דף מידע

דף מידע קטע 36 יער יתיר – תל ערד 15.10.10

הר עמשא

הר בהרי חברון, מדרום ליישוב הר עמשא ו-13 ק"מ צפונית לערד. גובה ההר 859 מטר מעל פני הים ומפסגתו ניתן להשקיף על שטח דרום מדבר יהודה ועל בקעת ערד, צפון הר הנגב ומצפון, על הרי חברון.

ההר נמצא בתחום השיפוט של מועצה אזורית תמר, וסביבו שמורת טבע מוכרזת, "שמורת הר עמשא". ההר קיבל את שמו בעת החדשה על שם עמשא בן יתר שהיה שר צבא של דוד המלך.

[בהר עמשא עברה הדרך הרומית הקדומה מירושלים לאילת. הדרך מופיעה במפת פויטינגר מהמאה ה-3. לפי אוסביוס, שחי במאה ה-4, היא חיברה את מרגלות הר חברון עם פסגת הר עמשא. מהפסגה פונה התוואי צפונה למעון, לאתר המקראי של כרמל, למקום הכפר הערבי הנוכחי בני נעים, עד תל מלחתה ומשם לערבה. הדרך הרומית הסלולה שעוברת ע"ג ההר , זוהי דרך מימי הרומאים ( לפני 2000 שנה ! ) קטע זה נקרא "מעלה דרגות".

במקום נמצא קטע של מעלה הררי שרוחבו בין חמישה לשישה מטרים. הכשרתו דרשה יישור פני השטח, חציבת מדרגות וריצוף וייצוב שולי הדרך.

הר עמשא (יישוב)

הר עמשא הוא יישוב כפרי שיתופי בדרום הר חברון, בחבל יתיר. הוא ממוקם 20 ק"מ דרומית לחברון ו-14 ק"מ צפונית-מערבית לערד ומשתייך למועצה אזורית תמר. הר עמשא תוחם ממזרח את יער יתיר, שטח נטוע אדם של כ-30,000 דונם. הגדרתו כיישוב קו תפר נובעת ממיקומו בצומת הגאוגרפי שבין הר חברון, מדבר יהודה, והנגב הצפוני.

היישוב הוקם בשנת 1984, כקיבוץ של התק"ם. במשך שנים רבות הוגדר המקום כקיבוץ בהתהוות ונוהל על ידי אגודה שיתופית שנשלטה על ידי המוסדות המיישבים. משנת 1995 לא היו באגודה השיתופית חברי קיבוץ אלא רק נציגי המוסדות המיישבים. לאחר שנים של דשדוש הועבר היישוב לאחריות האיחוד החקלאי ששינה את המקום ליישוב קהילתי, תוך שמירה על המתכונת הכפרית שיתופית. ביולי 2009 הוחלט על פירוק האגודה השיתופית שניהלה את הקיבוץ ‏[1]. כיום היישוב מצוי בתהליכי הרחבה וקליטה חדשה במסגרת התיישבות בת קימא המשמרת את ערכי הסביבה הבולטים.

הר עמשא הינו חלק מהקיבוצים בהתהוות שאיפשרו את ההונאה במיליארדים של התנועה הקיבוצית בכספי מדינה.

כאשר התפוצצה בשנות השמונים בועת הבורסה בפרצופם של הקיבוצים, תרו מנהיגי התנועה אחר מקורות מימון חדשים, ספקולטיביים פחות באופיים, לשם כך הגו את רעיון "הקיבוץ בהתהוות" גוף רפאים אשר תפקידו לרכז תחתיו נכסים מניבים ודרכם להזרים מיליארדי שקלים (במצטבר במשך כ-18 שנה) לכיסה של התנועה ומנגנוניה הרעבים.

לצורך מימוש הרעיון נדרש שיתוף פעולתו המלא של רשם האגודות השיתופיות לקומבינה לא חוקית זו. מינויו של עו"ד אורי זליגמן לפני כ- 20 שנה לתפקיד אפשר לתנועה הקיבוצית ליישם את התרגיל המשפטי. זליגמן פעל בידיעה ברורה וצלולה באשר להשלכותיו של העוקץ המשפטי שאישר ובהתאם גיבה, מאז ועד היום.

הפרשה מתחילה בשנת 1988, בשנה זו מעבירה התנועה הקיבוצית בעזרת פרוטוקולי אסיפה כללית פיקטיביים למעלה מ- 10 קיבוצים (הנמצאים בהקמה) לסיווג של "קיבוץ בהתהוות". סיווג זה אינו מוכר כלל בחוק הישראלי עד עצם היום הזה. סיווג אשר קיבל כאמור גושפנקא וגיבוי משפטי מלא מצד זליגמן, בחוסר סמכות, תוך הפרה בוטה באמון ובסמכויות אשר הפקיד בידיו המחוקק.

יש לומר, שרשם האגודות הנ"ל הנו מינוי פוליטי של השר לשעבר מר' פסח גרופר, וביניהם קירבה משפחתית. תפקידו הרם של רשם האגודות מקנה לו בפועל מעמד של שופט-על אשר בסמכותו לחלוש על התנהלותם של כלל האגודות השיתופיות במדינת ישראל: קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים, קואופרטיבים (קו-אופ, אגד) איגודי אגודות וכד'. תחת שרביטו המפוקפק של זה כשליש מהכלכלה במשק הישראלי. חשוב לציין, שמכלל הסמכויות הרחבות אשר הוענקו לו, מעולם לו ניתנה לו הסמכות להגדיר סיווג חדש של אגודות. בהיעדר כול מנגנון ביקורת התרגל הנ"ל לפעול כמעין דיקטטורה שיפוטית ואוטוריטטיבית בכל הנוגע לאגודות שיתופיות .

המקרה הקיצוני ביותר מתרחש ב'קיבוץ בהתהוות' הר-עמשא, השוכן בקו התפר שבדרום הר חברון.

שם הפליא לעשות הרשם זליגמן, ולאחר שהתק"מ סיים לשדוד את קופת היישוב עד תום, ולהותיר חובות ענק לסוכנות, בחר מר זליגמן שלא לפרק (בניגוד לחוק!!!) את האגודה הגוססת המכילה גוף-חבר אחד(!). במקום זאת, מסר הוא את האגודה לידיה של תנועה מיישבת אחרת, הפעם "האיחוד החקלאי". בניגוד גמור לסמכויותיו, הגדיל זליגמן לעשות וקבע את האיחוד החקלאי והחטיבה להתיישבות של הסוכנות כ'חברים זמניים'.

בנוסף לאמצעי הייצור של היישוב ולבתי התושבים המעטים, קיבל האיחוד החקלאי הבטחה מזליגמן לסייע בהפשרתם של היתרי בנייה ביישוב, פעולה הכרוכה מן הסתם בגביית עמלות שמנות ממכירת מגרשים לכל דורש בעלות של כ- 100,000$ לחצי דונם + בית.

בהיותו רעב למשכורות פקידיו, המשיך ה"איחוד החקלאי", ביתר שאת ובהתלהבות את מסורת הביזה של התק"מ, והצליח תוך שלוש שנים בלבד לרוקן את היישוב מ-80% מכלל תושביו, תוך שהוא ממשיך בניסיונותיו לגרש את שארית הפליטה - משפחות בודדות הנאחזות כנגד כל הסיכויים במקום (6 משפחות וארבעה רווקים).

תקציבי המועצה האזורית "תמר" מופנים בקביעות (בהוראת האיחוד החקלאי כמובן) למימון תביעות פינוי ומכתבי הטרדה לתושבים, היישר לכיסיהם התפוחים של שמנת עורכי הדין היושבת בתל אביב.

דוריג'את

היישוב הוקם על ידי פלאחים (איכרים ערבים) מדרום הר חברון, שהתיישבו באזור באמצע המאה ה-19, והוא היישוב היחיד של פלאחים באזור הנגב. תושבי דוריג'את אינם בדואים והם נבדלים מהם במנהגיהם בתרבותם וכן מבחינה חברתית, התושבים הביאו עמם את תרבות החיים במערות בצלע ההר, המקובלת גם כיום בדרום הר חברון, ורק לאחר הקמת המדינה החלו לבנות מבני קבע.

ניתן לחזות בכפר בשלושת שלבי הבניה שעברו על הכפר:

השלב הקדום - מגורים במערות אשר חצבו התושבים הראשונים (חלקן משמשות כיום לתיירות),

שלב הביניים - בתי אבן אשר יש כאלו שעדיין מתגוררים בהם,

והשלב השלישי בתים הבנויים באופן מודרני.

גן לאומי תל ערד

שרידי עיר חשובה מהתקופה הכנענית והתקופה הישראלית

תל ערד, הסמוך לעיר המודרנית ערד, כולל שני חלקים: העיר התחתונה והעיר העליונה.

העיר התחתונה הייתה מיושבת בתקופה הכנענית הקדומה בלבד

(2200-3150 לפני סה"נ). ערד הכנענית השתרעה על פני 100 דונם והייתה בזמנה אחת הערים הגדולות בארץ ישראל. העיר הוקפה בחומה חזקה שהיקפה הכולל 1,200 מטרים. הכיכרות, מבני הציבור ומבני המגורים, המקדשים והשטחים הפתוחים נבנו בהתאם לתכנון מדוקדק. מערכת הרחובות תוכננה כך שמי הגשם יזרמו אל מאגר, שהוקם בחלק הנמוך של העיר.

בתי המגורים נבנו על פי תוכנית אחידה. לכל בית יש אולם רחב, שאליו מצורף חדר נוסף ששימש כמטבח או כמחסן. פתח הבית נקבע בקיר הרוחב של האולם. סגנון בית זה ידוע במחקר הארכיאולוגי כ"בית ערדי", על שם התל שבו התגלה.

החלק העליון של העיר ערד מכונה "תל המצודות", וראשיתו בתקופה הישראלית (החלה ב- 1,200 לפני סה"נ). במקום הוקמו במהלך השנים מספר מצודות, זו על חורבותיה של קודמתה. המצודות הוקפו בחומה חזקה. בחצר המצודה התגלה מקדש ישראלי, שכלל היכל רחב ואולם קטן ששימש כקודש קודשים (דביר). המקדש בערד הוא מהדורה מוקטנת של מקדש שלמה בירושלים. על הבמה המרוצפת של הדביר התגלתה מצבת אבן בגובה מטר אחד, שהייתה צבועה באדום. בחצר שלפני ההיכל ניצב מזבח.

בערד התגלו חרסים נושאי כתובות, עם שמות של משפחות כוהנים. המצודה התקיימה בצורות שונות עד התקופה הפרסית (מאה שישית לפני סה"נ).

העיר עֲרָד‎

עיר במחוז הדרום בישראל. היא שוכנת על גבול מדבר יהודה, על רכס כידוד, בגובה של כ-600 מטר. שטח השיפוט שלה הוא 93,140 דונם, והיא העיר השלישית בגודל שטח שיפוטה בישראל. היא הוכרזה כעיר בשנת 1995.

ערד ממוקמת בצפון-מזרח הנגב ובדרום מדבר יהודה, במערב רכס כידוד ובמישור ערד. 23 ק"מ מדרום מזרח לה—מלונות ים המלח, וכ-45 ק"מ מערבה—העיר באר שבע. ערד ממוקמת בגובה של כ-600 מ' מעל פני הים.

23 בינואר 1921 ניתן אישור מהשלטון המנדטורי לחיילים משוחררים מהגדודים העבריים להקים במקום יישוב. תשעה גברים ושתי נשים הגיעו לאתר, והחלו בבניית יישוב וחיפוש מים. לאחר ארבעה חודשים נכשלה היוזמה - מים לא נמצאו במקום, וההתיישבות ננטשה.

מקור השם "ערד" הוא בספר במדבר פרק כ"א פסוק א': "וישמע הכנעני מלך ערד והוא יושב בנגב בארץ כנען". בקרבת ערד החדשה נמצאת העיר העתיקה תל-ערד, שבה נחשפו שרידי ישוב מהתקופה הכנענית לפני כ-5,000 שנה ומהתקופה הישראלית לפני כ-3,000 שנה.

מיקומה של ערד נקבע במטרה לאכלס את השטח הריק בצפון-מזרח הנגב. הכוונה הייתה שתשמש מרכז לחבל התיישבותי חדש, הוא חבל ערד. תכנון התעסוקה התבסס על מפעלים ועל תיירות מרפא באזור ים המלח, עין בוקק ומישור רותם. עם זאת לא נלקחה בחשבון העובדה כי העיר יושבת על מרבץ פוספטים גדול (כנראה מהגדולים בארץ), דבר שגורם לדליפת גז רדון בקומת הקרקע ובמרתפים בבתי העיר.

בשנת 1962 הגיעו אל ערד המתיישבים הראשונים, שבאו ברובם למקום על פי הוראת מדינת ישראל. כוונתם הייתה להקים במקום יישוב שתושביו יעבדו בקידוחי גז טבעי ונפט. העיירה קמה עם תכנון אדריכלי דקדקני שנמשך כחצי שנה וועדת קליטה שאישרה מכירת דירות רק לבעלי מקצוע שהוגדרו כמתאימים. לאחר שנים, כשהתפתח במקום שוק דירות יד שנייה, נעלמה יכולת השפעתה של הוועדה, והיא בוטלה.

כבר בשנותיה הראשונות, קלטה העיירה הקטנה עולים חדשים, שהגיעו מרומניה וממדינות אחרות. בסוף שנות השישים, הוקם בעיר אולפן ייחודי, בשם מכון ווג'ס, שבו למדו אקדמאים יהודיים מכל העולם, אך בעיקר מארצות דוברות אנגלית. משנת 1971 הגיעו לערד עולים חדשים ממדינות נוספות: ארצות הברית, קנדה, ברית המועצות, דרום אפריקה, ואתיופיה. באותה תקופה התיישבו בעיירה גם כמה משפחות מקהילת העבריים (שמושבה בעיקר בדימונה). כך נוצר בעיר פסיפס רבגוני ומרתק של תרבויות וגלויות.

בשנות התשעים הגיעו למקום אלפי עולים מברית המועצות לשעבר, ותוך שנים אחדות הורכבה העיירה בעיקר מעולים חדשים: יותר מ-50% מהתושבים. ביוני 1995 היא הוכרזה כעיר, במעמד יצחק רבין, ראש הממשלה דאז. ביולי 1995 נהרגו באסון פסטיבל ערד שלושה בני נוער.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לספטמבר 2009, יש בערד 23,400 תושבים.האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎0.3%‏.

העתיק הדביק וערך : ראובן בן דוד