מה קרה בשלושת החודשים שחלפו מאז בישר איאן וילמוט מסקוטלנד על הצלחתו המרעישה לשכפל כבשה בשיבוט גנטי? הבנו בדיעבד שחווה אמנו לא היתה יכולה להיברא מצלע של אדם, כיוון שמעשה השיבוט מחייב מעורבות של ביצית לקליטת הגרעין המושתל ולהורשת אברוני האנרגיה (מיטוכונדריות) לעובר.

מה עוד קרה? הוותיקן פנה למדינות העולם בתביעה נמרצת לאסור שיבוט של בני אדם. נשיא ארה"ב אמור לקבל בימים אלה דוח על ההשלכות של השיבוט. ראש ממשלת יפן מצפה לקבל דוח דומה מהמועצה למדע וטכנולוגיה בקיץ .1997 נציבות האחוד האירופי הביעה התנגדות לשיבוט גנטי של בני אדם, אך תומכת בהמשך המחקרים בחיות. נשיא צרפת הטיל על הוועדה הלאומית לביו-אתיקה לבחון את השאלות האתיות בכל הקשור לשיבוט בני אדם, והוא נחוש בדעתו כי על צרפת להתערב כדי לאסור שיבוט אנושי בכל מקום בעולם. בישראל הביעה ועדה ממלכתית בראשותו של פרופ' אסא כשר התנגדות לכל חקיקה שתכליתה איסור עקרוני של שכפול מטען גנטי אנושי, אך המליצה למדענים בארץ לא לעסוק במחקרים כאלה. ומה אומר וילמוט, האיש שחולל את המהומה? לפני שלושה חודשים הביע שאט נפש מכל ניסיון לשבט בני אדם היום הוא מוכן להסכים לשיבוט במקרים מיוחדים, למשל כאשר התעברות רגילה עלולה להוליד תינוק חולה במחלה קשה שמקורה בגן פגום אצל אחד ההורים.

פרופ' מישל רבל, מהמחלקה לגנטיקה מולקולרית במכון ויצמן וחבר הוועדה לביו-אתיקה של אונסקו, כתב לאחרונה דוח הסוקר את ההיבטים הגנטיים והמוסריים של השיבוט. רבל רואה שימוש אפשרי בשיבוט, בין השאר במקרים של עקרות אצל אחד ההורים, המתנגדים לתרומת ביצית או זרע מתורם זר, או ליצירה עצמית של רקמות משובטות אצל חולי סוכרת למניעת תופעת הדחייה של רקמות זרות. בשום מקרה, כותב רבל, אין להפוך את השיבוט לנורמה מקובלת, שתתיר בחירה מראש של תכונות רצויות לילדים העומדים להיוולד, כי זו תהיה ראשיתה של דה-הומניזציה. זה יהיה עולם שבו לתינוק לא יהיה אבא במובן המקובל של המלה, אלא אב שהוא אח גדול תאום או אם שהיא גם אחות גדולה תאומה עולם ללא תא משפחתי, מבוסס על נשים, כיוון שהגבר יאבד את צידוקו כיש ביולוגי. על טכנולוגיית השיבוט, אומר רבל, להשאר לעולם אינדיווידואלית, לפתרון בעיה של היחיד ולא של החברה.

גישה דומה, המעמידה את טובת הפרט מעל לחברה, עולה גם מדבריו של פרופ' רוברט וינסטון מאנגליה, בראיון שנתן לשרון שדה ואשר התפרסם בעיתון "הארץ" ( 28 במאי). הלקח שהפיק וינסטון מניסויי האאוגניקה הידועים לשמצה של הנאצים הוא: "רופאים לא צריכים לפעול למען החברה, אלא למען הפרט". ברוח אבחנה זו, וינסטון לא רואה בעיה בכך "שמישהו משכפל אדם פעם או פעמיים", כי זה לא "ישנה את החברה באופן בסיסי", אבל זה יהפוך להיות בעיה חברתית אם "ישכפלו אותו מאתיים פעמים". אבחנה זו אינה נקייה מבעייתיות. למשל, אם וכאשר הטכנולוגיה הגנטית תאפשר זאת, יימצאו רבים שיבקשו להבטיח לילדיהם תכונות רצויות, כגון גובה וחוסן גופני. על פי כלליו של וינסטון יצטרכו להענות להם, שהרי בקשתם היא ברמת הפרט ולא החברה. אלא שהחברה תצא נפסדת מפעילות מכוונת ומגמתית זו, שכן היא תחמיץ אנשים מרתקים שקומתם הנמוכה ממריצה אותם לעשות מעשים גדולים. היתר פרדוקסלי זה חל כמובן גם על בחירת מינו של הילוד, היתר העלול להפר באופן חמור סדרי חברה תקינים. וינסטון מתעלם אם כן מעובדה פשוטה, הנוהגת זה עידן עידנים בטבע: תכונות ודפוסי התנהגות הטובים לכלל מועילים בדרך כלל גם לפרטים המרכיבות אותה.

זאת ועוד, מרגע שיותר המרוץ להשבחת התכונות הרצויות, איש לא יוכל לעצור אותו. הבעיה היא שמאמץ השבחה מתמשך עלול לחולל פגמים גנטיים, כפי שקרה למשל בגזעים מסוימים של כלבים. ניסויים בזבובי תסיסה לימדו אותנו שיש גבול לפלסטיות של החומר הגנטי. אפשר לחזק ולשפר תכונות עד גבול מסוים, אך מעבר לו נוצרים עיוותים גופניים חמורים המסתיימים במוות. אפשרויות אלו מקרבות אותנו לספרו של אלווין טופלר, "הלם העתיד", שנכתב לפני 30 שנה כמעט. שליטה בדנ"א, כתב טופלר, תאפשר ליצור אתלטים למשחקים האולימפיים ומדענים בעלי מנת משכל של 200 נקודות. יתר על כן, הפונקציונליסטים ישדלו את ההורים לעצב תינוקות על פי דרישות החברה בהווה, ואילו הפוטוריסטים יעדיפו ילדים שיתאימו לתרבות שתתפתח בעתיד.

דברים אלה מצביעים על אחת הסכנות החמורות הטמונות במתן היתר למניפולציות גנטיות, שמטרתן להעניק תכונות רצויות לילדים העומדים להיוולד. אם יותרו מניפולציות אלו הן יקנו לישות הביולוגית, לראשונה בתולדות האבולוציה של החיים בטבע, מטרה וכיווניות. אפשרות זו היא הרת אסון. האנושות הגיעה לאן שהגיעה, בהרף עין של שני מיליון שנה, מפני שלברירה הטבעית אין מנגנון המאפשר לה לחזות את העתיד ולהעריך את התכונות שיידרשו לפרט בסביבה העתידית. בהעדר מנגנון כזה, גורלן של תכונות חדשות נחתך לשבט או לחסד על פי תועלתן לפרט בהווה, בעת הופעתן. משמע, כאשר משתנים תנאי הסביבה עשויות התכונות הקיימות להיות מוחלפות בחדשות או לעבור שינוי שעושה אותן מתאימות לתנאי הסביבה החדשים. בדרך זו הולך ונצבר מגוון עשיר של תכונות ומינים בטבע, המוצא תמיד באשפתו תשובה לפרטיטורה עשירה לא פחות של שינויים סביבתיים, ולראיה: החיים מוסיפים להתקיים בכוכב הלכת שלנו קרוב לארבעה מיליארד שנים למרות התהפוכות הרבות שעברו עליו.

האבולוציה מתנהלת איפוא לא על פי תוכנית של מתכנן עליון, אלא תוך עשיית שימוש מזדמן ואופורטוניסטי באותן מוטציות, המתחוללות באורח אקראי בחומר הגנטי של בעלי החיים, הנותנות מענה ללחצים סביבתיים מסוגים שונים, החל בתחרות מינית, דרך יחסי טרף-טורף וכלה בשינויי אקלים וסביבה פיסית. שיטה זו של התאמת פתרונות לצרכים ולמצבים משתנים קרויה אופורטוניזם, והיא ההיפך הגמור מתכנון ומביצוע פעולה על פי תוכנית קבועה מראש. כך פועל חשמלאי שכונתי, הנזעק מעת לעת על ידי דיירים למתוח חוטי חשמל חדשים מהשקעים הקיימים בדירותיהם כדי לאפשר חיבורם של מנורות ומכשירי חשמל חדשים, שאיש לא צפה את נחיצותם, או אפילו את קיומם, בעת בניית הבית. התוצאה היא ערבוביה של חוטים חשופים ונתיכים שרופים, שניתן היה למנוע אותה אם מערכת החשמל היתה מתוכננת מראש. אילו הטבע היה נבנה כמו שעון, על פי תוכנית מפורטת של מתכנן עליון, הוא היה מעניק מראש לסוס פרסה בת אצבע אחת במקום להריץ את האבולוציה 50 מיליון שנה כדי לאחד בהדרגה ארבעה אצבעות לאחת. אם היה לטבע מתכנן עליון ייתכן שהיה חס על האיילות ומעניק להן בלוטות סירחון של בואש במקום רגליים דקות שלא תמיד מצליחות לחמוק משיניהם של אריות ונמרים. אלא שהמסלול האופורטוניסטי של התפתחות האיילות לא הצטלב בקוד הגנטי של בלוטות סירחון, ולכן אף שהבלוטות היו מהוות אסטרטגיה עדיפה על רגליים קלות, הן נותרו אצל הבואשים - כשם שהכנפיים לא התנחלו אצל החזירים. לאיילה ולחזיר לא נותר איפוא אלא להצטער על העדר מתכנן עליון בטבע, וכך גם העקרבים והעכבישים על כי קיבתם בנויה סביב מוחם, ובגין כך נבצר מהם לאכול אוכל מוצק ולהגדיל את נפח מוחם.

שאלת קיומה של תוכנית-על ביסוד האבולוציה מהווה את קו פרשת המים בין תפישת חיים דתית רווחת, המאמינה בקיום תכלית, מטרה ומשמעות לחיים בטבע, לבין תפישה חילונית הרואה במקריות של המוטציות, באקראיות של אירועים טבעיים, ברציונליות של התהליך התורשתי ובמכאניות של ההתאמה לסביבה את המנגנונים האחראיים לגמישות התגובה של החיים בטבע, לשונות הגנטית ולעושר המינים.

עדות לפער בהנחות המוצא ניתן למצוא בדבריו של חוזר בתשובה, צבי בן דוד, שהעיד באוזניו של דניאל בן סימון ("הארץ" , 30.5.97) על חזרתו בתשובה לאחר שרב שהסביר לו כי כל דבר בעולם "נברא לתכלית מסוימת". הנאו-הדארוויניזם מורה כי לחיים אין תכלית מסוימת ולא יעד או מטרה, וכי ההצלחה אבולוציונית נמדדת בדיעבד על פי כמות הגנים שהפיץ הפרט באוכלוסייה. הרב גם ביקש ממנו לחשוב מהי התכלית של האדם. וזו כבר שאלה אחרת, שהתשובה לה אינה ביולוגית ולא אבולוציונית, אלא תרבותית, והיא עשויה על כן להשתנות מאדם לאדם. יש מי שימצא אותה בקיומה של השגחה עליונה, כל יודעת וכל יכולה, ויש מי שימצא אותה דווקא במקריותם ובאקראיותם של החיים - ולו מהטעם שהם המתכון המוצלח ביותר ליצירתיות של הטבע, כפי שהיא לידי ביטוי במגוון המדהים של צורות חיים, דפוסי התנהגות, רצונות ואמונות.

תמורות אבולוציוניות

למה יש אשפת דנ"א בשיעור כה גדול? למה נושא הקיווי ביצה שמשקלה 1/5 ממשקל גופה? למה כל תא בגופנו מכיל את כל המידע הדרוש לבניית הגוף השלם, למרות שלעולם הוא לא יידרש לכך (גם אם היה נדרש לכך לא היה יכול להענות לדרישה כי הברירה הטבעית פיתחה חסמים ומנעולים על המידע הכללי המונעים שחרור המידע, אלא תחת תנאי ניסוי קיצונים שבהם מעוררים את כל המידע הכלול בגנום על ידי הלם הקפאה - כפי שקרה עם הכבשה דולי)?

עצם קיומן של שאלות אלו מעיד שהאבולוציה לא מוכוונת. אם היתה מתוכננת ומוכוונת מראש היא היתה דואגת - בהתאם לגודל הלחצים הסביבתיים - לצייד כל דור חדש של מינים במנגנונים יותר משוכללים מאלה שהיו לדור שקדם לו ואשר ממנו השתלשל. כך עושה תעשיית המכוניות בדגמים החדשים שלה היוצאים מדי שנה לשוק. היא שינתה לחלוטין את מערכות החשמל, הצפירה, ההתנעה והקירור שלה, ולא ניסתה לבנות עליהן מנגנונים נוספים. היא פשוט החליפה אותן בתפיסות טכנולוגיות יותר מתקדמות. הסיבה שהמראות נותרו כמעט ללא שינוי, למשל, נובעת מכך שלא מצאה להן חלופות מתקדמות יותר.

הסיבה שהאבולוציה לא מחליפה מערכות ישנות בחדשות, אלא מכניסה בהן שינויים ומוסיפה להן יכולות, נובעת בראש ובראשונה מכך שהיצור החי איננו כלי המתקיים אך ורק על פי רצונו של בעליו. היש הביולוגי מתפתח בתגובה ללחצים סביבתיים, העשויים לפעול לטובת תכונה שהיתה שולית וזניחה במערך הקודם, אך בגלל הלחץ האדפטיבי שנוצר היא נעשתה חיונית.

מה שמתמודד מול השינויים החלים בסביבה, ודורש שינוי בהתאם באורגניזם, הוא לא מוחו של המתכנן - כפי שזה קורה בתעשיית הרכב - אלא האורגניזם על מנגנוניו הקיימים. ולכן השינוי יהיה תמיד על בסיס המערך הקיים של מנגנונים ומערכות. הסיבה אפוא שאשפת הדנ"א מוסיפה להתקיים שבשום שלב של האבולוציה היא לא היוותה נטל בלתי נסבל לקיום. יתרה מזו, קל כנראה היה לברירה הטבעית להוסיף מנגנונים על הדנ"א הקיים, למניעת שחרור המידע מתוכו, מאשר לפתח מנגנונים המסלקים את הדנ"א הלא פונקציונלי שהלך והצטבר בהדרגה בגרעין התא, מה גם שייתכן שבמשך הזמן קיבלה האשפה איזהו תפקיד מבני בתא שאיננו מכירים עדיין.

הוא הדין בהתמיינות של התאים: מבחינה אבולוציונית היה קל כנראה יותר לחסום את שחרור המידע הכלול בגנים הלא רלבנטיים לרקמה המקומית מאשר לסלק את כל 100 אלף הגנים הפונקציונליים מכל תא ולהשאיר רק אותם גנים ספורים הנדרשים לתא.

בשני המקרים הללו, האסטרטגיה שננקטה על ידי האבולוציה מעידה על העדר מתכנן, שכן גם המתכנן הגרוע ביותר לא היה מחזיק במחסן הכלים שלו תכולה המורכבת מ-97 שברי כלים, שאריות פח, פסולת עבודה וסתם אשפה.

לסיכום: האבולוציה אכן פועלת כחשמלאי שכונתי. כאשר הוא נזעק לאחד הבתים בגלל תקלה במערכת החשמל, הוא לא בונה מערכת חשמלית חדשה, אלא משתמש בארון החשמל הקיים, בשקעים הקיימים ובחיווט הקיים. מהם הוא מושך חוטים חדשים לחיבור עם מכשירי חשמל חדשים. זו הסיבה להומולוגיה של איברים וחלבונים - וראש ובראשונה לאוניברסליות של הדנ"א. זו גם הסיבה לדימיון הקיים בין המרסופיאלים לשלייתיים למרות שהפרידה הארוכה ביניהם, מאז נותקו יבשות אוסטרליה ואמריקה הדרומית מאפריקה, ארה"ב ואמריקה הצפונית, היתה אמורה לפתח חיות שונות לחלוטין. אין זאת, שהחיות שהיגרו על גבי היבשות הנודדות כבר היו מצוידות בתוכניות האב (BLUEPRINTS) של איברים ומנגנונים מחייבים מבחינה הנדסית וביולוגית כאחת.