מאה להצהרת בלפור - גליון מספר 1 חשוון תשע"ח

"בן שבעים לשיבה" אמרו חז"ל במסכת אבות, שהרי זה הגיל שבו חייבת החברה בכבודם של הזקנים שבתוכה, כדרך של הכרת טובה על תרומתם לה, שנאמר "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן (ויקרא יט, לב). ואם כך הדברים אמורים לגבי היחיד על אחת כמה וכמה לגבי מדינת היהודים, ראשית צמיחת גאולתנו, שמציינת בסייעתא דשמיא השנה שבעים שנה להקמתה. הבה נכבדה כראוי, נלמד על האישים והמאורעות שעיצבו את פניה, על מבשריה ועל התהליכים שגרמו בסופו של דבר להקמתה. ציון דרך חשוב בהקשר זה הוא מאה שנה להצהרת בלפור. אותה הצהרה על הקמת הבית הלאומי ליהודים הפיחה רוח חיים ותקווה ברבבות אלפי ישראל בגולה, שהרי כדברי הרב קוק זצ"ל "לעד חיה בלבבנו האמונה הנאמנה לשוב לארץ קודשנו".

יבורכו ד"ר יוסי לונדין, מרכז התמחות היסטוריה בקמפוס רחובות של מכללת אורות ישראל, ומר יעקב הופמן על היוזמה החשובה שלהם לכבודה של מדינת ישראל. הם מוציאים מידעון דו שבועי "שבעים מאורות", שיעסוק בהיבטים היסטורים וחינוכים הקשורים ליובל השבעים למדינה.

המידעון יעסוק בכל פעם בנושא אחר, ויכלול מדורים כמו"אורות מן השטח" על מושג מסוים הקשור ליובל השבעים, "מאורות המזרח" על חומרים של חכמי יהדות המזרח הרלוונטיים לנושא המידעון , "לברור האורות" ובו הצעה לדיון ובירור חינוכי בנושא הקשור לנושא הגליון, "אורות בשטח" על הנצחתם של ארועים הקשורים לתקומת ישראל ברחבי הארץ, "אור של שיר" על שירים רלוונטים ו"חפש את האור"-חידה היסטורית לקוראים.

אנשי חינוך וחובבי ההיסטוריה מוזמנים ללמוד ולהנות מהחומרים המוצגים.

מרן הרב קוק שלח ללורד רוטשילד מכתב ברכה לרגל קבלתו את מכתב הצהרת בלפור. הדבר היה בשבועות אלה לפני מאה שנים בכ"ג מרחשון תרע"ח (אגרות הראי"ה, ג, עמ' קל). הרב פתח שהוא כותב "מרוב רגשי שמחתי" על הצהרה זו של ממשלת בריטניה שרוטשילד זכה להיות "הציר המבשר את הבשורה הטובה הזאת". הייתה זו שמחה שקשה לנו ילידי מדינת ישראל לתארה, ובמיוחד הרב שהיה שותף בכיר לקידום ההצהרה וחלקו בדבר טרם הוכר. הרב מאחל לו "שתחזקנה ידיו בעבודת הקודש של בנין עמנו על ארץ חמדתנו". זכות גדולה זו "של בשורת ראשית הצעד של צמיחת קרן ישועת ישראל, יעמד לו לראות בקרוב את משאת נפשנו בהתמלאותה בכל כבודה והדרה, כי יושע יהודה, וישראל ישכן לבטח על ארצו", ואז יהיו גם נס לכל העמים.

תולדות עמנו מאז התקדמו קמעא קמעא תוך מכאובים וייסורים רבים. אך קם ויהי הפלא מהגדולים בתולדות האנושות. היהודים שבו למולדת העתיקה ובנו מדינה עצמאית שבשבעים שנותיה עצמו גם נעוריה, עולמות תורותיה וחכמת דורותיה. דברי הרב מקבלים אפוא משמעות רבה ומעצימים גם את הצורך ללמוד לעומק את תולדות העבר ולהבין את התהליכים מימי המקרא ועד עתה. תובנת התולדות תורמת גם לעיצוב הזהות האישית והחברתית בעולם החינוך. חשיבה זו מתאימה לרגל תאריך חגיגי מופלא של "בשוב ה' את שיבת ציון" מקץ מאה שנות "הרת עולם". יהי רצון שביטאון זה יעשיר את לימודי ההיסטוריה בהעלאת הנושאים החשובים מהעבר ויסייע לפתח את השיח והעשייה החינוכית בשנת היובל הזאת.

בי"ז מרחשון התשע"ח ימלאו מאה שנים להצהרת בלפור. ההצהרה שנהוג לציינה על פי התאריך הלועזי בה ניתנה (2.11.1917) כללה לראשונה בהיסטוריה היהודית מאז הצהרת כורש, התחייבות של מעצמה מרכזית בעולם לסייע לבניין הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל ולסייע בהשבת היהודים למולדתם.

המחקר ההיסטורי משופע בתיאוריות שונות ומשונות מה היו הגורמים להצהרה. יש התולים זאת ברצונם של הבריטים לגייס לצדם את יהודי ארצות הברית כדי לשכנע את מדינתם להתנער ממדיניות הניטרליות שלה ,לתמוך בבריטניה ובכך לאפשר את הכרעת המלחמה לטובתה, יש התולים זאת ברצון להתחמק מהסכמי סיקס פיקו שחייבו את בריטניה לתת חלק ניכר מהמזרח התיכון לבני בריתם הצרפתים, יש המייחסים זאת להכרת טובה לחיים ויצמן שבהמצאותיו סייע למאמץ המלחמה הבריטי, לרשת הריגול של ניל"י או לגדודים העבריים שלחמו שכם אל שכם עם הבריטים בתקופה זו, ויש אף התולים את המניע המרכזי להצהרה באמונתם האוונגליסטית של בלפור ושל מדינאים בריטים נוספים, שראו בהשבת היהודים לארצם משימה דתית המוטלת על כל נוצרי מאמין.

השורה התחתונה הייתה שמסיבה כזו או אחרת יצאה ההצהרה לדרך. היא הייתה מסויגת מאוד בהבטחותיה לעם היהודי יחסית לטיוטות הראשונות שנידונו, היא נוסחה במעורפל ואפשרה מאוחר יותר לבריטים להתחמק ממימושה, אולם למרות הכל, היוותה ההצהרה קפיצת דרך עצומה לתנועה הציונית, קשרה את הבריטים במחויבות לבניין הבית הלאומי היהודי ובכך אפשרה התקדמות משמעותית בדרך לתקומת ישראל .

עוד על ההצהרה והגלגולים השונים שעברה בסרטון קליל ונחמד שהוכן על ידי אנשי הספריה הלאומית

הרב משה כלפון הכהן (1874-1950) מנהיגה המיתולגי של קהילת יהודי ג'רבה שבתוניס, היה פוסק, מנהיג, סופר מחונן שכתב עשרות רבות של חיבורים בכל מקצועות התורה, דרשן מהולל וציוני נלהב.

בשבת פרשת נשא, יום י"א בסיון תר"פ, ימים אחדים לאחר שועידת חבר הלאומים בסן רימו אישרה את הצהרת בלפור והעניקה לה מעמד משפטי בינלאומי כבסיס למנדט הבריטי בארץ ישראל, התייחס הרב לאירועים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים:

"..ומיום שגלינו לא היה דבר זה, רק בזמננו זה, אשר התחילו אדירי הממלכות לתת שיווי זכויות לישראל ועוד לתת לנו שם אומה ,ומהם המהללים אותנו ואת מידותינו ואת תורתנו ונתנו לנו כוח לבנות ביתנו הלאומי בארץ ישראל ... ואם כן זה אחד מסימני הגאולה בעזרת האל וישועתו.. ... וכן ראוי לכל איש ישראל לשלם תודה וברכה למלכי הברית צרפת, אנגליה, אמריקא, איטליה, יון והנלווה עליהם אשר ראו צדקת עם עני ודל והחזירו לו את ארצו אחרי אלפיים שנה, כמו שהסכימו מלכי התבל, אדיריה הנאורים בסאן רימו, מקום שם יצאה פקודה לפנים בימי טיטוס להחריב ארץ ישראל ועתה נהפוך הוא, כי משם יצאה פקודה נמרצה לקיים אומת ישראל ולתת לה נחלתה אשר נתן לה ה' מאז... זהו ממש מסך וגדר גדול לבלתי התבולל ישראל בעמים, ולהפיח בלב אחינו התקווה הנושנה, אשר בעוונותינו, רבים נתייאשו מהגאולה באורך הגלות, ועל ידי תנועה זו ירהיבו בנפשם עוז ותעצומות לקוות עוד, ויצא מזה מעצור להתבוללות ותתחזק האמונה אל הגאולה האמיתית".(מתוך ספרו מטה משה, עמ' מט)

הצהרת בלפור שנתפסה בעיני הישוב היהודי בארץ כארוע מכונן ומשמעותי ביותר בתולדותיו, הונצחה במקומות רבים ברחבי הארץ.

בלפור זכה להיות מונצח בשמותיהם של רחובות בערים רבות בארץ, ובראשם כמובן רחוב בלפור בירושלים בו שוכן בית "אגיון" שנבנה עבור סוחר יהודי אמיד מיוון בשנות השלושים, ומשמש מאז שנת 1974 כמעונו של ראש ממשלת ישראל.

גם העיר תל אביב הנציחה את בלפור ברחוב הנושא את שמו שבנייתו בשנות העשרים הונצחה על ידי צלמי התקופה ,(מתוך אתר mako) ובכיכר ב' בנובמבר שבמרכז הישן של העיר, כיכר שנודעה כ"כיכר מוגרבי" על שם בית הקולנוע שעמד במרכזה, והיוותה את התפאורה לקומדיה הנודעת של אפרים קישון "תעלת בלאומילך"

בשנת 1922 במלאת חמש שנים להצהרה הוקמה בעמק יזרעאל המושבה בלפוריה שאף זכתה לביקורו של לורד בלפור בכבודו ובעצמו בעת ביקורו בארץ בשנת 1925. לא הרחק מהמושבה בלפוריה, כיום בשטח העיר מגדל העמק, ניטע בשנת 1928 יער בלפור, אחד היערות הראשונים שנטעה הקרן הקיימת בארץ.

"כדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: שלש שבועות הללו למה? - אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי" (כתובות ק"י.)

הגמרא בסוף מסכת כתובות, במסגרת דיון על חובת העליה לארץ ישראל מביאה את דבריו של רבי יוסי בר חנינא הסובר, על סמך מדרש הפסוקים, החוזרים שלוש פעמים בשיר השירים "אל תעירו אל תעוררו את האהבה עד שתחפץ" כי קיים איסור ל"עלות החומה" כלומר לפעול פעילות צבאית או מדינית להשבת הריבונות היהודית בארץ ישראל.

שאלת שלושת השבועות הטרידה את העולים לארץ בכל התקופות, ומהווה עד היום את אחד מנושאי הויכוח המרכזיים בין קבוצות דתיות אנטי ציוניות כמו חסידות סאטמר, הטוענות בחריפות רבה כי על בסיס מדרש זה, כי המפעל הציוני ותקומת ישראל הינם חטא חמור, לבין חוגים ציונים דתיים הטוענים כי המסמכים הבינלאומיים שנתנו לגטימציה להקמת המדינה ובראשם הצהרת בלפור, מבטלים למעשה את תוקפם של השבועות ומאפשרים עלייה ובניין הארץ בידי העם.

בשנים שלאחר הצהרת בלפור עורר הנושא ויכוח ער בקרב הציבור הדתי בארץ ובגולה. מחד טענו כאמור הוגים ציונים דתיים ובראשם הרב קוק כי הצהרת בלפור היא מסימניה המובהקים של הגאולה (מתוך אתר גלים) להוגים אלה הצטרפו הוגים שלא נחשבו בעבר כתומכים בציונות, כמו ה"אור שמח" רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, שטען כי" סר פחד השבועות" (מתוך אתר דעת) וכי אין יותר מקום להתחשב בהם. מנגד, המשיכו חוגים דתיים ובראשם חסידות חב"ד ומונקטש לטעון כנגד גאולה אקטיבית, קראו להצהרה בשם הגנאי "הצהרת בעל פעור", ראו בה נסיון שבו מבקש הקב"ה לנסות את עמו האם הם עדיין עומדים בשבועתם, וקראו להמשך ההקפדה על שלושת השבועות ( וראה במאמרו של הרב פרופ' יצחק קראוס עמ' 177-188 על הפולמוס בנושא, מתוך אתר מכללת אורות )

מאה שנה לאחר מכן, האם הדיון בנושא עדיין רלוונטי? האם שירים נפלאים כדוגמת ""קח את שלי" ממשיכים את רוח המתנגדים לעליה בחומה?

העיון בנושא משתלם.

בחודשים שקדמו להצהרת בלפור, עמלו יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי על הקמת גדודים עבריים שלחמו לצד הצבא הבריטי העומד בשערי הארץ. הגדודים עברו גלגולים רבים, אך בסופם נכנסו מאות חיילים יהודים לארץ ישראל כחלק מהצבא הבריטי המנצח, ואליהם חברו צעירים בני הישוב העברי בארץ.

השיר "אריה אריה קום התנדב לגדוד העברי" שחובר בידי בן תל אביב וחייל הגדוד אריה רובינשטיין, הפך להיות הנפוץ שבשירים שרווחו בישוב היהודי בארץ בראשית ימי המנדט, והראשון שבשירי ההווי של חיילי ישראל, שבמאה שחלפה המשיכו לשיר על אותם טרדות, אותו רצון להגיע הביתה, וגם על הרצון להתנדב ולתרום.

לזכרם ולכבודם של חיילי הגדודים הוקם המושב אביחיל בשרון ובו מוזיאון הגדודים, והמושב נתיב הגדוד בעמק הירדן.

לעוד פרטים על השיר ראה באתר זמרשת. וכאן ניתן לראות את ביצוע השיר בידי שלישית גשר הירקון

בציון הפסים לא בדיוק התלהבו מהבשורה/אך בבירת אלביון ארבעתם נשאו לשם את הכרכרה

ניתן לשלוח תשובות לחידה בעזרת טופס מקוון