דף מידע למקטע 35

דף מידע שביל ישראל קטע 34-5 3.9.10

קיבוץ כרמים

הינו קיבוץ מתחדש הממוקם בצפון הנגב. הוקם ב- 1980 ועבר תהליך הפרטה ומתנהל כ’קיבוץ מתחדש’ בו כל חבר חי בעצמאות כלכלית.

קצת היסטוריה:

הקיבוץ הוקם בשנת 1980 ע"י קבוצה של חברה עירונית שהתארגנו ע"י התנועה להקמת הקיבוץ. בהמשך הדרך הגיעו גרעיני נח"ל על מנת להגדיל את אוכלוסיית הקיבוץ אולם רובם הגדול עזב ומאז הקיבוץ קולט משפחות וחברה בוגרת יותר על מנת להגדיל את האוכלוסייה. משמעות השם: האזור של הקיבוץ הינו אזור שמתאים לכרמים לגידולי ענבי יין ומכאן שמו.

מידע כללי על כרמים:

כרמים הינו קיבוץ מעורב המונה כ - 50 משפחות.

קיבוץ כרמים הוא קיבוץ של השומר הצעיר אשר עבר תהליך הפרטה ונמצא בשנה האחרונה בתהליך של שינוי מעמיק שמטרתו להופכו לישוב אקולוגי ופלורליסטי, בו חיים חילונים ודתיים יחדיו. הקהילה שמה דגש על אקולוגיה במובן הקהילתי, בהתנהלות שוטפת של הקיבוץ.

מיתר

היא מועצה מקומית במחוז הדרום בישראל. היא שוכנת בשיפוליו של דרום הר חברון, צפונית-מזרחית לבאר שבע, צפונית ליישוב הבדואי חורה ומזרחית לכביש 60. מיתר הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1987. תולדות המקום

ההתחלה הייתה ב-27 באוגוסט 1979, כאשר בצלאל גבר, שהיה אבי הרעיון, יצחק לבנון ובנימין חופשי, יחד עם ראש מועצת עומר גיבשו את ההצעה להקמתו. במסמך הייסוד נאמר כי המטרה היא הקמת יישוב עירוני בנחל חברון "עומר ב'". לשם כך הוקמה אגודה בשם "אגודת מתיישבי נחל חברון - 1980" . בסקרים שנעשו באזור נמצא כי האתר המוצע יתאים לקליטת 2,500 משפחות. לפי התוכנית, היישוב ייבנה ביוזמה פרטית. כל חברת בנייה שתוזמן לבנות במקום תהיה אחראית להקמת התשתיות. לכל משתכן יינתן שטח של דונם והמבנה יהיה של 600 מ"ר.

היישוב, כפי שהוגדר, לא זכה לתמיכה תקציבית ותכנונית של מחלקת ההתיישובת של הסוכנות היהודית. ההרשמה הייתה פתוחה ליוצאי צבא בלבד. המטרה הייתה להקים: יישוב כפרי בנגב בשיטת "בנה ביתך" ללא צורך בוועדת קבלה. ליישוב הגיעה קבוצה דתית, המהווה היום כ-20% מהאוכלוסייה במיתר. לכנס המועמדים הראשון, שהתקיים באצטדיון באר שבע, הגיעו 3,000 משפחות אשר שילמו דמי כניסה.

בכוונת המייסדים היה להפריד בין אזור חברון, בעל אוכלוסייה ערבית לבין אזור באר שבע, בעל אוכלוסייה יהודית. אליהו נאווי, ראש עיריית באר שבע, לא עודד יציאה נוספת מבאר שבע ליישוב לוויין נוסף. אך תושבי באר שבע מצאו את המקום מתאים עבורם.

יער יתיר

ראשיתו בפריצת דרכים כחלק מן האתגר הלאומי של פיתוח הנגב. בשנת 1964 נטעו יערני קרן קימת לישראל את העצים הראשונים כנגד כל הסיכויים ולמרות זאת, הלך היער והתפתח עד שהפך לגדול היערות בישראל.

יער יתיר משתרע על פני 30,000 דונם ונקרא על שמה של עיר הלווים ששרידיה נמצאים בתחומו: " ככתוב: "ולבני אהרון נתנו את עיר מקלט הרוצח את חברון ואת מגרשיה ואת לבנה ואת מגרשיה ואת יתיר ואת מגרשיה ואת אשתמוע ואת מגרשיה." (יהושע כ"א, פסוקים י"ג - י"ד).

ביער למעלה מארבעה מיליון עצים ובהם עצי מחט (אורן ירושלים וברוש מצוי ) עצים רחבי עלים (אלה אטלנטית, אשל, שיזף מצוי, חרוב מצוי, אלת הבוטנה – (הפיסטוק) עצי בוסתן (זית, תאנה), איקליפטוסים ושיטים, כרמים ליין ושיחים שונים כמו רותם המדבר, שיח אברהם מצוי ועוד.

בשנים האחרונות פותחו דרכי נוף, שבילי טיול, אתרים ארכיאולוגיים, חניוני פיקניק, שהותאמו לאוכלוסיית מוגבלי התנועה, וכל זאת כדי לשמש "ריאה ירוקה" לתושבי האזור.

יתיר הייתה כאמור עיר כוהנים (יהושע כ"א,13 - 14). המקרא מספר שדוד שלח ליתיר שלל שלקח מהקרב עם העמלקים (שמואל א' פרק ל/28) . על פי החרסים שנמצאו במקום היה המקום מיושב בתקופת המלוכה ובתקופה הרומית-ביזנטית. יתיר נזכרת גם באונומסטיקון של אוסביוס (המאה ה- 4) ומופיעה במפת מידבא (המאה ה- 6) , מפת פסיפס שתיארה את ארץ ישראל בתקופה הביזנטית. שרידי חורבת ענים מעיד על שרידי בית כנסת מתקופת המשנה והתלמוד ששימש את המיעוט היהודי בכפר – עד כיבושו בידי המוסלמים במאה ה- 7 לספירה.

אריסטידס דה סוסה מנדס

הוועדה המעניקה את תואר חסיד אומות העולם ביד ושם שופטת את פעולותיהם של דיפלומטים על פי שלושה תנאים: (א) מקרים שבהם הם פעלו בניגוד להוראות מפורשות של הממונים עליהם; (ב) מקרים שבהם הם העמידו בסכנה את הקריירה שלהם; (ג) מקרים שבהם סייעו למספר ניכר של אנשים. דוגמה מובהקת לאדם שעמד בשלושת התנאים הללו ניתן לראות בסיפורו של אריסטידס דה סוסה מנדס. מנדס, שנולד למשפחת אצולה פורטוגלית אמידה, היה בשנת 1940 הקונסול הכללי של פורטוגל בבורדו שבצרפת, הנקודה הקרובה ביותר לגבול הספרדי. משרד החוץ בליסבון אסר על קונסולים להעניק אשרות מעבר וכניסה ללא אישור מראש, ובמזכר פנימי צוין באופן ספציפי כי יש לאסור על יהודים את הכניסה למדינה. אך רגישותו האנושית של מנדס הובילה אותו להחלטה להמרות את פי שולחיו לאחר ששירת את ארצו בנאמנות במשך למעלה משלושים שנה. במהלך מספר ימים בחודש יוני 1940 חתם מנדס על עשרות אלפי אשרות - ייתכן שהמספר הגיע לכ- 30,000 אך קשה לאמוד אותו בדיוק. יתרה מזאת, הוא אף פקד על פקידים בנציגות הקרובה בבַּיון (Bayonne) לפעול כמותו. פעולתו זו הייתה למורת רוחה של ממשלת פורטוגל, והיא שלחה שני פקידים מליסבון במטרה להדיחו מתפקידו, להוציא מידיו את חותמת הוויזה ולסלקו ממקומו. מנדס פוטר ממשרד החוץ והורד בדרגה. תשלומי הפנסיה נשללו ממנו, ונאסר עליו לעסוק בעריכת דין. הוא מצא עצמו ללא יכולת לדאוג לפרנסתו בפורטוגל בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. מנדס הוקע על ידי חבריו לשעבר ונאלץ למכור את ביתו ואת רכושו. הוא לקה בשני אירועים מוחיים, ולאחר מכן חי מתמיכה דלה שניתנה לו על ידי הקהילה היהודית המקומית הקטנה. בשנת 1954, חודשים ספורים בלבד לאחר ייסודו של "יד ושם", מת מנדס עני ונעזב.

נמסר כי באותו רגע קריטי שבו הגיע להחלטה להמרות את פי ממשלתו אמר מנדס למשפחתו: "גם אם יפטרוני, יכול אני לפעול רק כנוצרי, על פי צו מצפוני. אם יש בפעולותי משום סירוב פקודה, אעדיף להיות עם אלוהים כנגד האדם מאשר להיות עם האדם כנגד האלוהים". מנדס זכה להכרה כחסיד אומות העולם לאחר מותו, בשנת 1967. ורק בשנת 1988 החזירו משרד החוץ הפורטוגלי לשורותיו, ובשנת 1995 הוענק לו אות הכבוד האזרחי הגבוה ביותר במדינה.

העתיק הדביק וערך : ראובן בן דוד