא דופן של קבוצת מהגרים שלא השתייכה לדור המייסדים ולא שלטה בשפת בני הארץ, ובכל זאת הצליחה להפוך לציבור שהוא מעמודי התווך של החברה הישראלית.

לאחר שרכשו את השפה העברית החלו הניצולים להיטמע בחברה הישראלית ולהשתלב בכל תחומי העשייה: הצבא והתעשיות הביטחוניות, התעשייה, הבנקאות, המסחר, החינוך, המקצועות החופשיים, וכמובן גם בפוליטיקה. דריסת רגל משמעותית ביותר הייתה להם גם בתחום האמנות והתרבות. בלא ספק, לא ניתן לשער את התפתחותה של המדינה ללא עזרתם המכריעה של ניצולי השואה.

אימי השואה לא פסחו גם על יהודי צפון אפריקה, וקהילות אלג'יר, תוניס, לוב ובמידה רבה גם מרוקו, ניצלו מהשמדה ברגע האחרון בשל השתלטות בעלות הברית על האזור עוד לפני שהגרמנים הספיקו לבצע את זממם. האירועים טלטלו את הקהילות היהודיות והביאו להתעצמות כוחה של התנועה הציונית ולרצונם של צעירים רבים להלחם למען תקומת ישראל.

עשרות מצעירים אלו מצאו את דרכם בראשית 1948 לצרפת, ושם התקבצו סביב תדה דיאפרה, קצין קומנדו צרפתי קתולי שהחליט לסייע ליהודים במלחמתם, ובארץ שונה שמו לתדי איתן. היחידה שהוקמה כונתה בשם "הקומנדו הצרפתי" והורכבה מצעירים יהודים מצפון אפריקה, צעירים יהודים מצרפת ניצולי השואה ובוגרי ארגון המחתרת "הצבא היהודי". בין לוחמיה של היחידה היה צעיר יהודי ממרוקו בשם מימון פחימה, לימים הרב האלוף גד נבון, הרב הראשי לצה"ל. עם העלייה לארץ, עברה היחידה גלגולים שונים ובסופו של דבר צורפה לחטיבת הנגב, ואנשיה היו למעשה אלו שכבשו את באר שבע במהלך מבצע יואב, תוך גילויי תעוזה ואלתור גם כאשר הקרב הסתבך.

בהמשך הקרבות סבלה היחידה אבידות רבות, בעיקר בקרב באזור משלטי התמילה שבדרום, שם נוצר נתק בינה לבין שאר כוחות החטיבה שבשל חוסר תיאום (ויש הטוענים בשל מחדל איום) לא סייעו לה בשעתה קשה, והדבר הביא בסופו של דבר לפירוקה.

מעלליה של יחידת "הקומנדו הצרפתי" , הכוללים בתוכם את השילוב בין ניצולי שואה מאירופה ומצפון אפריקה, חסידי אומות העולם וילידי הארץ, מהווים פרק רב הוד בפעילותם של כל חלקי העם היהודי וידידיו בקרב לתקומת ישראל.

אם הזדמנתם ליד ושם או להר הרצל כדאי שתכירו את "אנדרטת נצר אחרון".

באפריל 2003 נפתח שביל המחבר בין יד ושם להר הרצל. חיבור סימלי בין השואה והתקומה. בנקודת המפגש בין שני האתרים ניצבת אנדרטה לזכרם של חללי צה"ל שהיו נצר אחרון למשפחותיהם שנספו בשואה. השביל נכבש והוכשר על ידי חניכי תנועות נוער ושנה לאחר מכן נחנכה במקום האנדרטה לחללי נצר אחרון.

חללי נצר אחרון הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות) שחוו על בשרם את אימי השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו על ידי הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרת או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל. באנדרטה מונצחים 144 חללים בניהם, שש נשים שנהרגו כולן ביום אחד, ה-13 במאי 1948, כאשר הלגיון ירדני פוצץ את המבנה שבו הסתתרו בקיבוץ כפר-עציון הנצור.

האנדרטה, פרי יצירתו של הפסל הישראלי מיכה אולמן, עוצבה בצורה של בית עשוי אבן גיר, אשר התפרק והתמוטט. חלקו העיקרי נפל לצד אחד, וחזית הבית ובה פתח הדלת נפלה לכיוון האחר, והיא מונחת על הקרקע בהמשך למבנה. על החזית חקוקים שמות הנופלים. מוטיב הבית, יוצר סמליות של תלישות וזיכרון, המתבטאים בעקירת הבית ממקומו ובקריעת הדופן.

בסמוך לאנדרטה קבוע כיתוב על לוח אבן, בו נכתב: "יד זיכרון לחללי נצר אחרון שנפלו במערכות ישראל. הבית שהיה שם - ואיננו. הבית שיכלו לבנות פה - ולא יקום. הם היו נצר אחרון לביתם - ואינם."

קיבוץ רמת רחל ממוקם מדרום-מזרח לירושלים, ומשקיף אל שדמות בית לחם. מכאן נגזר שמו, המרמז לפסוק: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" (ירמיהו לא, יד). הקיבוץ נמצא במלחמת השחרור בחזית מול שני צבאות סדירים – צבא מצרים (מדרום) וצבא ירדן (ממזרח). ב-13.5.1948, יום לפני הכרזת המדינה, הוחלט לפנות את ילדי הקיבוץ לירושלים. במשך כמה יממות התנהלו בקיבוץ קרבות מרים, במהלכם נכנעו לוחמיו כמה פעמים, עד שהתעשתו וכבשו אותו מחדש שוב ושוב. בסוף המלחמה נותר קיבוץ רמת רחל בידי צה"ל, ונכלל בגבולות המדינה הצעירה, אבל מכל בתיו לא נותרו אלא שרידי חדר האוכל וכמה רפתות.

בין החללים הרבים שנפלו על הגנת רמת רחל נמצא אליעזר (אצ'יה) גרינבוים. אצ'יה נורה בגבו באקדח מטווח קצר. צבאות האויב הפגיזו בנשק כבד את הקיבוץ מבחוץ, כך שיש להניח שהיה מי מבין הלוחמים היהודים שהתנקש בחייו. מיהו הרוצח, ומה היו מניעיו? אין מי שיספר את הסיפור, אבל אולי אנחנו נוכל להניח אפשרות לפתרון החידה.

אצ'יה גרינבוים עלה ארצה ב-1946. באירופה היה פעיל במפלגה קומוניסטית, ובשואה האיומה שרד את אושוויץ. לאחר מלחמת העולם השנייה היו שחשדו בו ששירת כקאפו – משתף פעולה עם הצורר הנאצי. הוא אף נשפט בעוון זה בפאריס, אך זוכה. ייתכן שהשמועות, או שמא הידיעות, על עברו זה הביאו את אחד מחברי המשק להחלטה שעליו לנקום באיש.

אם יש אמת בהשערה זו, הרי שסיפור זה הוא ביטוי נורא לתקופה מופלאה זו, של מעבר מהיר כל כך, ממצב שבו העם היהודי בשפל שאין למטה ממנו, במחנות המוות ובתאי הגזים, אל מצב שבו אותו עם נלחם בכוחותיו על עצמאותו שלו, בארצו שלו. המעבר הזה מתרחש בסך הכל בתוך שלוש שנים. אצ'יה גרינבוים, כמו חבריו, עשו בעצמם את הדרך הארוכה הזו בזמן הקצר זה, וחייהם הפרטיים גישרו בין התהומות הללו. רק מי שחווה את עוצמת הימים ההם היה מסוגל להחליט לנקום בקאפו, במצב שהוא בעצמו נמצא תחת אש כבדה ובסכנת קיום מיידי מן האויב שבחוץ.

ורחל, האם עדיין מאנה להינחם?

רוב השירים והסיפורים העוסקים במאבק על תקומת מדינת ישראל, שנכתבו וחוברו בידיהם הכישרוניות של משוררי דור הפלמ"ח (חיים גורי, נתן אלתרמן, חיים חפר) והסופרים (חנוך בר טוב, אהרן מגד, ס. יזהר, משה שמיר ועוד אחרים), מוצאים את ביטוייהם בעיקר בסיפורים והשירים שנכתבו על לוחמי הפלמ"ח המהוללים ועל בני דור תש"ח. בדרך כלל תוצריהם עסקו בעיקר במאבק בבריטים, במלחמת השחרור והמדינה הצעירה המתהווה. הסיפורים ובעיקר השירים שמאפייניהם היללו ביתר שאת את אותם לוחמים הביאו לידי ביטוי באופן מובהק את הגבורה, הנאמנות, האחווה והרעות כבסיס להצלחת המאבק באויב מחד ולתקומת המדינה מאידך. והלוחמים, יופיעו לרוב בעיקר בשירה כחיילים אמיצים בני הארץ, ה"צברים", 'יפי הבלורית והתואר' שמסרו נפשם על תקומת המולדת.

בין הלוחמים אי אפשר שלא לציין את גבורתם של ניצולי השואה כמו חיילי הגח"ל, שהשתתפו אף הם במערכה על תקומת המדינה. ביניהם היו כאלה שגויסו מיד עם הגעתם ארצה, לעיתים ניצולים אלה היו שרידים אחרונים למשפחות ענפות שנספו במחנות ההשמדה, ולמרות זאת שמרו ונצרו בליבם את האסון שפקד אותם על אדמת אירופה באותן שנות חושך ולא ראו עצמם גיבורים מהוללים המחרפים נפשם בעצם גיוסם למאבק על המולדת, למרות מצבם העגום. אדרבה, קודם למלחמת השחרור' מאבקם של הניצולים לתקומת העם היהודי בארצו, בא לידי ביטוי בגופם במסגרת ההעפלה הבלתי לגאלית כמו באניית אקסודוס , סיפור גבורה בפני עצמו בדרכו של העם לייסוד המדינה.

אולם היצירה הספרותית ובעיקר השירים העוסקים בגבורתם של החיילים ניצולי שואה, נעדרים באופן די בולט. מדוע בין שירי דור הפלמ"ח ותש"ח לא נמצא 'מקום של כבוד' לשירים העוסקים או מזכירים את אותם חיילים אלמונים ניצולי השואה ? האם הייתה בכך כוונת מכוון או שמא תוצאה טבעית? לאמור, רוב המשוררים באותה תקופה היו ילידי ובני דור הארץ, שצמחו מתוך ובתוך סביבה המוכרת להם איתה הזדהו. סביבה מוכרת, המכבדת ומעצימה את בני ונכדי דור החלוצים, מקימי ההתיישבות העובדת, הבזה ל'יהודי הגלותי' על מאפייניו, ויצירותיהם התרבותיות מושפעות מכך באופן ישיר ועקיף.

לעומת זאת, משוררים אלה לא הכירו את נושא השואה, לא יכלו להבין את משמעותו (כמעט) משום היבט, ובוודאי לא שיערו בנפשם את שעבר על ה'אודים מוצלים מאש' ועל משפחותיהם באותן שנות אימה וסבל. אפשר, שהזדהותם הטבעית של המשוררים ה'צברים' עם הלוחמים והמפקדים אף הם ילידי הארץ, ומסירותם להגנת המולדת, על בסיס אידיאולוגי משותף שעליו גדלו, האפילה על אלה הלוחמים ניצולי השואה שבאו מהגלות בודדים וחסרי כל תרתי משמע, ולרוב גיוסם היה תוצאה של צורך ומציאות מתבקשת. אפשר שמציאות זו יצרה חשש ואולי אי יכולת בקרב המשוררים, לגעת בנושאים כה מורכבים ולהוציא מפרי ידם יצירה שתשקף באמת ובתמים את סיפור גבורתם של הניצולים במאבקם ההרואי והייחודי. ואפשר שה'הילה' של ילידי הארץ עמעמה באופן מכוון את ה'הילה' שיכולה הייתה להיות בסיפור מאבקם של ניצולי השואה על תקומת מדינת ישראל.

ובכל זאת ביטוי מאוד מרגש המתייחס לאותם ניצולי שואה במאבקם לתקומת המדינה והרצון לתרום למענה ולהיות חלק ממנה, למרות ובגלל מה שעברו, והסוף הטראגי, מוגש על ידי המשורר והסופר נתן אלתרמן בשיר: אחד מן הגחל . (ובביצועו של אריק אינשטיין )וכך כותבת ורד רפאל (בהקדמה לדברי ראש הממשלה אריק שרון בהתייחסו לחיילי גח"ל) על שירו זה של נתן אלתרמן: "אלה היו אנשי הגח"ל - גיוס חוץ לארץ, שכונו לעתים ‘גחלייצים’ - בשמץ של זלזול. שירים לא שרו להם. סביב המדורה לא דיברו בהם. לא היו מושא לחיקוי. בבית לא חיכה להם איש לחלוק עמו חוויות. לא היה להם בית. אנשים מעולם אחר, עם חוויות שאנחנו לא חווינו. צעירים כמונו ומבוגרים מאתנו באלף שנים."

פתרון החידה מגליון מס' 5:

בתל אביב עשו חנוכה. ובדרך לירושלים, באותם ימים ממש, עשה חשמונאי פעולה

בראשית חודש אייר תש"ח, בשעה שבתל אביב נערכו ההכנות לחנוכתה המחודשת של מדינת היהודים, פעלו כוחות ההגנה במרחב ירושלים במבצע "מכבי", שנועד לנסות ולפתוח מחדש את הדרך אל העיר. המבצע נקרא על שמו של מכבי מוצרי, מקציני חטיבת הראל, שנפל בימים שקדמו למבצע.

והחידה להפעם: אחד מניצולי השואה שהעמיד איתנים, תלמידים וגרים, ומתורתו כולנו מתברכים

ניתן לשלוח תשובות לחידה בעזרת טופס מקוון