מערכת חינוך או מערכת לשטיפת מוח?

מקורות: מגזין אפוק

עריכה ותוספות: אני

מספרים לנו שמערכת החינוך וחוק ״חינוך״ חובה - הכפייה על הילדים לבלות בבתי הספר, נוצרו מתוך דאגה כנה לכולנו, כדי שהילדים שלנו יהיו ״משכילים״, 

אבל מי שנובר בהיסטוריה של הקמת בתי הספר (ושמה מוטב לקרוא להם ״בתי הסוהר״?) מגלה לתדהמתו שהם נוצרו למטרות שליטה בהמון, ובמטרה להפוך את הילדים לצייתנים ועבדים. 

רבים שחקרו את ההיסטוריה של החינוך הציבורי הגיעו למסקנה שמלכתחילה תפקידו העיקרי לא היה לרומם ולהאיר, אלא לשמש כאמצעי לשליטה חברתית.

באפריל 2022 פרסמה החוקרת אגוסטינה ס. פאגליאן (Paglayan) מאוניברסיטת קליפורניה, בכתב העת American Political Science Review מחקר שבו בחנה את ההיסטוריה של הקמת מערכות חינוך ציבוריות בשלל מדינות, מאמצע המאה ה-19 ועד ימינו. 

מסקנת המחקר הייתה כי מערכות החינוך הציבורי הוקמו והורחבו במטרה "לשלוט בהמונים", כלומר "ללמד אותם לציית למדינה.

המודל החביב על מקימי אותן מערכות חינוך היה המודל הפרוסי.

נזכיר לכם שאדם ויסהאופט הקים את האילומינטי עוד בשנת 1776, כך שכאשר אנחנו שומעים שבמדינות רבות מאמצים בדיוק את אותו מודל - הפרוסי,  יש לשער שסוכנים של אותו מגלומן פסיכופט הם שהקימו את בתי הספר הללו במטרה להפוך את הילדים לעבדים צעירים. שהרי כל מי שבקיא או מתעניין בהפיכת העולם לבית עבדים מבין שיש לשטוף תחילה את מוחם של הילדים, שכן המבוגרים כבר ״מקולקלים״ וגודלו להיות ״חופשיים מידי״. 

הבה נבחן מה היה המודל הפרוסי:

פרידריך השני, ששלט בפרוסיה באמצע המאה ה-18, הקים מערכת חינוך ציבורית מחייבת "כמנגנון של שליטה חברתית לאינדוקטרינציה (שטיפת מוח) של ילדים", כך על פי ההיסטוריון פרופ' קנת' בארקין מאוניברסיטת בראון, המוזכר במחקר. יועציו של פרידריך השני הדגישו שבתי ספר יסודיים חייבים להטמיע "נאמנות, צייתנות ומסירות למלך", וללמד ילדים ש"להתנגד לסמכות זה למרוד בצו האלוהי" – מעשה שעונשו הוא "הקללה הנצחית".

"מודל החינוך שפותח על ידי הפרוסים היה כה יעיל בהטמעת שטיפת המוח של המשטר הפרוסי, עד שבמאה ה-19, עשרות פקידי ממשל מאירופה ומאמריקה נסעו לפרוסיה כדי לצפות בבתי הספר היסודיים שלה", מציינת פאגליאן במחקרה. (האם היו אלה סוכנים של מסדר האילומינטי שנשלחו לשם כך?) 

כשחזרו הם שיתפו את מה שלמדו על עיצוב מערכת חינוך יסודית ציבורית. ויקטור קוזין בצרפת, הוראס מאן בארה"ב (הנחשב לאבי מערכת החינוך הציבורית בארה"ב) ודומינגו סרמיינטו (Domingo Sarmiento) בארגנטינה היו בין הפוליטיקאים הרבים אשר, לאחר שנסעו לפרוסיה, קידמו במדינותיהם הקמה של מערכת חינוך דומה.

ג'ואל ספרינג, פרופ' באוניברסיטת העיר ניו יורק שפרסם מספר ספרים בנושא ונחשב למומחה בהיסטוריה של החינוך מוסיף: 

אחד המניעים העיקריים להקמת מערכות החינוך האלה לא היה הזנה של רעיונות גבוהים בנפשותיהם של הילדים, חיפוש אחר האמת, היופי ומשמעות החיים, אלא לימוד של כללי מוסר בסיסיים שיסייעו למגר את "הכמות הגדולה של המידות הרעות והפשעים המצערים שייסרו את הקהילה", "לרכך את ההרגלים" של ההמונים "הפראים" וה"ברברים", ולהוליד בתוכם "סלידה כלפי אלימות ושפיכת דמים"‏[3]. במילים אחרות, המטרה הייתה לאפשר למדינה למנוע אי יציבות ולשלוט בהצלחה באמצעות מה שהיום מכונה הנדסה חברתית.

מערכות חינוך ציבוריות במערב התפתחו במסלול ובציר זמן דומה יחסית לזה שבארה"ב. כבר בשנת 1900 הוקמו במדינות רבות באירופה מערכות חינוך מחייבות כאלה. גם שם המודל היה זהה לזה הפרוסי: מערכת חינוך שמטרתה "לשלוט בחברה".

"במקום שהחינוך יתמקד במדעי הרוח, באנושיות של הילד, הוא נקשר בדרכים שיועילו לכלכלה. לא התייחסו לילדים כאל בני אדם, אלא כאל חלקים במכונה", אומר תיאורטיקן החינוך, אנדרו קרן (Andrew Kern) "במקום לטפח את הרוח, אמרו אנשי החינוך – נבנה כאן 'מכונה' שתכין מספר עצום של ילדים שיוכלו להשתלב בעולם העבודה". או במילים פחות מכובסות ובעצם - שיהיו עבדים טובים. 

בעוד שהחינוך הקלאסי של העבר התמקד ב"טיפוח של חוכמה ומידות טובות. איך מטפחים חוכמה ומידות טובות? מזינים את הנשמה של הילד. במה? מה הנשמה של ילד צריכה כדי להיות בריאה? היא צריכה אמת, היא צריכה טוּב, והיא צריכה יופי. לכן החינוך הקלאסי התרכז בהזנה של אמת, טוּב ויופי לנשמתו של הילד – המובילים לטיפוח חוכמה ומידות טובות". 

אולם מה שבנו מערכות החינוך הנשלטות בידי המדינות השונות הוא מנגנון שיועיל למדינה או בעצם הפיכת הילדים לעבדים צייתנים. "

נבנו מערכות שמטרתן לטפל באופן שווה במסות של ילדים, ולשים דגש על יעילות ותועלתניות, לא על הזנה של הנשמה ברעיונות גבוהים"‏

"גם במאה ה-20 וה-21 הערכים נותרו דומים", אומר קרן, "אלה הערכים של המדינה התאגידית. אלה ערכים של 'תמצא עבודה, תעבוד קשה, תציית למדינה'. מערכת החינוך הציבורית משמשת את הממשלה כדי לעצב ולשלוט בלמידה של הילדים והנוער למטרות כלכליות וצבאיות, לא כדי לאפשר להם להיות אנשי רוח החושבים כיצד לחיות טוב יותר. 

ומה לדעת מקימי ״מערכת החינוך״ הוא תפקיד ההורים?

היסטוריון האמריקני פרופ' כריסטופר לאש, כתב כי אנשי חינוך ופסיכיאטרים האמינו שעליהם "לקחת את נטל ההורות, שבוצע באופן רשלני על ידי מרבית ההורים". הם איתרו והצביעו על "בעיות פסיכולוגיות" המציפות את החברה עקב כישלונה, לכאורה, של המשפחה להבטיח לכל ילד נתיב התפתחות בריא מבחינה פסיכולוגית. משימה שרק מקצוענים שעברו הכשרה מתאימה יכולים לתפיסתם לספק לילד (ולכן נחוץ שהילד יתחנך אצל אנשי הוראה שהוכשרו לכך). רעיון שערער את ביטחונה של האם הממוצעת ביכולתה "לבצע את התפקיד" כראוי בעצמה. פרופ' לאש כתב כי "החיים המקומיים החלו להישלט עוד ועוד על ידי מומחים חיצוניים", וביטחון הנשים ביכולתן התערער עוד ועוד‏[5].

טלקוט פרסונס (Talcott Parsons), אחד מחשובי הסוציולוגים בארה"ב, הוסיף כי "התמקצעות ההורות" (העברת האחריות לאנשי מקצוע מחוץ למשפחה) גרמה להורים לחוסר אמון ביכולות גידול הילדים שלהם, לחוסר אמון ביכולתם להתמודד עם בעיות במשפחה וגם לאמונה שיכולותיהם נחותות ביחס ליכולות "המקצוענים" המשתייכים לסקטור המקצועי‏. שיאה של הגישה הזו, כתב פרופ' לאש, היה "שימור המשפחה ומשימת גידול הילדים בידי מומחים מאומנים" על חשבון החובבנים – הלא הם ההורים‏.

"כמעט בכל מקום בו הוכנסה מערכת חינוך ציבורית: באפריקה, בהודו וכו', זה שינה את הטבע של המשפחה. המשפחה התחילה לאבד מהתפקידים שהיו לה", אומר פרופ' ספרינג. "התפיסה היא שהילדים אינם מקבלים חינוך אמיתי בבית, כיוון שגם האימא וגם האבא עובדים. אם אין איש בבית, עדיף שהילדים יתחנכו אצל המדינה. היום מרחיבים את השליטה של המדינה על חינוך הילדים גם לפעוטות. המדינה דוחפת את הרעיון הזה למטה. היא רומזת ש'המשפחה נכשלה', ולכן יש להחליף אותה בחינוך של המדינה.

אם ניקח בחשבון שהקמת בתי הסוהר הללו המכונים בתי הספר, שמטרתם האמתית כפי שמצהירים החוקרים ומקימיהן היא להפוך את הילדים לעבדים קטנים וצייתנים, להרחיק אותם מהיפה והטוב המאיר את הנשמה, לראות בהם חלק ממכונה, ואת המדינה הקרה והטכנית, המדינה המשעבדת, ״כמחנכת״ במקום החום המשפחתי, והאור של הנשמה, נשאל את עצמנו:

האם באמת עדין נחוצים לנו בתי הספר?

https://epoch.org.il/history/533758/

---