מרשב"י לפלמ"ח- על הקרבות בגליל בימי מלחמת העצמאות

גליון מספר 16 אייר תשע"ח

חורף תש"ח. אל מול הקרבות ההולכים ומתעצמים מחליטה מפקדת ההגנה לחלק את חזית הצפון בין שלוש חטיבות. כרמלי המופקדת על הגליל המערבי, יפתח הלוחמת בעיקר באצבע הגליל וחטיבה חדשה בשם גולני באזור הגליל התחתון ועמק הירדן.

החטיבה שבראשה עמד בתחילה משה מן, הושלכה הישר אל לב הקרבות. לוחמיה פעלו במשמר העמק ובשחרור טבריה, בבלימת הסורים בשערי דגניה , ובקרב על גשר , בהתמודדות על סג'רה , ובמערכה על לוביה, שם הוקם לימים קיבוץ לביא וסמוך לו הצומת/המחלף הקרוי על שם החטיבה והמוזיאון היחידתי.

המשך המלחמה פגש את גולני במבצעי דקל וחירם לשחרור הגליל, ובהמשך גם בקרבות בנגב ובמבצע עובדה. בתקופה זו ביקשו לוחמיה (ובינהם המג"ד הדתי הראשון הצה"ל) להפגין את החיבור שלהם לעברו הקרבי של אזור הצפון, ושניים מגדודיה נקראו על שם השופטים ברק וגדעון.

לאחר מלחמת העצמאות, הפכה גולני לאחת משתי חטיבות החי"ר הסדירות של צה"ל, ונתפסה כזו המאופיינת יותר בציבור מכל שכבות האוכלוסייה, בניגוד לחטיבת הצנחנים , שנתפסה כאליטסטית יותר ומאוכלסת בבני הקיבוצים והמושבים.

גולני "של כל עם ישראל", המשיכה לקרבות רפיח במבצע סיני, למרומי תל פאחר –"מצפה גולני" שבגולן בששת הימים, ומעל הכל לשני קרבות הדמים על מוצב החרמון בסיומה של מלחמת יום כיפור, , קרבות שבסיומם שבו הגולנצ'יקים ל"עיניים של המדינה". דומה שקרבות אלו הביאו שמה של החטיבה לכל בית ישראל, והם שהולידו את הידוע בהמנונים של יחידות צה"ל: גולני שלי.

חטיבה מספר 1 ממשיכה שנים במעלה הדרך. בקרב על הבופור ובבינת ג'ביל , בסג'עיה וכמעט בכל זירה בה נדרש עם ישראל להקרבה ומסירות. שבעים שנה אחרי לידתה בהרי הגליל, דומה שחטיבה אחת (שכבר הוציאה מתוכה לפחות שני רמטכ"לים) פועלת בהתאם לדברי לינקולן : של העם, מהעם, ולמען העם.

בשנת 1937 בנו הבריטים שרשרת של 'מצודות טיגארט' לביצור קו הגבול הצפוני. המזרחית שבהן נבנתה על צומת דרכים, ליד הכפר נבי יושע הצופה על עמק החוּלה.

בראשית אפריל 1948 נודע למפקדת ש"י (שירות ידיעות) של 'ההגנה' שהבריטים מתכוונים לעזוב את עמדותיהם, ולמסור אותן לידי הערבים. למצודת נבי יושע הייתה חשיבות אסטרטגית עליונה, ולכן הוחלט לכבוש אותה ללא דיחוי. הערכות שגויות, מודיעין לקוי וכשלים טכניים גרמו לכישלון הניסיון הראשון (9.4). התקיפה הבאה התחוללה יומיים אחר כך, אבל האויב המתין לה ונערך כראוי, וגם היא נכשלה. מפקדי 'ההגנה' לא ויתרו, וניסיון הכיבוש השלישי תוכנן על ידם בקפידה – באמצעות מחלקת הטעייה שתביים מתקפה על הכפר ממזרח, מחלקת רתק מכיוון רמות נפתלי, ומחלקה שתבקיע את המצודה עצמה בתום מסע רגלי במעלה נחל קדש.

שרשרת של תקלות וטעויות שיבשה את התכניות, מחלקת הפריצה איבדה את יתרון ההרתעה, ובתוך זמן קצר מצאה עצמה במלכודת מוות למרגלות המצודה. מפקד המחלקה דודו צ'רקסקי הצליח לפרוץ את הגדרות ולהגיע אל הקיר הצפוני של המצודה עם מטען נפץ, אבל נפגע מרימון. יסודות המצודה היו מבטון ולכן היה צורך להגביה את המטען כדי לפוצץ את הקיר. דודו קרא לחבריו להפעיל את המטען כשהוא עצמו מגביה אותו, אבל הם סירבו. זמן קצר אחר כך נהרג. חברו חיים חפר כתב על את השיר: "אִתָּנוּ הָלַךְ בַּמַּסָּע הַמְּפָרֵךְ, אִתָּנוּ סִיֵּר הוּא בַּגְּבוּל. בַּקוּמְזִיץ הָיָה מְזַמֵּר וְעוֹד אֵיךְ, אִתָּנוּ סָחַב מִן הַלּוּל... הַגִּישׁוּ פִינְגָּ'אן וְהַגִּידוּ: הֲיֵשׁ עוֹד פַּלְמַחְ'נִיק כְּמוֹ דּוּדוּ?" כך הפך דודו לסמל דמותו של הפלמ"חניק בתודעה ההיסטורית.

מפקד מחלקת ההטעייה, פילון פרידמן, חיפה באש על נסיגת חבריו לרמות נפתלי. הוא ראה את הערבים מזנבים בחבריו, ומתעללים בפצועים ובגופות ההרוגים. הוא אסף שני חיילים שנפצעו קשה והסתתר איתם בנקיק סלע. כשהתקרבו אליהם הערבים נלחם בהם פילון, עד שהבין שאפסה תקווה. הוא ירה בשני הפצועים, כדי להצילם מזוועות ההתעללות, ואחר כך התאבד. מותו היה לסמל גבורה ואחריות פיקודית ולמופת של רעות לוחמים. ערך הרעות היה לדגל בפלמ"ח, ועליו כתב חיים גורי את 'שיר הרעות': "אך נזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר, כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח. אהבה מקודשת בדם, את תשובי בינינו לפרוח". על שמו של פילון נקרא מחנה צבאי ליד ראש פנה.

בהמשך המלחמה נטשו הערבים את נבי יושע ואת המצודה ללא קרב, לאחר שהאזור כולו כבר נפל בידי כוחותינו, וכיבוש הגליל העליון הושלם. הבור שבחצר המצודה, שאליו השליכו הערבים את גופות החיילים, נקבע לנצח כקבר אחים, ועל שם 28 ההרוגים נקראה המצודה 'מצודת כ"ח'. בשנים האחרונות הוקם ליד המצודה 'מוזאון הרעות'.

"משמר הירדן נפלה, בעוד שיחידות הצבא שלנו שכבו על הגבעות המערביות וקצרה ידם להושיע, אף על פי שרצו לעזור. מגיני המושבה כתבו דף מזהיר בספר הגבורה העברית המתחדשת, אולם מחוץ למשמר הירדן, נמשך צל, צל ההפקרה.." (מנחם בגין, המרד, עמ' 242)

פרשה כאובה מטילה את צילה על הדרך היפה היורדת מהגליל בואכה גשר בנות יעקב ומשם לגולן. החורבות בצידי הדרך, מספרות את סיפורה של מושבה ותיקה עוד מימי העלייה הראשונה, שההמנון שחיבר עבורה נפתלי הרץ הימבר מחבר "התקווה", "הלאה הירדן" היה אחד מהנודעים שבשירי הציונות. סיפורה של משמר הירדן התמודד גם עם קשיי הקדחת, גלי עזיבות ופרעות תרפ"ט, שלא שברו את רוחם של תושביה. במהלך מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט הצטרפו למושבה רבים מאנשי תנועת בית"ר, עובדה שלמפרע הייתה ככל הנראה בעוכריה בימי מלחמת העצמאות.

כל בר דעת הבין שציר הפלישה הסורית יעבור דרך המושבה, ובכל זאת היא לא בוצרה ותוגברה כיאות. נהפוך הוא, בארוע שעד היום פרטיו נתונים במחלוקת נחסמה בכח קבוצה של אנשי אצ"ל שביקשו לסייע למושבה. המגינים המעטים עמדו בקושי אל מול שתי התקפות סוריות ונפלו אל מול השלישית. ב10.6.48 הצליחה חטיבה סורית להכריע את אחרוני המגינים, ארבעה עשר מהם נפלו בקרבות, ארבעים הלכו לשבי סורי ארוך וקשה, וטעם מר של החמצה והפקרה, אולי בשל השייכות למפלגה הלא נכונה עמד באויר.

קרב משמר הירדן לא תם. מבצע ברוש שנועד להשמיד את ראש הגשר הסורי נכשל במחיר עשרות הרוגים לכוחותינו. אדמת משמר הירדן שבה לישראל ושבויי המושבה שבו הביתה רק לאחר הסכם שביתת הנשק עם סוריה בקיץ 1949.

משמר הירדן לא קמה מחדש. אדמותיה חולקו בין הקבוצים השכנים, ואפילו נס הקוממיות הוענק לתושביה רק שלושים שנה מאוחר יותר. רק בשנים האחרונות סופר בצורה מלאה ומשמעותית סיפורו של הקרב, ומרכז מבקרים ההולך ונבנה יספר את סיפורה של המושבה הבית"רית על גדות הירדן.

"בר יוחאי נמשחת אשריך, שמן ששון מחבריך" שר המקובל ומנהיגה האגדי של יהדות לוב במאה השש עשרה רבי שמעון לביא., וזכה ששירו התקבל בתפוצות ישראל לשוררו מדי שבת בשבתו, בקהילות המזרח ובחצרות החסידים, ומאות אלפים שואגים אותו בהתלהבות בשיא ההילולה בל"ג בעומר. "במירון שם רבי שמעון אדוננו בר יוחאי" מסיים הבית האחרון של השיר, שזכה ללחן בפני עצמו, אחד מעשרות הניגונים שהושמעו בהרי מירון במהלך השנים.

יהודים פקדו את ההר גם בימי מצוקה וסער, שואה ומאבק, אולם בל"ג בעומר תש"ח שממו הדרכים. צפת הסמוכה אמנם שוחררה כבר בראש חודש אייר תש"ח , אולם חיילי צבא ההצלה של קאקוג'י שלטו עדיין על הדרכים אל ההר. רק בסתיו תש"ט, במהלך "מבצע חירם" בערב שבת בראשית 29.10.1948 כבשו כוחות של חטיבה 7 וחטיבה כרמלי את האזור, והדרך לקבר רשב"י שבה ונפתחה. בין לוחמי גדוד 79 של חטיבה 7, היו לוחמים דתיים רבים, והם אלו שהזעיקו את הרב משה צבי נריה אליהם לשבת , שבת בה חיבר את הניגון "צהלי ורוני חטיבה שבע", על פי הלחן של "במירון שם רבי שמעון" (המבוסס ככל הנראה על ניגון עתיק לחג הסוכות, שנחוג באותו שבוע)

צהלי ורוני חטיבה שבע/הנודעת מדן ועד באר שבע/צור ישראל ניצחון לך הנחיל/חיל שיריונך שיחרר את הגליל

השיר זכה גם להתנוסס מעל דפנות הטנקים של החטיבה במצעדי צה"ל של שנת העצמאות הראשונה, והיה נפוץ למדי בקרב בני הנוער הדתי בשנות המדינה הראשונות. הרב נריה שב ועלה למירון ביום ז' באדר תש"ט שם התקיימה הילולה לכבוד הנצחון הגדול במלחמה ושובם של שבויי גוש עציון, הילולה שככל הנראה הייתה המקור להילולת בני הישיבות המתקיימת במירון בז' באדר עד עצם היום הזה.

פתרון החידה מגליון 15: מישובי הנגב בעת הקרבות: המשותף לי"א, 222 ומסכת סוטה. והתשובה היא כפר דרום, שהוקם במוצאי יום כיפור תש"ז כאחד מי"א הנקודות בנגב, בלם את הכוחות הערבים הלא סדירים, ולאחר מכן את הצבא המצרי עד לפינויו בליל ה8.7.1948 במשך 222 יום, כשם ספרו של ד"ר אריה יצחקי שעסק בנושא. בעבר ברחוק פעל בכפר דרום התנא רבי אליעזר איש כפר דרום, המוזכר במסכת סוטה דף כ. באב תשס"ח כידוע גורשו תושבי הישוב ובע"ה עוד נשוב.

והחידה הפעם הקשורה למבצעים השונים בחזית הצפון במלחמת העצמאות : בתחילה היו אלה האילנות הגבוהים. אחריהם בא זה ששלח אילנות ארצה.

ניתן לשלוח תשובות לחידה בעזרת טופס מקוון