העיקרון העליון - ריבונותו של אדם על חייו. מכאן נובע שזכותו של אדם ליטול ההכרעות מוטעות ולקבל על עצמו סיכונים הכרוכים בסכנת נפש - בין שהוא מסתכן למען המולדת והחברה ובין שהוא מסתכן מטעמים הרפתקניים וכדי לבדוק הגבולות העצמיים שלו.

כלל זה נכון עוד יותר לגבי חולים סופניים, המבקשים טיפול לא קונבנציונלי ולא מאושר, ובלבד שלפני קבלת ההכרעה בודקת ועדה רפואית-ציבורית שההשלכות מעשיהם נהירות להם וכי הטיפול הלא קונבנציונלי לא מגדיל את סבלם.

לאור זה, מוצדק ההיתר שנתנו הרשויות (לאחר דין ודברים שנמשכו שנתיים) לחולה האיידס ג'ף קטי, לקבל מוח עצם של בבון.

ההסתייגות היחידה: כל טיפול הכרוך במניפולציה גנטית או בהתערבות במוח העלולה להתבטא בשינוי אישיות, המאופיין על ידי חוסר הפיכות ושינוי תורשתי, יהיה אסור כל עוד איננו מבינים על בוריין את ההשלכות המדויקות של הטיפול. (כאשר שתלו רקמת מוח של שליו במוח של עובר תרנגולת, נולד אפרוח שמצייץ כמו תרנגולת ומטלטל ראשו בהליכה כמו שליו).

איננו מבינים מספיק את ההשלכות של מניפולציות גנטיות - הן על הפרט והן על החברה. לא ברור גם אילו תכונות מותרות ואלו אסורות. האם להתיר בחירת גנים לתוקפנות, לגילוי לב, להרפתקנות? מנין לנו שפיתוחן של תכונות אלו, בשילוב מערך הגנים הרגיל, לא יביא משהו שייצא מכלל שליטתנו? זאת ועוד, ייתכן למשל שסלקציה של גנים לקומה גבוהה, לאינטליגנציה וליצירתיות תהיה לה השפעה שלילית על היבטים גנטיים אחרים, ועל כן עד שהידע שלנו בזה יהיה מלא צריך להחיל מורטוריום על כל מניפולציה גנטית - למעט אלה שנועדו למנוע מחלות קשות, נכויות וכיו"ב. הוא הדין בהשלכות על החברה. האם מעמד של בעלי ממון שיהיו גבוהים, אינטליגנטיים ונועזים לא יערערו את המבנה החברתי, לפיו לכל אדם סיכוי ללא קשר במוצאו?

אין להתיר מכירת איברים להשתלה. לכאורה זה סותר את העקרון של ריבונות מוחלטת של אדם על גופו. למעשה קיימים שני הבדלים מרכזיים:

תורם האיבר לא עושה את המעשה בתקווה לרפא את מחלתו. להיפך, הוא פוגע בבריאותו.

הוא לא עושה זאת מטעמים אלטרואיסטיים טהורים, אלא ממצוקה כספית או נפשית, משמע יש כאן ניצול ולא מעשה חופשי מאילוצים.

מסקנה: יש להמתין לפתרון הטכנולוגי - אם על ידי השתלת איברים מתאימים מחזירים או מגידול רקמות/איברים של עוברים אנושיים שהתפתחו מביצית של פרה עקורת גרעין.

דילמות: חלק ניכר מהדילמות בכלל ומהדילמות המדעיות בפרט נובע מכך שאנחנו מתייחסים בטעות לדילמות עתידיות כאלו הן דילמות אקטואליות, דילמות עכשוויות. יוצא, שהדילמות הנמצאות על סדר היום הן דילמות מדומות, דילמות עתידיות, דילמות לא אקטואליות. הן מדומות, מפני שעד שהן יהיו אקטואליות היחס שלנו אליהן עשוי להשתנות מן הקצה אל הקצה, והן יהפכו נורמטיביות. אין ערך מעשי לדיון בדילמות בוסר כפי שלא היה תועלת לדיון באנגליה הויקטוריאנית בחלוקת גלולות נגד הריון לנערות רווקות כדי לאפשר להן לקיים יחסי מין עם בני גילם. תועלתו אחת של הדיון בדילמות המדומות הוא בכך שהוא מהווה חלק מתהליך הלגיטימציה של השינוי הנורמטיבי. די אם נזכור את התגובה הציבורית הסוערת בשאלת המוסריות של השתלת הלב הראשונה של כריסטיאן ברנרד ב-1967. די אם נחשוב איך החברה המערבית היתה מתייחסת לאפשרות של הפריית מבחנה ושל השתלת הביצית המופרית ברחם של פונדקאית, שהתוצאה האפשרית היא שאשה תלד את בתה שהיא בעצם נכדתה, ובעצם היא גם אחות בתה, לאחר שהושתלו בגופה ביציות מופרות של בתה שאלמנה יכולה להתעבר מזרע בעלה המת ששני עוברים קפואים של זוג אמריקני שנהרגו בתאונת מטוס עשויים להיות היורשים של מיליוני דולרים אם יושתלו ברחם של פונדקאית.

בשנות ה-30 של המאה הזאת נעשו ניסויי זוועה פסיכולוגיים, לפיהם גידלו תאומות בתנאים שונים - האחת באווירה של חיבה ומגע, ושנייה ללא מגע פיסי ובתקשורת מילולית מינימלית.

ב-1972 התגלה ששירותי הרווחה של ארה"ב נמנעו בכוונה תחילה לטפל במשך 40 שנה (1932) בחולי עגבת כושים במטרה לעמוד על התפתחות המחלה אצל צאצאיהם.

שימוש פסול במבחני מנת משכל. ב-1917 הראו מבחנים אלה שהועלו על מהגרים לארה"ב, כי 83% מהיהודים, 80% מההונגרים, 79% מהאיטלקים, ו- 87% מהרוסים מפגרים בשכלם.

יש לאסור ניסויים בבעלי חיים שכל תכליתם מידע לא חיוני והוא כרוך בסבל וביזוי: לתפור עיני חתולים למספר שבועות כדי לבדוק אם יישארו עוורים אחרי שיפקחו עיניהם.

לנתק גורי קופים וכלבים מהוריהם תכף ללידתם כדי לראות אם ייפתחו הפרעות נפשיות.

צריך לשאוף להשיג הרמה המוסרית של קופי רזוס, שסירבו לגרום כאב לחבריהם בניסוי דמוי "ניסוי אייכמן" של סטנלי מילגרם, גם אחרי שהורעבו במשך 5 ימים.

דילמות אמיתיות:

• השתלת כבד במחיר של מאה אלף $ או רפואה מונעת ל-100 אלף איש?

• קריטריונים לתור לדיאליזה: גיל? חומרת מצב? תוחלת חיים? תועלת לחברה?

• טיפול 3 חודשים לפג 800 גרם בפגיה או 15 ניתוחי ירך לקשישים באותו עלות?

רוברט אופנהיימר: "הסיבה שעשינו את התפקיד הזה היא, משום זה היה הכרח אורגני. אם אתה מדען, אינך יכול לעצור דבר כזה" (GENIUS, מאת ג'מס גליק).

אמנם, כפי שאומר ליבוביץ, האמת המדעית כפויה על המדען, אבל איש לא מחייב אותו לפתח יישום החבוי בתגליתו/המצאתו אם היא הרת אסון לאדם. הדרך להבטיח את הקרדיט המדעי לחוקר, מצד אחד, וליצור חזית יעילה נגד פיתוח היישום המסוכן, היא לא להתחזות למטורף ולהיכלא בבית משוגעים כדי לא יוכלו לכפות עליו מימוש תגליתו המסוכנת למין האנושי, כפי שעשה מביוס ב"פיסיקאים" של דירמנט, אלא לפרסם את אפשרותו של היישום המסוכן באינטרנט ולבקש מהמדענים להצטרף אליו.

פול ברג, מאבות ההנדסה הגנטית, עמד להשתיל את החומר הגנטי (שבעה גנים בסה"כ) של נגיף מסוג SV40, השוכן בגופם של קופים, בגופו של חיידק שכיח ביותר במעיהם של בני אדם מסוג א. קולי. נגיף זה אינו מזיק לקופים, אבל כאשר הוא מועבר לתרבית של תאי אדם הם מקבלים אופי סרטני. ברג חשש שחיידק הקולי הנושא את גנום של הנגיף עלול לחמוק מהמעבדה דרך צנרת הביוב ולחולל אולי מגיפת סרטן המונית. הוא הפסיק מייד את הניסוי ויזם ועידה בינלאומית של ביולוגים שקבעה לקהילה כולה תנאים מחמירים ביותר לביצוע ניסויים של הנדסה גנטית.

האם להוציא 13 מיליארד דולר בשנה לחקר הכוכבים במערכת השמש, שעה שמיליוני אנשי גוועים ברעב בעולם. נאס"ה היה מיטיב לעשות אם היה מכריז על מורטוריום מחקרי למשך 3 שנים, ואת כספי המחקר בשעור 40 מר"ד היה מעביר לפעולות הומניטריות. שום אסון לא יקרה אם נאריך את מחקר החלל בשלוש שנים.

האם לאפשר לד"ר דני גור להמשיך לעסוק בפרקטיקה רפואית לאחר שהצהיר כי הוא יעשה כל מאמץ להתחמק מלנתח חולה אתיופי מחשש לאיידס. האם נסכים שהאחריות של הרופא כלפי הקהילה והחיים תהיה על פי הדגם של דני גור ולא של ברנאר רייה, גבור ספרו של קאמי "הדבר".

חברת "סנדוז" השוויצרית חתמה על הסכם עם מכון "סקריפס" בקליפורניה, המעניק לה זכות סירוב ראשונה למרבית ההמצאות של "סקריפס" בתמורה ל- 30 מיליון דולר למשך 10 שנים. ההסכם עורר התנגדות ציבורית עזה, כתוצאה ממנה שונו התנאים - וכמובן היקף התמיכה מ"סנדוז" קוצץ בהתאם.

גם חברת "מונסנטו" חתמה על הסכם דומה עם אוניברסיטת וואשינגטון, אבל בעוד שבתקופה הראשונה הסכימה "מונסנטו" לתמוך בכל הקשת המחקרית, היא הגבילה בהמשך את תמיכתה לתחומים אסטרטגיים החשובים לה.

ב-1989 הטילה חברת התרופות בוטס (BOOTS) על רוקח קליני באוניברסיטת קליפורניה להשוות תרופה שלה נגד עייפות ואובדן שער עם תרופת מתחרות זולות יותר. הבדיקה הראתה שהתרופה של חברת בוטס לא יעילה יותר ממתחרותיה. החברה אסרה על החוקר לפרסם את ממצאיו בעתונות המקצועית - למרות שהחוזה ביניהם התיר לו לפרסם את ממצאיו. הדבר נודע לציבור, ואחד מצרכני התרופה המתחרה תבע את ובוטס על העלמת מידע. הנתבעת העדיפה ליישב את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט ושילמה לצרכן 98 מיליון דולר. מסתבר ששימוש בתרופות המתחרות יכולה לחסוך למשרד הבריאות האמריקני 356 מיליון דולר בשנה.

דילמות מדומות

שיבוט בני אדם. די להסתפק במורטוריום. ככל שהניסויים יתקרבו לאדם (עגלים, כבשים, עכברים), הדילמות המדומות יהפכו להיות אמיתיות, קרי: היתר כללי? היתר מוגבל? מי יקבע את המקרים המותרים (המדינה חייבת להבטיח שירותי שיבוט גם למחוסרי יכולת). כאשר השיבוט יהיה רוטינה, הכל יגחכו לפסק ההלכה של הרב משה בוצקו, רבה של ישיבת ההסדר "היכל אליהו", שהתיר הריגת אנשים משובטים מאחר שאינם "יותר מבעל חיים מהלך על שניים".

בחירת תכונות גנטיות רצויות. לא דילמה אקטואלית. כיום זה נראה לנו

כהפרת חמורה של סדרי חברה תקינים. זאת ועוד, מרגע שיותר המרוץ להשבחת התכונות הרצויות, איש לא יוכל לעצור אותו. הבעיה היא שמאמץ השבחה מתמשך עלול לחולל פגמים גנטיים, כפי שקרה למשל בגזעים מסוימים של כלבים. ניסויים בזבובי תסיסה לימדו אותנו שיש גבול לפלסטיות של החומר הגנטי. אפשר לחזק ולשפר תכונות עד גבול מסוים, אך מעבר לו נוצרים עיוותים גופניים חמורים המסתיימים במוות. אפשרויות אלו מקרבות אותנו לספרו של אלווין טופלר, "הלם העתיד", שנכתב לפני 30שנה כמעט. שליטה בדנ"א, כתב טופלר, תאפשר ליצור אתלטים למשחקים האולימפיים ומדענים בעלי מנת משכל של 200 נקודות. יתר על כן, הפונקציונליסטים ישדלו את ההורים לעצב תינוקות על פי דרישות החברה בהווה, ואילו הפוטוריסטים יעדיפו ילדים שיתאימו לתרבות שתתפתח בעתיד.

יצירת ולדות הנולדים רק עם גזע המוח, כמאגרי איברים וניסויים מתקדמים. צריך לאפשר למחקר בבעלי חיים להימשך עד שיגיע לשלב של בשלות שיעמוד לפני החברה כאופציה אמיתית ולפיכך כדילמה אקטואלית.

למי שייך המידע הגנומי? עד כמה מותר לחולה לשנות דעתו ולאסור המשך המחקר על רקמה או תרבית תאים שלו? אדם לא חייב לגלות מידע גנומי למעסיקיו, כפי שהוא לא חייב למסור מידע על רגשותיו ועל נטיותיו הפוליטיות והחברתיות. בעיקר משום שבני אדם אינם אוטומטים הפועלים על פי תכתיבים גנטיים, וגם משום שהמידע הגנטי מצביע במקרה הטוב על סיכונים וסיכויים ולא על ודאות.

ב-1967 בוצע לראשונה ניתוח מעקפים במוח של אדם על ידי דר' גאזי יסרגיל בשוויצריה. בניתוח מעבירים דם בצינורית מהקרקפת לאזורים מסוימים במוח המועדים לשבץ. אספקת הדם המוגברת אמורה למנוע שבצים, ואמנם תוצאות הטיפול הניסיוני הראה כי אצל 84 חולים שהשתתפו בניסוי הטיפול הוריד את התקפי השבץ מ-40(50%) ל-3 בלבד. עם פרסום הממצאים אומצה הטכניקה הזאת בבתי חולים רבים ברחבי העולם. אולם, ב- 1985 הסתיים מחקר רב היקף על מידת התועלת של ניתוח מעקפי המוח. התוצאה, לא רק שניתוח זה איננו מועיל, הוא מסכן חייהם של המנותחים וגם מחמיר מצבם.

אלצהימר:40% מבני 85 ומעלה חולים באלצהיימר. קיימות 4 גרסאות של הגן E1, E2, E3, E4 . :APO-5 בעלי אלל כפול של E4 סיכוייהם לחלות באלצהיימר גבוהה פי 6 מהתכיפות הנורמלית, והם גם מועדים לחלות בגיל מוקדם יותר 68 , לעומת 73 אצל בעלי אלל . E3 אין שום הצדקה לנדב מידע זה, אלא אם כן בעל האלל הכפול הוא מתאגרף והמערך הגנטי הזה עושה אותו מועד לאלצהיימר מקבלת מכה חזקה בראשו.

גישה המעמידה את טובת הפרט מעל לחברה עולה מדבריו של פרופ' רוברט וינסטון מאנגליה, בראיון שנתן לשרון שדה ואשר התפרסם בעיתון "הארץ" (28 במאי). הלקח שהפיק וינסטון מניסויי האאוגניקה הידועים לשמצה של הנאצים הוא: "רופאים לא צריכים לפעול למען החברה, אלא למען הפרט". ברוח אבחנה זו, וינסטון לא רואה בעיה בכך "שמישהו משכפל אדם פעם או פעמיים", כי זה לא "ישנה את החברה באופן בסיסי", אבל זה יהפוך להיות בעיה חברתית אם "ישכפלו אותו מאתיים פעמים". אבחנה זו אינה נקייה מבעייתיות. למשל, אם וכאשר הטכנולוגיה הגנטית תאפשר זאת, יימצאו רבים שיבקשו להבטיח לילדיהם תכונות רצויות, כגון גובה וחוסן גופני. על פי כלליו של וינסטון יצטרכו להענות להם, שהרי בקשתם היא ברמת הפרט ולא החברה. אלא שהחברה תצא נפסדת מפעילות מכוונת ומגמתית זו, שכן היא תחמיץ אנשים מרתקים שקומתם הנמוכה ממריצה אותם לעשות מעשים גדולים. היתר פרדוקסלי זה חל כמובן גם על בחירת מינו של הילוד, היתר העלול להפר באופן חמור סדרי חברה תקינים. וינסטון מתעלם אם כן מעובדה פשוטה, הנוהגת זה עידן עידנים בטבע: תכונות ודפוסי התנהגות הטובים מועילים בדרך כלל גם לפרטים המרכיבות אותה.

זאת ועוד, מרגע שיותר המרוץ להשבחת התכונות הרצויות, איש לא יוכל לעצור אותו. הבעיה היא שמאמץ השבחה מתמשך עלול לחולל פגמים גנטיים, כפי שקרה למשל בגזעים מסוימים של כלבים. ניסויים בזבובי תסיסה לימדו אותנו שיש גבול לפלסטיות של החומר הגנטי. אפשר לחזק ולשפר תכונות עד גבול מסוים, אך מעבר לו נוצרים עיוותים גופניים חמורים המסתיימים במוות. אפשרויות אלו מקרבות אותנו לספרו של אלווין טופלר, "הלם העתיד", שנכתב לפני 30 שנה כמעט. שליטה בדנ"א, כתב טופלר, תאפשר ליצור אתלטים למשחקים האולימפיים ומדענים בעלי מנת משכל של 200 נקודות. יתר על כן, הפונקציונליסטים ישדלו את ההורים לעצב תינוקות על פי דרישות החברה בהווה, ואילו הפוטוריסטים יעדיפו ילדים שיתאימו לתרבות שתתפתח בעתיד.

דברים אלה מצביעים על אחת הסכנות החמורות הטמונות במתן היתר למניפולציות גנטיות, שמטרתן להעניק תכונות רצויות לילדים העומדים להיוולד. אם יותרו מניפולציות אלו הן יקנו לישות הביולוגית, לראשונה בתולדות האבולוציה של החיים בטבע, מטרה וכיווניות (צבי לא שם לעצמו מטרה לרוץ מהר יותר. מה שקורה הוא שלצבאים שאין תכונה גנטית של רצים מהירים הם ייכחדו ועימן הגנים האיטיים). אפשרות זו היא הרת אסון. האנושות הגיעה לאן שהגיעה, בהרף עין של שני מיליון שנה, מפני שלברירה הטבעית אין מנגנון המאפשר לה לחזות את העתיד ולהעריך את התכונות שיידרשו לפרט בסביבה העתידית. בהעדר מנגנון כזה, גורלן של תכונות חדשות נחתך לשבט או לחסד על פי תועלתן לפרט בהווה, בעת הופעתן. משמע, כאשר משתנים תנאי הסביבה עשויות התכונות הקיימות להיות מוחלפות בחדשות או לעבור שינוי שעושה אותן מתאימות לתנאי הסביבה החדשים. בדרך זו הולך ונצבר מגוון עשיר של תכונות ומינים בטבע, המוצא תמיד באשפתו תשובה לפרטיטורה עשירה לא פחות של שינויים סביבתיים, ולראיה: החיים מוסיפים להתקיים בכוכב הלכת שלנו קרוב לארבעה מיליארד שנים למרות התהפוכות הרבות שעברו עליו.

*לא סופי

25.3.1998

מקורות בנושא השיבוט

• מאמרים

• מונחון אתיקה

• מה בין שיבוט וחקיקה

• נווט אתרים