יום העצמאות השבעים למדינת ישראל

גליון מספר 14 אייר תשע"ח

שבעים שנים חלפו על המדינה. היבט אחד מני רבים עשוי להאיר את הפלא שבקיומה: הגאולה מהגלות, שהיא מתנה ייחודית לילדי הגאולה, ילידי המדינה. להבהיר את גודל המתנה נסתייע בשני מקורות שנאמרו בהפרש של יותר מ - 1800 שנים.

המקור הראשון נאמר לאחר מרד בר כוכבא (132 – 136 לספירה) כשקללת הגלות העמיקה בבת אחת ופרשה כנפיה על היישוב היהודי בארץ ישראל שמאז התמעט בהדרגה במשך מאות שנים. במדרש הובאו דברי רשב"י שהיה מראשי חכמי הדור שלאחר מרד בר כוכבא. מדרש שמואל, פרשה ח א: "תאני רבי שמעון בן יוחאי אדם כשהוא גולה מיהודה לגליל או מגליל ליהודה אין זה קרוי גולה, בשעה שהוא גולה מארץ ישראל לחוצה לארץ קרוי גולה".

הבעיה היא מה חידוש במאמר זה? הרי ההולך מיהודה לגליל או מגליל ליהודה הוא בתוך ארץ ישראל ולכן אינו גולה, ומהגליל לחוץ לארץ, זו בדיוק הירידה לגלות. מענה היסטורי לכך הוא הרקע העגום בדורו של רשב"י שפעל לאחר מרד בר כוכבא. החכמים, ובתוכם רשב"י, נאלצו לעזוב את ארץ יהודה "שכנו של מקום" ולפעול בגליל. הייתה זו הרגשה קשה של ריחוק מהגאולה המיידית, ואף מעבר מאזור לאזור בארץ ישראל היה כרוך בסכנות ונחשב בעיני רבים כגלות. רשב"י, אוהב ארץ ישראל, נאלץ להתריע כנגד מחשבה זו שגרמה לירידה מהארץ, וקבע להלכה ש"גלות" היא רק עזיבת הארץ כולה. עם זאת, עצם השימוש במונח "גלות" נבע מהתחושה הקשה שהגלות יכולה להתקיים גם בארץ.

כעבור יותר מ 1800 שנים הופיעה הקריאה ההפוכה, בדברי אחד מגדולי ישראל בדור האחרון שישב בגולה בארצות הברית. דווקא מתוך הגולה יצא ההודאה הגדולה על הגאולה מהגלות, עם תקומת מדינת ישראל. הגאון רבי יוסף דב הלוי סולוביצ'יק אומר בספרו הנפלא "חמש דרשות", עמ' 75, משפט שדומני כי הוא המדהים ביותר מני רבים שדנו בנפלאות קום המדינה:

"הבה נקבע באופן פשוט: הקב"ה יצר את מדינת ישראל. האם יכול בשר-ודם להתחצף ולהתנגד למדינה?"

הגולה שבה ישב גאון זה, היא מעין בבל המודרנית, וכמי שהרגיש מעומק הגלות על נהרות בבל את הפלא של שבירת מוסרות הגולה על ידי הקב"ה שיצר בעצמו את המדינה, קבע כי אין האדם יכול להתחצף למעשה התקומה.

מעומק היגון של ארץ ישראל בימי רשב"י ועד הגרי"ד סולוביצ'יק בדורנו שבה התהפך הגורל, ובצל השואה קמה מדינת ישראל יצירת כפיו של הבורא, ובדומה לאדם הראשון שהיה יציר כפיו של הבורא.

הגלות ריסקה את האומה כעם וכלאום, והנה חזרה ארץ ישראל "לידיה של האומה" כדברי הרב קוק (משפט כהן, קמד), ועם כל בעיותיה היא עולה ומתעלה בהדרגה בשובה "אלי קדמות נעוריה". בני דורנו שזכו להיוולד במדינה, גאולתם יותר שלימה כי לא ראו גלות, והם אלה היכולים לומר ממצפה שבעים שנות המדינה: "ולציון יאמר, איש ואיש יולד בה, והוא יכוננה עליון (תהלים פז ה)" .

יש רגעים שהלב מוצף, ההרגשה היא שהמשפטים שאתה מתכוון לכתוב לא יצליחו לבטא את האור הגדול שאתה חש, המילים והאותיות שתעלה על הכתב, לא יצליחו לבטא את אשר הלב מרגיש. מאחורי האותיות, המילים והמשפטים, יש אור גדול שלא ניתן לצמצם, ואי אפשר להגדירו.

זה הרגע וזו ההרגשה כשאני מתכוון לכתוב על שבעים שנה למדינת ישראל. הלב אומר שירה ותודה גדולה לה' יתברך על הזכות הגדולה שלה אנו זוכים, לראות "בשוב ה' את שבות עמו". הנשמה מאירה מתוכה, ומתנגנת המנגינה המלווה במילים: "לזכות לראות באור פנייך". אנו זוכים לחיות במדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו, מדינה שאלפי דורות חלמו, התפללו, וכספו אליה- ואנחנו זוכים. התנ"ך כולו עובר מול עיניך. אתה מרגיש שהעם שב לארצו לארץ התנ"ך. הציווי של הקב"ה לאברהם אבינו "לך לך לארצך" לא הפסיק בכל שרשרת הדורות ואנחנו זוכים לקיים את הצו.

את המיית הלב, את המנגינה, ממש חשים בסיפורו של יורם זמוש, מ"פ פלוגת הצנחנים שזכה להיות בין משחררי הכותל המערבי במלחמת ששת הימים. ברגעים האלו בהם הוא תולה את דגל ישראל על הכותל בא לידי ביטוי מה שאנחנו מבקשים לומר. במילים שיש להן צבע, וריח, ודמויות, ונגיעת עבר בהווה. כשנעצום את עינינו, נוכל לדאות על כנפי ההיסטוריה ולהרגיש שאנחנו חלק מאומה גדולה. אנו עם הנצח:

סטמפל שואג עליי: "תוציא את הדגל ותכתוב עליו!". "מה לכתוב עליו?" אני מוציא מהכיס עט כדורי ופורש את הדגל על הירך, שמשמשת לי שולחן כתיבה. סטמפל מכתיב: "דגל ישראל מונף היום על הכותל המערבי בירושלים בידי צנחני חטיבה 55". "מה התאריך היום?" איש לא יודע. הימים עברו מהר כל כך. "כ"ח באייר." אני עובר לכתוב על מעקה האבן, הוא נוח יותר מהירך שלי. "בכ"ח באייר תשכ"ז, בידי צנחני חטיבה 55, היא חטיבת כובשי ירושלים". "רגע, זמוש, עצור!" צועק סטמפל. "לא כובשי ירושלים! תכתוב משחררי ירושלים!" אני מתקן ל"משחררי ירושלים". אנחנו תולים את הדגל בידיים רועדות, עומדים נרגשים ושרים את "התקווה". המילים בוקעות בצרידות מגרוננו, "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים."

"אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה" "שירו לה' שיר חדש" "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". מדינת ישראל היא חלום או אולי אנחנו חיים במציאות ועדיין אנו כחולמים

על הפסוק בתהילים " שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן, הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (קכ"ו,א) נכתבו פירושים רבים.

האבן עזרא כתב: "בשוב ה' שבותם, כן יאמר ישראל: אין אדם רואה בהקיץ הפלא הזה, רק בחלום". אי אפשר לדמות את הגאולה לשום דבר שבמציאות, זה כמו חלום מרגש...

הרד"ק כתב: "כחלום יעוף יהיה בעינינו צרת הגלות, מרוב שמחה שתהיה לנו בשובנו לארצנו". הגלות הארוכה תהיה כ "חלום יעוף" לעומת הגאולה עם השיבה לארץ.

מו"ר הרב דרוקמן הסביר אחרת: במקום לראות את ההתרחשות הגדולה באמתותה, במקום לחוש את גודל האירועים שזכינו להם, אנו שקועים בבעיות ובקשיים ומנותקים מן המציאות בגודלה האמתי. הוא לימד את הכוונה שיש לכוון בתפילה במילים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". התפילה והבקשה מה' היא, לראות בשוב ה' לציון ברחמים עכשיו. בימינו אלה.

"להקשיב לגאולה"- קרא לזה הרב עמיטל. הקב"ה מדבר עמנו מתוך המציאות. מתרחשים דברים בעולם, עם ישראל חזר לארצו אחרי אלפיים שנות גלות, ואלו ימים של אתחלתא דגאולה. צריך להיפתח לזה , לרצות לראות ולהקשיב לכך.

שנזכה כולנו כי החלומות יוסיפו ויתגשמו מול עינינו המשתאות.

שעת ערב מוקדמת. אנחנו לקראת סיומו של יום הזיכרון. אני בגיל בית הספר היסודי נוסעת יחד עם אבי זאב ליבר ז"ל במכוניתנו כאשר ברקע מתחילה להישמע הצפירה המכריזה על המעבר בין יום הזיכרון לחללי צה''ל לבין יום העצמאות העתיד להתחיל בעוד שתי דקות. זהו אחד מזיכרונות הילדות שנחרתו בזיכרוני אך הוא נותר רדום ומעומעם. בתחילת שנות השמונים הלכה צפירה זו ונעלמה ועמה הפך המעבר בין שני הימים משמעותיים אלה להתרחש מעצמו, בלי תזכורת חיצונית של צפירה.

צפירות זיכרון נשמעו לראשונה בשנת 1949בעת קיומן של הלוויות חללי קרבות מלחמת יום העצמאות ביוזמתן המקומית של מספר רשויות. עם קביעתו של יום הזיכרון ב-ד' באייר תשי"א (1951) שולבה צפירת הזיכרון בטקסי יום הזיכרון. מועצה ציבורים מיוחדת שהקים שר הביטחון וראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון קבעה שיום הזיכרון יחול יום לפני יום העצמאות, כלומר ב- ד' באייר. הצעה זו קיבלה את אישור הממשלה. החל משנה זו נשמעה צפירה ראשונה בת דקה בשעה 07:00 בבוקר וצפירה שנייה נשמעה בשעה 19:00 במעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות. עם השנים חלו שינויים במשך יום הזיכרון, בזמני הצפירות ובאורכן. מה שחשוב לענייננו הוא, שכאמור בתחילת שנות ה-80 בוטלה הצפירה שציינה את תום יום הזיכרון ותחילתו של יום העצמאות בעקבות ביקורת קשה על המעבר החד שגרמה צפירה זו בין עצבותו של יום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות.

אני מתגעגעת לצפירה המפרידה בין יום הזיכרון ליום העצמאות. הצפירה המפרידה הזו מאד חסרה לי. מבחינתי היא גם סוג של כבוד לנופלים. העד כאן והמכאן הופכים לברורים יותר. אני נזכרת בצפירה החסרה הזו מידי יום שישי במעבר בין חול לקודש, בשעה שמושמעת צפירה המכריזה על כניסת השבת.

המעבר החד בין יום הזיכרון ליום העצמאות ברמה המהותית שלו, הוא חלק מהמעבר העצום בדורות האחרונים שבין שואה לתקומה. כבת הדור השני לשואה גדלתי על משמעות מעבר עצום זה בבית הורי. זהו מעבר מכונן בין עצב לשמחה, בין אבל ליום טוב. הם דרים בכפיפה אחת בעולמנו ודורשים מאיתנו זמן של עיכול והפנמה. היכולת לחוות ולחוש את התוגה בעוצמה רבה ומיד לאחר מכן לשמוח בכל לב בשמחה גדולה, אינה אפשרית במעבר חד כל כך, אלא אם כן יתקיים סוג של 'פסק זמן' כלשהו ביניהם, גם אם המעבר הוא רק בן 2 דקות. הוא מאפשר את ההפרדה הרגשית הראויה שבין עצב ואבל לשמחה ויום טוב.

מחד גיסא 'פסק זמן' זה מאפשר התייחדות ראויה עם זכרם של הנופלים במערכות ישראל ובפעולות האיבה. מאידך גיסא, הוא מאפשר כניסה לשערי יום העצמאות שיש לייחד בו מחשבה על משמעותו הלאומית לאור ריבונות העם היהודי על ארצו ומדינתו הכרוכה יחד עם משמעותו הרוחנית-דתית של גאולת ישראל לאחר אלפיים שנות גלות לאור חזונם של הנביאים וקיבוץ הגלויות.

אכן, אני מתגעגעת לצפירה המפרידה - - -

לרגל חגיגות השבעים למדינת ישראל, החליטה הוועדה המארגנת שמטעם משרד התרבות והספורט לקיים חגיגות במשך שבעים שעות. כותרות אילו ואחרות נראו חדשים לבקרים בשבועות האחרונים ובשרו בחגיגיות את המתוכנן לכבוד שנות השבעים למדינת ישראל. אולם למעשה נראה שאין חדש תחת השמש. כבר בשנת תש"ט קבע הרב כלפון משה הכהן – ראב"ד של קהילת ג'רבה את חגיגות העצמאות למדינת ישראל למשך 72 שעות בתאריכים ד' ה' ו-ו' באייר. החגיגות הממושכות על כינונה של מדינת היהודים אינם אלא ביטוי נוסף לציונות הנלהבת ששררה בקרב יהודי הקהילה בג'רבה עוד משנת 1917 - בזמן הצהרת בלפור ואשר כללו, בין היתר, תרומות מטעם הקהילה לגאולת קרקעות בארץ ישראל, שילוב לימוד השפה העברית וגאוגרפיה של ארץ ישראל כחלק מתכניות הלימודים וקשר מתמיד עם אנשי היישוב בארץ הקודש. כל זאת הגיע לשיאו בשנת התש"ח בהכרזת המדינה ובהמשך בהשתאות והודאה לה' על הצעדים הריבוניים הראשוניים שהתקיימו במדינה היהודים:

"ברוך המקום ברוך הוא, הנה בא היום הגדול בתולדות עמנו, מדינת ישראל קמה והייתה למציאות, היינו לאומה בת חורין, חלום דורות התגשם, תפילת אלפי שנים נענתה. והננו היום התקופה היותר עשירה בחיי תולדות עמנו, ההשגחה העליונה הראתה בעליל לעיני כל העולם כי בא הקץ ומדינת ישראל התקיימה בהחלטת האומות המאוחדות ובהחלטת א-לוקים השוכן בציון..."...ביום כ"ד בטבת התקיימו הבחירות למדינת ישראל, וברוח הקוממיות הלך היהודי לקלפי לבחור באנשי מדינתו, והיום היהודי בכל העולם מרגיש את הרוח החדשה שנמשכה לו ממדינת ישראל, ובראש מורם מכריז היהודי בקול קם: "תחי מדינת ישראל!".(מתוך העיתון 'הירח', שנת תש"ט, יצא לאור בג'רבה)

שבעים שנה אחרי, בשעה שרוב בניה של קהילת ג'רבה שהגשימו את חלום הציונות הגדול של רבם, הרב משה כלפון הכהן, נמצאים כאן במדינת ישראל החוגגת, זוכים אנו לחגוג שוב שבעים שעות של חגיגה . ולוואי שנמשיך ונטעם את טעם השמחה והאמונה הגדולה שחשו הרב כלפון ותלמידיו באותם ימים הרי גורל של אביב תש"ח.

גדלתי על הפסוק "מי חכם ויבן אלה והתבוננו חסדי ה' " –יש צורך להתבונן, לפקוח עיניים ולראות את מעשי ה' עימנו.

פעמים תפילה מדברת פעמים אינה מדברת.

תפילת ליל יום העצמאות- מדברת, שרה ונוגעת, זה הרי חוויות "שלנו"! רק צריך לפקוח עיניים ולראות.

כבר בפתיחה, במזמור קז מתהילים: וישם כצאן משפחות –אני מפליג על כנפי ההיסטוריה- קליטת עליה אדירה, קיבוץ גלויות מופלא- הרי הסבים והסבתות שלנו אם היו נפגשים אפילו לא יכלו לדבר ביניהם, ואנחנו, מכל העדות, מכל ארצות המוצא מדברים בעברית, לומדים בעברית...

כי נפלאות עשה – הצהרת בלפור, החלטת חבר העמים בסאן רמו על המנדט, עליה והתיישבות למרות הקשיים.

הודיע ה' ישועתו לעיני הגויים גילה צידקתו – פלא תמיכת האומות בהחלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, 33 מדינות, הגוש המזרחי והגוש המערבי כאחד.

כבוד ה' עליך ניגלה! האומץ שניתן בידי הנהלת העם ובראשם דוד בן גוריון להעיז ולהכריז על הקמת המדינה למרות התנגדות ארצות הברית, למרות מצב כוחות הלוחמים והנשק ולמרות איום הפלישה הערבי- מדהים!

חמשה צבאות סדירים שלחמו מול צבא בתחילת דרכו עם אמצעים דלים ויכולנו להם,

הפודינו מיד מלכים מלכנו הגואלנו מכף כל העריצים

ובכלל ניסי כל המלחמות שהיו בהמשך,

המדריכנו על במות אוייבנו וירם קרננו על כל שונאינו

מחיה מתים אתה – חזון העצמות היבשות שקמו לתחיה, מספר יחזקאל –זה ממשי- זה חי!

סומך נופלים ורופא חולים... ברוך מחיה המתים

מקבץ נדחי עמו ישראל

התפילה נמשכת והולכת, נכנסים אל ההלל, ואני חושב על הצמיחה, הכלכלה והטכנולוגיה במדינה שלנו שהיא רק בת שבעים, ובעולם התורה המופלא והגדול שהמדינה שלנו מאפשרת את קיומו ופיתוחו.

מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעיננו

זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו

אי אפשר שלא לפתוח תפילה שכזאת בברכה ממעמקי לב:

ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה

כמו כל מועד בלוח השנה, גם ליום העצמאות מנהגים מיוחדים לו שהתעצבו לאורך שנים. כמו במועדים אחרים, גם בערב יום העצמאות, מלבד העובדה שהוא מוקדש לזכר הנופלים, מורגשת אווירה מיוחדת של ערב חג. ברוב הבתים בישראל מונפים דגלי ישראל בשעות שלפני החג. גברים רבים במגזר הדתי לאומי נוקטים בפעולה נוספת כחלק מההכנות ליום ההולדת של המדינה – גילוח זיפי הזקן שצמחו על פניהם בגלל האבלות שחלה בימים שלאחר חג הפסח, או גם תספורת של הראש אם יש צורך בכך. מלבד העונג שחשים אחדים בהורדת זיפי הזקן המטרידים, יש לגילוח ולתספורת משמעות דתית משמחת, שמבטאת את תקופת הגאולה שבה אנו חיים.

לצערנו, אצל רבים בעם ישראל המשמעות היחידה או לפחות העיקרית של הביטוי "ספירת העומר" זו האבלות שחלה בתקופת הספירה על מות תלמידי ר' עקיבא והפרעות שפקדו את קהילות אשכנז בתקופה זו של השנה. אולם עיון בפסוקי התורה ובספרות חז"ל מלמד שלימים האלה יש משמעות שונה לגמרי, אפילו הפוכה: הימים שבין פסח לעצרת, בין יציאת מצרים למתן תורה. ימים של התקדשות והיטהרות, של הכנה וציפייה לקראת ציון המאורע המכונן של מעמד הר סיני וההודאה על היבול שגדל בשדות. בפירושו לויקרא כ"ג לו מסביר רמב"ן על פי הנסתר, שהעובדה שחג השבועות נקרא בתורה "עצרת" מלמדת שהוא המועד שמסיים תקופה חגיגית שמתחילה ביום טוב הראשון של פסח. בשל כך, הימים שביניהם, ימי ספירת העומר, הם מבחינה מסוימת כחולו של מועד.

האסונות שאירעו לעם ישראל בתקופה זו של השנה, יחד עם היציאה לגלות והפיכתנו בהדרגה לעם חסר אדמה שאינו יכול להודות על היבול שנתן לו ה', שינו את האווירה ששוררת בעם ישראל בתקופה זו. "שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ" (איכה ה' טו). בחסדי ה', עם שיבת עם ישראל לארצו סיבב ה' שהמאורעות השמחים ביותר בתולדות המדינה – הקמת מדינת ישראל ואיחוד ירושלים – אירעו דווקא בימי הספירה. בכך השיב ה' לא רק את שבותנו אלא גם את השמחה שראויה לאפיין את הימים הללו. בזמננו, כאשר אנחנו עדיין בעיצומה של הגאולה וטרם זכינו להשלמתה, שמחה ועצב משמשים אצלנו בערבוביה. הגילוח והתספורת של ערב יום העצמאות מסמלים את שובה של השמחה לימי הספירה.

מי יודע, אולי כשתחזינה עינינו בשוב ה' להיכלו תשוב השמחה לשרור בכל הימים האלה ולא נצטרך עוד להוציא מהארון את מכונות התספורת בערב יום העצמאות.

שנזכה לכך, במהרה בקרוב.

יום העצמאות תש"ח-לא צוין בחגיגות. בדקות בהם הכריז בן גוריון על הקמת המדינה הלכו ניצולי גוש עציון בשבי, ובכל החזיתות נערכו לוחמי ההגנה, האצ"ל והלח"י המותשים אל מול צבאות ערב שפלשו לשטחה של המדינה הצעירה שעות ספורות לאחר הקמתה. לצד העדר החגיגות, אי אפשר היה כמובן להחמיץ את ההתרגשות, כפי שבאה לידי ביטוי בין השאר בדבריהם של החותמים על מגילת העצמאות . העתונים שיצאו באותו יום שישי ולמחרת השבת, בישרו כמובן בחגיגיות על ההכרזה, בעיתון משותף שיצא מטעם כל עיתוני ישראל אולם לצד ההכרזה החגיגית הוסיפו קריאות להתנדב מיידית בנפש ובממון להצלת המולדת הצעירה.

יום העצמאות תשי"ח- חגיגת העשור למדינת ישראל נערכה כבר באוירה אחרת לחלוטין. בשנים שחלפו ניצחה ישראל במלחמת העצמאות ומערכת סיני, קשיי הקליטה הראשונים והקריטיים של ימי העליה ההמונית כבר היו מאחוריה, ואפילו הוחלט סוף סוף על התאריך בו יש לציין את תקומת המדינה.. כעת יכלה המדינה להתפנות לחגיגות העשור. בבניני האומה החדשים שבירושלים הוצגה תערוכת העשור, שהציגה את השגי המדינה הצעירה ומשכה אליה המונים, וברדיו נוגן ללא הרף "שיר לחג עשור" של נעמי שמר ו"הדודאים". ביום העצמאות עצמו שוחזר טקס הכרזת במדינה בתל אביב (וסרט השחזור הנציח לדורות את ארועי ההכרזה המקורית שלמעשה לא צולמו ). כמנהג הימים התקיימו מצעדים ומפגנים של כוחות צה"ל בערים השונות, הוצאו "אלבומי עשור", וגולת הכותרת הייתה חידון התנ"ך העולמי, שנערך לראשונה כחלק מהחגיגות, בקיץ של אותה שנה ולימים נקבע מועדו הקבוע ביום העצמאות. שנים מאוחר יותר ינחיל החידון גם לבידור הישראלי את אחד מנכסי צאן הברזל שלו..

יום העצמאות תשכ"ח- חגיגות העשרים לישראל נערכו כהמשך ישיר לארועי הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, כשנה קודם לכן. במרכזם של החגיגות עמד צה"ל שערך למורדות חומות ירושלים את הגדול שבמצעדיו עד אותה עת בנוכחות כחצי מליון איש, מצעד ששידורו היה למעשה השידור הראשון של הטלויזיה הישראלית. במהלך החגיגות חולקו עיטורים ללוחמי צה"ל והמחתרות לדורותיהם , הוקמו אנדרטאות לזכר קרבות ששת הימים ומלחמת השחרור, ובולים, כרזות ומטבעות, הוצאו לכבודו של צה"ל ולכבודה של ירושלים המאוחדת.

יום העצמאות תשל"ח- חגיגות השלושים למדינה נערכו הפעם ללא המצעד המסורתי שבוטל חמש שנים קודם לכן, בעקבות האוירה הציבורית בארץ לאחר מלחמת יום כיפור, במקומו נערך מפגן של צה"ל באיצטדיון גבעת רם בירושלים. אנשי הליכוד שלראשונה ניהלו את החגיגות יזמו את כניסתם למגרש הצועדים של לוחמי המחתרות ובראשם כמובן ותיקי האצ"ל, כניסה שהסתיימה במהומה רבתי גם אם חיננית למדי... יום העצמאות עמד באותה שנה גם בסימן שיחות השלום עם מצרים שבאו לידי ביטוי בכרזה השנתית, ובשירי השלום שמילאו את הכיכרות. המונים נהרו גם לכיכר מלכי ישראל בתל אביב ולחומות ירושלים בהם נערכו קונצרטים מיוחדים של התזמורת הפילהרמונית. באותה שנה נפתח לציבור גם היכל העצמאות בתל אביב.

יום העצמאות תשמ"ח- בצילם של ארועי האינתפאדה הראשונה לוו כנהוג במפגן צה"ל שהיה הפעם חגיגי וגדול במיוחד באצטדיון רמת גן והוקדש ללוחמי תש"ח. פרסי ישראל בשנה חגיגית זו הוענו בין השאר לרב עדין שטינזלץ, ללובה אליאב ולראש עיריית ירושלים המיתולוגי טדי קולק.

יום העצמאות תשנ"ח- הארוע המרכזי של חגיגות החמישים היה "פעמוני היובל", ארוע מפואר ומושקע שקיבץ את מיטב אומני ישראל , נועד להפגין את השגי המדינה ועצמותה ונערך במעמד ראשי המדינה ואורחים רבים מחו"ל ובראשם סגן נשיא ארצות הברית אל גור. בפועל הפך הארוע לסלע מחלוקת בין דתיים לחילוניים על רקע הופעה מתוכננת של להקת מחול שלא עמדה בלשון המעטה בגדרי הצניעות המקובלים. למופע הגדול קדמה "תערוכת היובל" ובמרכזה חזיון אור קולי חדשני (דאז..) על השגי המדינה, ושלל אלבומי יובל חגיגיים. הטלויזיה הישראלית ציינה את שנת היובל בהפקת הסדרה "תקומה" על תולדות המדינה, סדרה שהייתה ועודנה שנויה במחלוקת בשל נטיותיה הפוליטיות הברורות לשמאל.

יום העצמאות תשס"ח- את ארועי השישים למדינה ליווה פס הקול של "בת שישים", שירו הותיק של דודי מנוסי שבמקור נכתב לרגל מלאת שישים לקיבוץ גבע והוסב לחגיגות הלאומיות בסגנון שונה מעט מ"שירי ארץ ישראל" המוכרים והממוקדים בקבוצת אוכלוסיה מסוימת, כמעין בשורה לבאות לשנים בהם ישנה יום העצמאות את פניו ויתן מענה לאוכלוסיות שונות ולא רק לשבט "הלבן" של תש"ח. מפגן הצניחה המסורתי של יום העצמאות הסתיים בשנה זו בתאונה, עם לא מעט נפגעים, אולם למרות הכל ישראל חגגה. אורחים וועידות, מפגנים ואלבומים, כל אלו כשנים קודמות ליוו את החגיגות.

יום העצמאות תשע"ח- בשעה שנכתבות שורות אלו החגיגות עדיין לא הגיעו לשיאם, אולם נראה שכרגיל הם מלוות וילוו בויכוחים על כבוד, יצוג והיסטוריה, אבל בסופו של דבר-אחרי הכל, שבעה עשורים ו..שמח!

חג עצמאות שמח ולחיי העשורים שבדרך

שכונת גבעת המבתר נבנתה לאחר מלחמת ששת הימים, מעבר לקו הגבול הישן. משפחת דילהרוזה היתה מן הראשונות שהתיישבו בה (ברחוב מדבר סיני 24), ובעת שחפרה את יסודות ביתה ב-1970 נחשפה באקראי מערת קבורה עתיקה. לעיני החוקרים, שהוזעקו למקום, נתגלו שני חדרי קבורה. באחד מהם היתה גלוסקמא מפוארת, ובתוכה עצמות של שני גברים מלפני כאלפיים שנה – האחד כבן 60 במותו והשני צעיר גבה קומה כבן 25. כך העיד האנתרופולוג ניקו האס, שבחן את העצמות. הוא הוסיף וקבע שבעצם הגולגולת של הצעיר נראה חתך גדול, שראשיתו בחוליית הצוואר וסופו בלסת, כתוצאה מפגיעת כלי חד. שלושה מסמרי ברזל שנמצאו בשברי עצמות האצבעות מוכיחים, ככל הנראה, שהאיש נצלב ועונה לפני שנרצח. גם זווית המכה מוכיחה כי ראשו היה רפוי בזמן שהונחתה עליו. העצמות שנמצאו בגלוסקמא מתאימות בגילן למאה ה-1 לפסה"נ, כלומר לתקופת החשמונאים.

החדר הפנימי הסמוך נמצא ריק, אך על הקיר נמצאה כתובת ייחודית בשפה הארמית בכתב עברי קדום: "אנה אבה בר כהנא א / לעז בר אהרן רבה אנ / ה אבה מעניה מרד / פה די יליד בירושלם / וגלא לבבל ואסק למתת / י בר יהוד וקברתה במ / ערתה דזבנת בגטה". תרגום: אני אבה בן הכהן אלעז(ר) בן אהרן הגדול, אני אבה המעונה והנרדף, שנולד בירושלים וגלה לבבל, והעלה את מתתי(הו) בן יהוד(ה), וקברתיו במערה שקניתי בשטר. סיפור חיים של ממש, אך אפוף מסתורין. בניגוד לכל הכתובות בני זמנה, היא לא עוסקת בנקבר אלא בקובר. מיהו אבה? מדוע עונה ונרדף ולמה גלה מירושלים לבבל? מיהו מתתיהו בן יהודה, ולמה היה לאבה כה חשוב להעלות את עצמותיו? ואם עצמות האדם שנרצח בגלוסקמא שבחדר הסמוך הן של מתתיהו, היכן הן עצמותיו של אבה בעצמו?

מאז גילויה של המערה התלבטו חוקרים אחדים, והציעו פתרונות אפשריים לחידה. אחד מהם נמצא בכתבי יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון היהודי של תקופת הבית השני. בהרחבה יתרה הוא מתאר את קורות מלכות בית חשמונאי, שהביאה לשיא את העצמאות היהודית בתקופת הבית השני. בשנת 63 לפסה"נ כבשו הרומים את הארץ, והשליטו עליה את באי כוחם. צאצאי משפחת החשמונאים הוסיפו להיאבק על הנהגת העם, ואנטיגונוס-מתתיהו (השני) בן אריסטובלוס-יהודה (השני) הצליח לסלק את הרומים מירושלים ב-40 לפסה"נ. המלכות הושבה לבית חשמונאי, אך לזמן קצר בלבד. כעבור שלוש שנים הסתער הורדוס על ירושלים, השתלט עליה בתום מלחמה אכזרית, והשיב אותה לידיים רומיות.

על גורלו של אנטיגונוס-מתתיהו העיד סטראבון, היסטוריון יווני בן התקופה (צוטט אצל יוסף בן מתתיהו): "אנטוניוס [השליט הרומי] הוציא להורג בקרדום את אנטיגונוס היהודי, שהובא [כשהיה בדרכו לשבי] לאנטיוכיה. ונראה שהוא הראשון מן הרומאים שהוציא להורג בקרדום מלך, מפני שסבור היה שאי אפשר באופן אחר לשנות דעתם של היהודים, שיקבלו את הורדוס אשר הוקם (למלך) תחתיו" (קדמוניות היהודים טו, 9-8).

אפשר שגולגלתו המבוקעת של המלך החשמונאי האחרון היא שהובאה לקבורה מבבל לירושלים. אבה הכהן נרדף והוגלה לבבל, אולי בשל נאמנותו לחשמונאי. משתמע שגם המוות לא קטע את נאמנותו, והוא לא הצליח לשאת את חרפת המלך הנרצח על אדמת נכר. במבצע חשאי הבריח את עצמותיו לקבורה בירושלים, והטמין אותן בגלוסקמא מפוארת במערה חבויה. יש להניח שידע מה היה עולה בגורלו, לו נתפס בידי הורדוס.

הגלוסקמא והכתובת נחקרו בשנות השבעים של המאה ה-20, ונמסרו לתצוגה במוזאון ישראל. העצמות נשלחו לבדיקות מדעיות, והושבו ב-2001. בעל הבית, רפאל דילהרוזה, הקפיד לטמון אותן באותו כוך שממנו נלקחו. ולהיכן נעלם אבה? לא ידעו הארכאולוגים להסביר. דילהרוזה בחן שוב את המערה כ-10 שנים לאחר שנחקרה, ולתדהמתו זיהה פתח נסתר מתחת למקום הכתובת. הפתח הוסווה בעפר, ומתחתיו מצא גלוסקמא נוספת. כך נפתרה, כנראה, גם תעלומת קבורתו של אבה הכהן.