רינה - משוב

חזרתי לשביל לאחר היעדרות ממושכת ולאחר לבטים שונים.

תמיד יש דברים חשובים לבצע בימי שישי- עבודה (בעיקר), מנוחה מהעבודה (חשוב מאד), משפחה, סידורים דחופים ובלתי דחופים בעליל,

ותירוצים שונים (קמים מוקדם, חוזרים מאוחר, מי יבשל, מי ידאג לילדים כאילו שהם זקוקים לדאגה מתמדת ועוד).

בינתיים השביל ממשיך ומתמיד ולפתע קלטתי שאם לא אתעשת יגיע מסלול הסיום ואיפה הייתי?

ובינתיים גם הכושר והיכולת לא משתפרים ועוד סיבה מתווספת לחרדת המסלול; אז החלטתי לשים נפשי בכפי ולצאת ליומיים.

כמובן קדם לכך בירור מפורט על אורך המסלול , מספר העליות, תנאי מזג האוויר, הרוח, האובך ועוד מרעין בישין העלולים לקרות.

שמעתי שמועות על מסלולים קודמים שהיו בלשון המעטה לא פשוטים , ובהכירי את אסי לא סמכתי על תיאוריו

(מסלול קליל....מזג אוויר נפלא... עליה מתונה... כ- 15 ק"מ.. הכ- הזה, פתח לעולם ומלואו.. ).

וכשהגעתי הבנתי ששכחתי את העיקר: השקט הממכר שבצעידה במדבר, הנוף האינסופי, היופי של סלעית על עץ שיטה,

של ארבעה יחמורים השועטים לפנינו בשביל, הגוונים האינסופיים של צהוב חום ולבן במדבר, נטישת העיר, הבתים, המכוניות, הפלאפונים.

חסימת המחשבות על מטלות, חולים שמתקשרים, משימות לא גמורות, המרוץ האינסופי.

ואז התווסף לכך המפגש המחודש עם חברי הצועדים: אודה ואתוודה שמאחר ואני עוסקת רוב היום במגע אינטנסיבי עם אנשים לא הגעתי למטרות חברתיות,

ואף נרתעתי קצת מגודל הקבוצה. להפתעתי מצאתי שכולם נראו לי צעירים יותר, יפים יותר, נחמדים יותר, גבוהים יותר (סתם....) ובעיקר

מעניינים, מקסימים ונינוחים, אנשים שנפלא לצעוד ולבלות איתם, שיודעים לפרגן ולצחוק גם כשקצת קשה, חברים .

להתראות במסלולים הבאים.

רינה