האם זו הדיקטטורה השלישית שלי?

מריאן פון רוזן היא בת 91. מה שהיא חווה כרגע מזכיר לה זמנים עברו.
היא כתבה את הסיפור הזה בעצמה.

אני, מריאן, האזרחית הוותיקה של המשפחה, ילידת 1930, בת 91. מה שאני חווה כרגע מזכיר לי מאוד את התקופות שכבר חוויתי פעמיים.

נולדתי ליד שטרלסונד (Stralsund) שבמדינת מקלנבורג-מערב פומרניה (Mecklenburg-Western Pomerania). סבתא שלי הייתה יהודייה, אז אני הייתי רבע יהודייה. אמי הייתה חצי יהודייה, אבל בלונדינית-אדמונית. לא יכולת להיראות יותר גרמנייה מזה. גם אני הייתי בלונדינית-שמש, עם שיער ארוך וצמה באורך של כמטר. גרנו בכפר עם שלושה מפעלי משקאות חריפים כי המים שם היו טובים במיוחד. אבי הועסק בבנק Raiffeisenbank בשטרלסונד.

משנת 1933 ואילך, חיינו השתנו בהדרגה. אבי איבד את עבודתו בבנק כי הוא לא רצה להיפרד מאשתו החצי יהודייה. הוא הורשה לעבוד באחד ממפעלי המשקאות החריפים שהיו שייכים לקרוב משפחה. להרבה ילדים פתאום, לא הרשו לשחק איתי יותר. אם שיחקתי עם בנות הכמרים שלנו וילדים של אחד מיצרני השנאפס באו לשם גם, אז הייתי צריך ללכת הביתה כי ההורים של הילדים האלו סירבו ליצור קשר עם ילדים לא-אריים.

בבית הספר, אחותי הגדולה ואני קיבלנו ציונים גרועים יותר כי היינו לא אריים. לא נתנו לנו להצטרף ל-BdM, איגוד הבנות הגרמניות, אז לא נתנו לנו מדים או צעיף עם קשר. מאוחר יותר, כשהלכנו לליזאום לבנות [מוסד חינוכי] בשטרלסונד, לא הרשו לנו יותר לשבת עם ילדים ארים ברכבת לשטרלסונד. היינו צריכות תא משלנו במחלקה השנייה, שכמובן שהורי נאלצו לשלם עליו.

לא נתנו לנו לקחת חלק בטיולים רבים. סיפור אחד הוא סכיזופרני במיוחד. האדמירל הגדול דוניץ (Dönitz), ראש הצי הגרמני, ביקר בבסיס חיל הים בשטרלסונד. הוא נסע בעיר במכונית פתוחה, כמו אדולף היטלר, הרחובות רצופים בצופים מריעים ובקבוצה גדולה של צעירי היטלר במדיהם. ברחוב הראשי הותר לי - הילדה הלא ארית, לתת לו צלופח. מאחר שלא פחדתי לומר דבר ונראיתי כל כך גרמנית עם השיער הבלונדיני והצמה הארוכה שלי כמו שאף ילדה אחרת בבית הספר נראתה. בנוסף, קיבלתי את ביגוד ה-BdM המתאים (חולצה לבנה, חצאית שחורה, ז'קט חום עם סמלים, צעיף שחור עם קשר).

לאחר מסירת הצלופח, נאלצתי להפוך את סמל ה-BdM, הצעיף, הקשר והז'קט. בערב נערכה קבלת פנים בתיאטרון לכבודו של דוניץ. שם הזדקקו לי שוב כנערה בעלת מראה גרמני במיוחד. קיבלתי שוב את בגדי ה-BdM השלמים, עליתי על הבמה, אמרתי: "הייל היטלר" והכרזתי ב"ברכות גרמניות": "מקהלת הבנות הצעירות של שטרלסונד שרה עכשיו...", היו בסך הכל שלושה שירים שהכרזתי עליהם. לאחר האירוע, כל הבגדים שלי [BdM] הוסרו ממני כי הם היו שמורים לבנות האריות.

הגסטפו ביצע מספר פעמים פשיטות על ביתנו. אבל אבי קיבל על כך מראש טיפ דיסקרטי, כך שמשפחתי אף פעם לא הייתה בבית בזמן הפשיטות. אפילו נסעתי לגרליץ (Görlitz) פעמיים בגיל 13/14 עם אחי בן ה-7 משטרלסונד כי סבתי מצד אבינו גרה שם. הסבתא השנייה נפטרה מסרטן בגיל 32.

אני זוכרת במיוחד את חג המולד של שנת 1944. אמי ביקשה בדמעות מאבי לירות בה כדי שכל הטרור הזה יסתיים סוף סוף. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי בוכה. למחרת הוא נאסף על ידי הגסטפו. זה היה רגע ממש "קורע לב". מאוחר יותר גם אבי נאלץ ללכת למחנה ריכוז כי הוא לא רצה להתגרש. אז חיינו בדאגות גדולות והוקל לנו כשהמלחמה הסתיימה והרוסים השתלטו.

החיים בדיקטטורה של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (DDR)

ואז התחיל החלק השני של הסיפור שלי, החיים בדיקטטורה של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית. אבי תמיד היה פתוח, ישר ואיתן, זו הסיבה שהוא נכנס במהירות לעימות עם גדולי מפלגת האחדות הסוציאליסטית של גרמניה (SED). הוא היה שוב ושוב בבתי הכלא של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית בגלל שהואשם בחבלה וכדומה.

אני בעצמי תמיד אמרתי את מה שחשבתי לנכון. לעתים נדירות עצרתי את הביקורת שלי על המערכת. הצלחתי לקחת את ה-Abitur [הסמכה של בית ספר תיכון] רק בגלל שהצטרפתי לתנועת הנוער הגרמני החופשי (FDJ) בהתראה קצרה. זמן קצר לאחר שסיימתי את התיכון, עזבתי את ה-FDJ. התחלתי קורס מורים בו נתתי אמון בנוגע לדעותיי על המצב הפוליטי בידי עמית מבוגר, מאוד ידידותי ועוזר. לרוע המזל הוא היה "IM", עובד לא רשמי (Informal employee). הוא העביר מיד את המידע הזה ל"שטאזי".

אחר צהריים אחד טיילתי בשטרלסונד כשפגשתי חבר שאמר לי: "מה, את עדיין שם? את כבר מבוקשת." חזרתי הביתה מהר (גרנו בשטרלסונד אחרי תום המלחמה) וראיתי שני גברים "בלתי בולטים" לגמרי הולכים הלוך ושוב מול הבית שלנו. התקשרתי להורים שלי מחברים. באותו הלילה אבי מצא לי דרך לברוח לברלין במשאית ששימשה להברחת צמיגי מכוניות ממערב ברלין.

זה היה מפחיד, אבל הגעתי למזרח ברלין ללא הפרעה ולקחתי את הרכבת התחתית למערב ברלין. שם יכולתי להתייצב בלשכת הפליטים ובהמשך קיבלתי גם הכרה כפליטה פוליטית. כך נגמרה התקופה שלי בדיקטטורה השנייה - הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית.

הדיקטטורה השלישית

עכשיו אני עדה לכניסה לדיקטטורה השלישית. זה התחיל בחוק החירום של המגיפה. חוק זה דומה לחוק ההסמכה של עידן היטלר. הפרלמנט נדחה, ותחת ההיבט של "מצב החירום של מגיפה בהיקף לאומי" הוחל בסוג של משטר חירום.

ב-1933 לא כל הצעדים האנטי-יהודיים התקבלו מיד. הם הגיעו לאט לאט והתחדדו עם הזמן. בשל כך, חשבו יהודים רבים שמיותר לעזוב את הארץ עד שהיה מאוחר מדי ומשנת 1941 ואילך כמעט כולם נשלחו "לתאי הגזים". עכשיו זה מתחיל בדיוק כפי שהיה בשנות השלושים. מוטלת חובת עטיית מסכה, למרות שמספר רב של מחקרים מאז 1974, כלומר הרבה לפני תקופת הקורונה, הוכיחו שהמסכות הללו, כולל המסכות הניתוחיות, גורמות יותר נזק מתועלת. האליטות מקבלות החלטות שלנו אטומות להיגיון.

בזמנו לא קיבלתי שירות בגלל היותי רבע יהודי. היום כבר לא נותנים לי שירות בלי מסכה או שאסור אפילו להיכנס לחנות. לאחר מכן החיסון מופץ, ויוצא שרבים מתחסנים בגלל הלחץ החברתי והמקצועי, למרות שהם לא רוצים לעשות זאת מרצונם. הם מקווים ששוב יוכלו להשתתף בחיי החברה. הם לא משוכנעים, אלא פשוט חלשים מכדי להתגונן מפני לחץ החיסונים. בהדרגה 1G [רק אנשים שנבדקו] ו-2G [מחלימים ומחוסנים] הוצגו. אנשים לא מחוסנים נדחקים לשוליים וזכויות יסוד, שאינן נקראות זכויות יסוד לחינם ושיש לנו אותם מרגע שאנו נולדים, מומרות על ידי השליטים לפריבילגיות לאנשים מחוסנים בלבד.

האליטה הפוליטית שלנו מסובבת את מה שמכונה מספרי החולים ומוות בדיוק כפי שהם רוצים. מעל לכל, קרל לאוטרבאך (Karl Lauterbach) מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD), בולט במיוחד. מה לגבי ההונאה עם מקרי המוות מהקורונה, עם מיטות הטיפול הנמרץ, עם "מצב החירום של מגיפה בהיקף לאומי" שמתרחב עוד ועוד? דיון עובדתי נדחה, מאמר ביקורתי של משרד הפנים, שהראה את הנזק שגרמה מדיניות זו בשלב מוקדם מאוד (אפריל 2020), נדחה כחוות דעת פרטית והפקיד שניסח חוות דעת זו כראש הפחתת סיכוני אסון נשלחת לפנסיה מוקדמת.

מבקרי הצעדים הפוליטיים והבריאותיים מוכפשים, מופעל עליהם לחץ, מאוימים על ידי פשיטות ובנוסף מיוחסים ל"מילייה הנאצית" על ידי העיתונות המקומית. כמו בשנות ה-30, אנשים זוכים להכפשה ומוקעים, ומערכת המשפט מיישרת קו במידה רבה (שופטים שלא מתאימים את עצמם נמצאים תחת לחץ). הילדים משוכנעים שהם עלולים להרוג את סבתא וסבא שלהם עם ההדבקה בקורונה, הם נדרשים לעטות מסכות בבתי הספר ובחצר בית הספר, למרות שמספר הילדים החולים במחלה קשה מהקורונה הוא נמוך ביותר. כיום ילדים כבר לא נחשבים בריאים מלידה, אלא מהווים איום על עמיתיהם בני האדם.

נזק נפשי

אני מקבלת סחרחורת כשאני חושבת על 1945 עם מיליוני ההרוגים, ההרס, הנזק הרגשי הבלתי ייאמן, גם בדורות המאוחרים יותר. נזק רגשי שלא ייאמן נגרם שוב גם כיום. המרפאות הפסיכיאטריות לילדים נמצאות בצפיפות יתר. ילדים רבים כבר לא אוהבים ללכת לבתי הספר שלהם כי הם מאולצים כל הזמן לעטות מסכות ולהיבדק. הם כבר לא יכולים לראות את פני המורים שלהם (בגלל המסיכה שעל פני המורה). הבעות הפנים של המורים שלהם חשובות במיוחד לקטנטנים. ראינו שילדים בני 10 כבר לא יכלו לרוץ 50 מטר אחרי שנה בלי ספורט בבית הספר, כי הם הפכו לחסרי נשימה. ילדים רבים השמינו בשנה וחצי האחרונו, "למידה מרחוק" כנשק פלא הוא שימוש מוגבל בלבד.

יש כל כך הרבה דברים החמירו מבלי שהיה נדרש לעשות כן. רופאים רבים, התקשורת הרשמית, הכנסיות, הממשלה ועוד רבים אחרים קוראים לחיסון אוניברסלי, כמובן "על בסיס התנדבותי". ה"לא מחוסנים" הם לכאורה חסרי התחשבות, מדבקים וחסרי הענות חברתית. יש לדחוק אותם לשוליים ולצמצם את פעילותם. הם מהווים לפתע איום על ה"מחוסנים", למרות שהחיסון אמור להציע הגנה מפני המחלה חדשה. עובדי הציבור משקרים במצח נחושה.

החלוקה של החברה לטובים = מחוסנים, ורעים = לא מחוסנים כבר מתקדמת ביותר. שנאה נזרעת על ידי האליטה נגד אלה שאינם מסכימים עם הממשלה. אזרחים רבים מסכימים לכך ומתחילים גם בנאומי שנאה נגד ה"החריגים". מספר המלשינים גדל, בעידוד האליטה הפוליטית גם כן. חווינו את זה ממקור ראשון כאן בגרספלד. אם זה ימשיך ככה, ויש להם הרבה מה לתמוך בזה, אז הפילוג בחברה והתפרצויות השנאה יגדלו במידה ניכרת.

כרגע אני חווה את אותו הדבר שכבר חוויתי פעמיים, ברייך השלישי וברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית. המתנגדים מושתקים, אולי נשלחים לכלא (או מאוחר יותר למחנה ריכוז), המצייתים והחסידים מקבלים תגמול וכל הדיקטטורה - מתחילה מחדש עכשיו בפעם השלישית. מעולם לא האמנתי שאצטרך לחוות התפתחות כזו שוב. אבל חלק גדול מהאוכלוסייה שלנו, במיוחד במדינות הפדרליות המערביות, למד מעט מאוד מההיסטוריה של הרייך השלישי והרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית. כמעט הכל מתנהל כרגע כפי שהיה בשנים הקטסטרופליות. אני מקווה שזה לא יגמר בצורה נוראית כמו 1945. אני עדיין עדה חייה אבל בעוד כמה שנים אני אמות והסיפור שלי יישכח.

המאמר הופיע לראשונה בגיליון השבועי המודפס של אפוק טיימס גרמניה ב-13 בנובמבר.

מאמר זה מייצג רק את דעתו של המחבר. זה לא בהכרח חייב לשקף את נקודת המבט של האפוק טייס גרמניה.

תודה רבה ל-Hellequin GB על תרגום המאמר הזה מאפוק טיימס גרמניה ( Epoch Times Deutschland)

• הפוסט מבוסס על הכתבה מאתר epochtimes.de שפורסם בתאריך 16.11.2021