דף מידע לקטע 40 - המכתש הקטן

דף מידע קטע 40 המכתש הקטן 14.01.11

מכתש קטן ומעלה עלי

אל המכתש ניתן להגיע מכביש דימונה, דימונה היא מעיירות הפיתוח הראשונות בנגב, ונוסדה בשנת 1955 כמחנה עובדים לפועלי מפעל האשלג בים המלח ולסוללי הכביש לסדום. נקראת על שם "דימונה", עיר בשטחו של שבט יהודה.דימונה כיום עיר תוססת ומכניסת אורחים. הכניסה למכתש נקראת גם "שערי השטן" והיא בעצם עוברת בשפכו של המכתש הנקרא גם מכתש חצירה - שם שמשמר את השם הערבי "אלחצ'ירה" קרי, גורן הדקלים. מכאן שגם הנחל שמנקז את המכתש נקרא גם הוא נחל חצירה. נחנה את המכונית ליד המבנה המגודר ונתחיל ללכת בשביל המסומן בסימון שבילים כחול. ובסימון של שביל ישראל. המכתש הוא תופעה גיאולוגית מרשימה ונדירה בעולם. המילה מכתש הפכה למילה בין לאומית ומונח גיאולוגי. בעולם ידועיםחמישה מכתשים שנוצרו כפי שנוצרו המכתשים בארץ, שלושה מצויים בארץ, מכתש רמון הגדול מכולם, מכתש גדול שהוא הבינוני ומכתש קטן הקטן ביותר. ועוד מספר מכתשים באזור בסיני. המכתש הקטן הוא המזרחי מבין המכתשים שנוצרו ברכסי הקמרים שבסיני ובצפון הנגב.

כיצד נוצר המכתש

לפני מיליוני שנים היה אזור זה של צפון הנגב (כמו שאר רוב אזורי הארץ), מכוסה בים הנקרא ים טטיס. בעלי חיים שמתו ושקעו, השאירו את שילדיהם העשויים סידן על הקרקעית. במשך מיליוני שנים הסידן הזה הומס בחלקו והפך לסלע אותו אנו מכירים היום כסלע הגיר. בתקופות אחרות, הים נסוג לאחור ומה שהושקע על גבי הגיר היה חול שמקורו בבליה בהרים קדומים שנוצרו מעליה איטית של לבּה אל פני השטח. בליה זו מקורה ברוחות ובגשמים. כך חוזר חלילה ונוצר לנו מעין כריך גדול של שכבות גיר (בהן אפשר למצוא מני קונכיות) ושכבות אבן חול. חוץ מתהליך זה הופעלו על כל האזור לחצים גדולים שגרמו לקימוט פני השטח כמו גלים. כיוון הגלים היה צפון מזרח - דרום מערב. הגלים או בשם אחר הקמרים, משתרעים מצפון סיני ועד לרכס חצירה בו נמצא המכתש הקטן. לאחר מכן חלה נטייה של כל האזור כלפי הבקע הסורי אפריקאי הלא הוא ים המלח. המכתש הקטן וכמוהו אחיו הגדולים יותר: המכתש הגדול ומכתש רמון (ואחיו הקטנים - מכתשים פחות מרשימים בנגב ובסיני: מכתש ג'בל עריף אלנאקה, מכתש הר עריף, מכתש ג'בל יעלק, מכתש ג'בל מע'ארה ומכתש ג'בל הלאל) הוא תופעה מיוחד לעלום כולו וצורת היווצרות מכתשים אחרים בעולם שונה מזו של המכתש הקטן ואחיו.

מכתשים בעולם נוצרים ממספר סיבות

כתוצאה מנפילת מטאוריטים

לועות של הרי געש כבויים - כמו בברכת רם ברמת הגולן

וכתוצאה של בליה כמו בנגב

ההליכה על השביל מפגישה אותנו עם צבעים שונים בחול. מקורם של צבעים אלו הוא במינרלים שהושקעו יחד עם החול. והצבע תלוי בריכוזי הברזל ובהתחמצותו, ברזל ייתן צבע נחושת ירוק פנים המכתש בנוי מסלע אדום עתיק מאוד, הרבה יותר עתיק מזה שעל שפתו .

מכתש חצרה (המכתש הקטן)

מיקומו של המכתש במרכזו של הקמר הנמשך מבקעת צין בדרום-מערב ועד מדבר יהודה בצפון-מזרח וכולל את ההר החלק ואת מעלה עקרבים.

המכתש הוא עמק מעוגל, אורכו 7 ק"מ, רוחבו, 5 ק"מ, עומקו המרבי 520 מטר ועומקו הממוצע 450 מטר.

מכתש זה הוא המכתש הקטן ביותר מבין שלושת המכתשים אך רבים טוענים שהיפה ביניהם.

התיאוריה של התפתחות המכתש

הקריה למחקר גרעיני

ממוקמת דרומית-מזרחית לעיר דימונה ותכליתה ייצור נשק גרעיני, אף כי ממשלת ישראל מעולם לא הודתה בכך והיא שומרת באופן רשמי על "עמימות גרעינית". בקריה פועל כור גרעיני, אחד מהשניים הקיימים בישראל.

הקריה הוקמה בסיוע נרחב של מהנדסים צרפתים באמצע שנות ה־50 כחלק מהסיוע הביטחוני שקיבלה אז ישראל. את הפרויקט הגה ארנסט דוד ברגמן, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, ולקידומו תרם מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, שאמון היה, בין היתר, על גיוס התרומות לבנייה. אפרים אילין ‏‏מספר כי פנחס ספיר, שהתנגד להקמת הכור, לחץ לבל יכיר האוצר בכספים אלה כתרומה מזכה לצורך מס הכנסה.

בתחילה לא הודתה ישראל בבניית הכור. ביוני 1960 טענה ישראל כי המבנה המוקם הוא "מפעל טקסטיל", ובספטמבר אותה שנה תיארו אישים ישראלים את המבנה ההולך ונבנה כ"תחנת מחקר במטלורגיה". הודאה רשמית על כך שאכן נבנה במקום כור גרעיני נמסרה על ידי ישראל רק לאחר שדו"ח של מחלקת המדינה האמריקנית מ־2 בדצמבר 1960 פורסם על ידי הניו יורק טיימס ב־16 בחודש. ב־21 בדצמבר 1961, בתשובה לשאילתה בכנסת, הודיע ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון כי ישראל מקימה בנגב כור גרעיני מחקרי לצורכי שלום בהספק של 24,000 קילוואט.

ישראל אישרה ביקור ראשון פומבי של מדענים מארצות הברית, בתאום עם ישראל, בתקופת ממשל קנדי, 1961. מטעם ישראל תיאם את הביקור מרדכי גזית. הביקורים נמשכו עד שנת 1969 (חלק מהחוקרים סבורים כי הממשל האמריקאי השתכנע אז סופית שישראל כבר ייצרה נשק גרעיני, והביקורים נעשו מיותרים).

ב־1986 פגש מרדכי ואנונו, טכנאי לשעבר בקמ"ג, בעיתונאי פיטר הונאם מהעיתון הבריטי "סאנדיי טיימס" בסידני שבאוסטרליה. ואנונו מסר לו את המידע שהיה ברשותו וסדרה של כ-60 צילומים שצילם בחשאי במהלך עבודתו. המידע שמסר ואנונו נבדק על ידי מומחים ונמצא כמהימן. ב־5 באוקטובר 1986 פרסם העיתון את המידע והצילומים כולל שרטוט של מבנה הכור שנעשה על פי תאורו של ואנונו. פרסום זה, לא רק שהיווה הוכחה פומבית ראשונה לכך שבידי ישראל יש נשק גרעיני, כפי שהוערך זמן רב קודם לכן על ידי שירותי מודיעין של ארצות הברית, אלא אף חשף כי היקף התפוקה האמיתי של הקמ"ג גדול הרבה יותר ממה שהוערך בתחילה ומיצב את ישראל כמעצמה גרעינית. ניסיונות השתקתו וחטיפתו של ואנונו היוו חיזוק נוסף לאמינות המידע.

לפי דבריו של מרדכי ואנונו, הועסקו בקמ"ג בתחילת שנות ה־80 2,700 עובדים.

מבנה הקריה למחקר גרעיני נשמר בסוד בישראל, אך לפי מידע שמסר מרדכי ואנונו מורכבת הקריה ממספר מבנים המכונים "מכונים":

· מכון 1 - מבנה כיפתי המתנשא לגובה של כ-20 מטרים מעל פני האדמה ומהווה את סימן ההיכר של הקמ"ג. המבנה מכיל כור מים כבדים גרעיני. ההספק המוצהר של הכור הוא 24 מגה-וואט אך הספקו האמיתי גדול יותר ועל-פי הערכות שונות הוא הוגדל לבין 70 ל-150 מגה-וואט. בדו"ח מיזם התפוצה הגרעינית משנת 2002 של קרן קארנגי לשלום בינלאומי שוער כי ישראל הפיקה בין 380 ל-650 ק"ג פלוטוניום ברמת נשק מאז החל לפעול הקמ"ג, כמות המספיקה ל-95 עד 162 פצצות גרעיניות.

· מכון 2 - מבנה ארוך בן שתי קומות מעל פני האדמה ללא חלונות ושש קומות תת-קרקעיות. הקומות התת-קרקעיות מאכלסות מפעל להפרדת פלוטוניום. במתקן מיוצרים גם טריטיום, ליתיום ודאוטריום.

· מכון 3 - מתקן לייצור מוטות הדלק המניעים את הכור וגם ליתיום-6 המשמש כמרכיב בנשק גרעיני.

· מכון 4 - מתקן לטיפול בפסולת הרדיואקטיבית של הקמ"ג לפני שתוטמן באדמה.

· מכון 5 - מתקן בו מצופים מוטות הדלק של הכור באלומיניום.

· מכון 6 - תחנת הכוח המספקת את החשמל לקמ"ג.

· מכון 8 - מעבדה בה מיוצר אורניום מועשר באמצעות צנטריפוגות (סרכזות) גז.

· מכון 9 - מתקן בו מיוצר אורניום מועשר תוך שימוש בלייזר.

· מכון 10 - מתקן המייצר אורניום מדולדל המשמש כמרכיב לייצור פגזים חודרי שריון.

העתיק הדביק וערך : ראובן