דף מידע קטע 38

דף מידע קטע 38 אחרי ערד עד מחצבת נגב מינרלים 26.11.10

רכס זוהר

הדרך ממשיכה על רכס הרים בשם רכס זוהר (השמות נקראים כך בגלל מרבצי הגז הטבעי והפוספטים שנמצאו כאן, שניהם קשורים לאור ולזוהר) עד לראש זוהר, נקודת תצפית מדהימה על העיר ערד וסביבותיה, על הפזורה הבדואית, על כל דרום מדבר יהודה ועל ים המלח.

על פיסגת מצפה זוהר בולט רוגם אבנים גדול , זהו שריד של מבנה עתיק הבנוי מגושי צור קובייתיים , מסותתים בחלקם . נראה שהמבנה היה מיצדית – מגדל מבוצר ששימש לתצפית , שמירה ואיתות , מצדיות כאלה נכללו במערכי ה"לימס " המבוצרים שהקימו הרומאים בנגב ובמדבר יהודה .הן נבנו תמיד בנקודות גבוהות שמהן יש קשר עין למצודות גדולות יותר . נראה שהמצדית הייתה חלק מהקו הרומי המבוצר אשר הגן על הארץ הנושבת אל מול פני המדבר .

בראש זוהר יש אנדרטה לאחד מראשוני המטיילים באזור, פנחס סלע.

מכאן, נמשיך ונרד בשביל מסומן ירוק, לאתר בשם "רוגם זוהר", מבצר רומי עתיק וחרב, שהיה אחד ממבצרי ה"לימס פלסטינה", כלומר – גבול פלסטינה, לשמירה מפני נוודי המדבר. בלב המבצר בור מים ייחודי.

השביל הירוק ממשיך ויורד לכביש ערד- ים המלח, אך כדאי לרדת לוואדי שמשמאל (מערב) לנו, למאגר מים קטן בשם מאגורת יעלים, שאגר מי שיטפונות בימי קדם, ולהמשיך מכאן לכביש.

נחצה את הכביש. השביל משנה את צבעו לאדום, ומוליך אותנו למאגורת מים גדולה בהרבה, היא מאגורת כידוד, כשמו של הרכס הצפוני של ערד. נבקר במאגורה המרשימה, ונחזור על עקבותינו בנחל (נחל יעלים).

לאורך הנחל נראה מקומות עם סלע כהה, שנראה כמו אספלט ששפכו סוללי הכביש לנחל. אמנם, זהו אספלט, אך מדובר באספלט טבעי שנוצר כאן לפני מיליוני שנים, והיה ידוע ומוכר גם בימי קדם, כמוצר ששימש להכנת תרופות ולחניטת מתים.

נחל כנפן

ערוץ הנחל יורד מרכס זוהר-רום 600 מטר- אל מפגשו עם נחל קינה ומייד אחריו המפגש עם נחל חימר. שניהם מימין. במפגש עם נחל קינה הסימון מתחלף לכחול- וכך הוא יישאר כמעט עד הסיום. ממפגש נחל חימר הערוץ נפתח לעמק רחב והשביל נוח להליכה. אחרי 2 ק"מ העמק מתרחב מאד ואליו מתחבר מימין נחל דימונה. בקיר המצוק לפני מפגש נחל דימונה מערה.

בנקודת המפגש נחל חימר עושה תפנית שמאלה-ושוב ימינה ובסמוך לאפיק מימין מחצבה של מפעל הסיד. עוד חצי ק"מ אנו עולים על מפגש דרכים- זו משמאל מסומנת ירוק ויורדת מרכס זוהר- ומימין דרך סלולה ממפעל הסיד. עוד 1.3 ק"מ עד הסיום.

חג החנוכה

הוא חג יהודי ובו שמונה ימי הודאה, שתיקנו חכמי ישראל בזמן בית המקדש השני לזכר הניצחון במרד החשמונאים, חנוכתו מחדש של בית המקדש ונס פך השמן, ומצוין בעיקר בהדלקת נרות חנוכה. החג מצוין בשמונת הימים מכ"ה בכסלו עד ב' בטבת או ג' בטבת

מקור שמם של ימי החנוכה הוא כנראה בחנוכה מלשון חנוכת המזבח, שנערכה לאחר כיבושו וטיהורו של בית המקדש על ידי המכבים, שלזכרה ובתאריך בו התרחשה נחגג החג, כפי שמתואר בספר מקבים א', בדומה לחנוכת המשכן ולחנוכת מקדש שלמה‏‏

מרד החשמונאים וקביעת החנוכה

בשנת 167 לפנה"ס החלו החשמונאים להנהיג את ההתקוממות נגד השלטון הסלאוקי בארץ ישראל, שכונתה "מרד החשמונאים", על רקע גזירות השמד, איסורים שהוטלו על ידי השלטון הזר על קיום מצוות יהודיות עיקריות. בשנת 164 לפנה"ס (שנת ג' תקצ"ז בלוח העברי) הצליחו המורדים לשחרר את ירושלים ובית המקדש משלטון היוונים והמתיוונים, שתחת שלטונם שבת בית המקדש מפעילות כשלוש שנים. אף שהמרד לא נגמר, והלחימה בארץ ישראל המשיכה כעשרים שנים נוספות, נקבע תאריך החג בימי השיא של המאבק - ימי שחרור המקדש וירושלים.

לפי המסורת היהודית ניצחו החשמונאים את היוונים בשנת ג'תרכ"ב (138 לפנה"ס), ובשנה שאחריה קבעו לחגוג את חג החנוכה

חשמונאים

הם שושלת מלוכה יהודית ששלטה בארץ ישראל במאה ה-2 לפנה"ס עד המאה הראשונה לפנה"ס. הם היו צאצאיהם של מתתיהו הכהן, אשר הנהיגו את מרד החשמונאים כנגד השלטון הסלאוקי, בתקופת הבית השני, ולאחר מכן הוציאו מתוכם כוהנים גדולים, מלכים ושליטים. החשמונאים היוו את המשפחה השלטת ביהודה מעלייתו של מתתיהו הכהן (167 לפנה"ס) ועד מותו של אחרון מלכי בית חשמונאי, אנטיגונוס השני בשנת 37 לפנה"ס. לאורך מרבית התקופה הזו הייתה יהודה ממלכה עצמאית בה שלט שליט חשמונאי, כמלך או ככוהן גדול, תקופה של הרחבת גבולות הממלכה לראשונה מאז מות צדקיהו, אחרון מלכי בית דוד. לאחר נפילת מלכי בית חשמונאי לא קמה עוד ישות יהודית עצמאית בארץ ישראל, למעט תקופות קצרות בימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא, וזאת עד לקוממיות מדינת ישראל במאה העשרים, כאלפיים שנה לאחר נפילת בית חשמונאי. החשמונאים הוכחדו עד האחרון שבהם בידי הורדוס, וצאצאיו של הורדוס ממרים החשמונאית אינם נחשבים עוד לבני בית חשמונאי כי אם לבני בית הורדוס

בולען

הוא שקע הנפער באופן פתאומי בקרקע בתהליך טבעי. בולענים הם תופעה אופיינית לנוף הקארסטי בו חללים נוצרים בתהליך איטי כתוצאה מהמסת שכבות של גיר. בולענים מסוג אחר נוצרים באזורי חוף כתוצאה מהמסה של שכבת מלח מתחת לפני הקרקע, תהליך שלוקח זמן קצר יחסית להיווצרות בולענים קארסטיים.

בולענים נפוצים, בין השאר, בסביבות ים המלח, בחלק הצפוני של האגם. הבולענים מהווים סכנה בשל הפתאומיות בה הם נפערים ובשל גודלם: הגדול ביותר שנמדד עד כה, עומקו מגיע ל-11 מטר והיקפו 25 מטר. עד היום דווח על ארבעה מקרי נפילה לבולענים, ללא הרוגים. מספרם של הבולענים היום עומד על כ-1,200 (כולל בורות קטנים) ומספרם גדל בקצב של כמה עשרות בשנה.

הבולענים הם תופעה המוכרת עוד משנות השבעים של המאה ה-20. הסיבה להיווצרותם היא ירידת מפלס ים המלח, שמקורה בעיקר בסכר דגניה שמפחית באופן ניכר את כמות המים המגיעים לים המלח מנהר הירדן, אך גם בגידול ההתאיידות מאגן ים המלח, בעקבות פעילות מפעלי האשלג של ישראל ושל ירדן. נראה כי בתהליך זה מוחלפים מי תהום מלוחים במי תהום מלוחים פחות. הדבר גורם להמסת שכבות מלח תת-קרקעיות, ובעקבותיה - לקריסה פתאומית של פני הקרקע. מאחר שמתחת לכל צדו הישראלי של האגם ישנה שכבת מלח, סכנת הבולענים מורגשת בעיקר שם. בצד הירדני ישנה שכבת מלח רק באזור המפעלים, ולכן ישנם רק כחמישה בולענים בשטח ירדן.

הבולענים מסכנים בעיקר את העוברים בכביש העובר לאורך ים המלח (כביש 90), בקיבוץ עין גדי ובמלונות שנמצאים בחלק הדרומי של האגם.

העתיק הדביק וערך : ראובן בן דוד