תשעה באב
געגועים

במשך אלפי שנות גלות, סבא וסבתא שלנו חלמו לחזור לציון ולירושלים. הגעגוע הזה הועבר מסבתא לבת, מסב לנכד. בלחישות. בתפילה. בסיפורים וכמיהה. משפחה ומשפחה היו מתכנסות בליל תשעה באב, לאור נרות, ומספרות על האסון, ומעבירות את הסיפור העצוב והעתיק של החורבן ואת התקווה לגאולה. 

הם לא חלמו על תל אביב, ולא על דיזינגוף. הם חלמו על ירושלים. 

קהילות מנותקות באתיופיה בכו, וסיפרו על ירושלים העשויה מזהב, וקהילות של יהודים בהרי הקרפטים העבירו את המסורת הזו מדור לדור.

ובספרד, רבי יהודה הלוי תיאר את הגעגועים הללו כך:

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב

אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב

אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וֶאֱסָרַי, 

בְּעוֹד צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב

יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ

יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.

מירוץ שליחים

גם סבתא וסבא שלי העבירו לי את החלום הזה. את הגעגוע, ואת הסיפור והעדות. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. 

אז איך קורה שדווקא היום, כשאנחנו בציון וירושלים, רבים כל כך הפנו עורף לחלום העתיק? ורבים לא מבינים מה יש לחפש בהר הבית? 

איך קורה שדווקא היום רבים כל כך מפסיקים להיות שליחים ולא מעבירים יותר את הסיפור העתיק הלאה? ובכך הם קוטעים את העדות? 

ואיך קורה שהגענו לכאן ואיש לא בונה את הר הבית? ובכל זאת מחרטטים לנו שזו הגאולה השלישית האם יתכן שכאשר שועלים מתהלכים בהר הבית, בכל זאת נגאלנו? ואני לא מתכוונת חלילה לערבים. אלא יותר לכוחות השיטור שעוקבים אחרי השפתיים של כל יהודי שעולה להר ואם הוא מעז למלמל תפילה, הם עוצרים אותו.

מדוע אסור ליהודים להתפלל על הר הבית?

חשבתם על זה פעם?

הסיבות להפניית העורף

הפניית העורף להר הבית מתרחשת משתי סיבות:

הראשונה היא שאנשים לא מבינים את המשמעות האמיתית של ההר והבית. מוכרים להם סיפור שלא כל כך מוצא חן בעיניהם. סיפור שיש בו מחשבה שאני עליון מעם אחר, סיפור שיש בו התנשאות, ורודנות גם על  בני אדם וגם על בעלי חיים, והם לא אוהבים את זה.

הסיבה השניה היא שיש מגמה מכוונת להפוך את כולנו לאנשים מחוקים וחסרי זהות שמפנים עורף לסיפור עתיק היומין של בני עמנו.

אבל מה יש לנו לחפש בהר הבית או בירושלים? 

פלא, וחירות…

מה יש לנו לחפש בהר הבית?

על קצה המזלג:

קודם כל חירות. ואחר כך גם פלא.

במאמר הזה אסביר מהו הבסיס לחירות.

על הר הבית היה המקדש. אבל מה זה בכלל מקדש? וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

כדי להבין, נתבונן בפסוקים אחרים שבהם מופיע השורש לקדש: וְאַתָּ֞ה דַּבֵּ֨ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אַ֥ךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ כִּי֩ א֨וֹת הִ֜וא בֵּינִ֤י וּבֵֽינֵיכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְ-הוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃ 

לקדש מישהו זה להבדיל אותו. 

כלומר כשאלוהים מציע לנו לבנות לו מקדש, הוא מבקש מאיתנו לבנות לו מקום פרטי משלו, מקום המיוחד אך ורק לו. אבל מה הסיפור הזה? למה אלוהים צריך מקום פרטי? ואיך כל זה קשור לחירות?

כי רק בעולם שבו יש הבנה שמגיע לכל אדם מקום פרטי משלו יכולה להתקיים חירות.

הבית הפרטי שלי

אתם תבינו טוב יותר על מה אני מדברת אם תחשבו על עצמכם, ועל הבית הפרטי שלכם.

מי מאיתנו לא זקוק לדלת שהוא יכול לסגור אחריו, ומקום שבו יש לו פרטיות? מקום שבו הוא יכול להחליט מי וכמה ולמה? ואיך הדברים יתנהלו? מקום שבו הוא המחליט והקובע? 

האם יהיה לי נוח לחיות בעולם שבו אדם זר יכול לפתוח את דלת ביתי ולעשות בו כרצונו? (העולם שמציעים לי מטורללי דאבוס?)

ומאחר שאלוהים רוצה להבהיר לנו את הרעיון הזה, שעלינו לכבד את עצמנו במקום פרטי משלו, וכך גם לאפשר מקום לאדם אחר, או עם אחר, ולא לפלוש לו לפרטיות, הוא מבקש מאיתנו לבנות לו בית, מקום המיוחד רק לו, שבו עלינו לכבד את הרצונות שלו. מבלי לפלוש. הוא עושה זאת כדי לתת לנו דוגמא אישית, וללמד אותנו איך מאפשרים חירות.

עולם של חירות בנוי רק מהבנה שיש לכל אדם בית פרטי משלו ודלת שהוא יכול לסגור אחריו ולהחליט בתוכה איך החיים יתנהלו, וכך גם כל עם.

במקדש - הבית הפרטי כביכול של האל, עלינו לכבד את הרצונות שלו, ובבית שלנו יכבדו האורחים שלנו את הרצונות שלו, וכשאנחנו נתארח בביתו של עם אחר, עלינו לכבד את מנהגיו.

רק בעולם כזה שבו מבינים שכל אחד הוא מקודש כלומר: שונה ואחר, ולכן יש לו צרכים שונים ורצונות משלו שאותם הוא רוצה לממש מאחורי דלת השייכת רק לו, יכולה להתקיים חירות. 

כל פלישה לפרטיות של עם, או של אדם משמעותה רמיסת הפרטיות, והרצון הפרטי, וכאן מתחילה הרודנות.

ארץ אחת קטנה ולא אימפיאליזם

אם נתבונן עוד קצת על הרעיון הזה, נראה שבנוסף לכך שאלוהים מציע לנו לבנות לו מקדש, הוא גם מציע לנו, כעם, לקחת לעצמנו רק ארץ אחת קטנה.

בניגוד לרעיון האמיפריאליסטי או הפאשיסטי המבקש לכבוש את כל העולם, כמו חבורת הפשע שהשתלטה כרגע על העולם ומבקשת לנכס את הכל רק לעצמה: ״סדר חולני חדש״, הרעיון האלוהי שונה בתכלית: אלוהים מציע לעם שלנו לקחת לעצמו רק ארץ אחת קטנה. 

מדוע? 

זה בדיוק בגלל אותו הרעיון שדיברנו עליו עד כה, הרעיון שהוא הבסיס של החירות: 

אנחנו לוקחים לעצמנו מקום משלנו, כי כעם אנחנו זקוקים לפרטיות ולמקום שבו נוכל לסגור אחרינו את הדלת ולעשות בו כרצוננו, על פי הצרכים המיוחדים שלנו, אבל זה מתוך הבנה שבדיוק כמו שאנחנו זקוקים לזה, גם כל עם אחר, ההודים או הצרפתים, זקוקים גם הם למקום משלהם. מאחר והם שונים ואחרים מאיתנו ויש להם צרכים ורצונות שונים.

כל עם הוא שונה ואחר, ולכן כל עם זקוק למקום משלו שאותו הוא יוכל לנהל על פי צרכיו הייחודיים.

עולם ללא גבולות הוא הבסיס של הרודנות

כל רעיון של ״עולם אחד ללא גבולות״, או של ממשלה עולמית אחת - הוא רעיון רודני ורומס חירות. 

זה בדיוק כמו להגיד לך שהיום אני אבוא לישון במיטה שלך ואקפוץ לך על הבטן לפני, שאפתח את הדלת של הבית שלך כשיתחשק לי, שהרי הכל של כולם. 

המחשבה של עולם ללא גבולות היא מחשבה שכל בני האדם הם עיסה אנושית דומה, וחוסר הבנה שכל אדם הוא מקודש - שונה אחר ומופרד, ולכן הוא זקוק למקום פרטי משלו.

וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם׃

אלוהים אומר לנו: אני יכול להיות איתכם, רק אם תאפשרו לי פרטיות, ושיהיה לי מקום פרטי משלי. כדי ללמד אותנו לתת זאת לעצמנו כאנשים פרטיים, כעם, ולאפשר זאת גם לכל עם אחר. 

זהו אחד השיעורים החשובים שאנחנו כעם נבחרנו להעביר לעולם כולו. 

אין התנשאות, אין רודנות, להיפך. המקדש - שנבנה על הר הבית זֹ֖את תּוֹרַ֣ת הַבָּ֑יִת עַל־רֹ֣אשׁ הָ֠הָר (ירמיה) היא ההבנה שכל עם וכל אחד זקוק לבית. ושזהו הבסיס לעולם מלא אהבה וחירות. 

וכשנחרב הבית

(מיכיה) [מִיכָה֙] הַמּ֣וֹרַשְׁתִּ֔י הָיָ֣ה נִבָּ֔א בִּימֵ֖י חִזְקִיָּ֣הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶל־כׇּל־עַם֩ יְהוּדָ֨ה לֵאמֹ֜ר כֹּֽה־אָמַ֣ר ׀ יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת צִיּ֞וֹן שָׂדֶ֤ה תֵֽחָרֵשׁ֙ וִירוּשָׁלַ֨יִם֙ עִיִּ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה וְהַ֥ר הַבַּ֖יִת לְבָמ֥וֹת יָֽעַר׃ אבדה איתו גם ההבנה של הבסיס לחירות.

וכשאנחנו מבקשים לבנות מחדש את המקדש, הבקשה היא לבנות מחדש את אדני החירות. ולהחזיר לעולם את ההבנה הבסיסית של בית. פרטיות. ומקום מיוחד לכל אדם ולכל עם.

מי יתן ויבנה שוב המקדש במהרה בימנו, עוד היום. אמן.

(נכתב על פי רעיונות מתוך הספר שלי - הכל אפשרי, היפלא מי-הוה דבר. שושה גרינפלד)